חגיגת קיץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
חגיגת קיץ
Hagigat Kaits.jpg
מידע כללי
מאת נתן אלתרמן
שפת המקור עברית
סוגה שירה
הוצאה
הוצאה מחברות לספרות
שנת הוצאה 1965
מספר עמודים 183
קישורים חיצוניים
הספרייה הלאומית 001271056, 002654199

חגיגת קיץ הוא ספר השירה החמישי של נתן אלתרמן והאחרון שראה אור בחייו של המשורר. הספר, המכיל 45 שירים וקטעי פרוזה המצטרפים לסיפור עלילה רווי הומור, ראה אור ב-1965.

עלילת הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר מגולל עלילת ליל-קיץ אחד רצוף הפתעות בשכונת פלורנטין בתל אביב (המכונה ביצירה "סטמבול") ומציג שלל דמויות, רובן של עולים חדשים וותיקים מארצות המזרח, מסלוניקי וטורקיה וממזרח אירופה. אלתרמן, שהכניס את עצמו לתוך העלילה כדמות "המחבר", הרבה לבקר באזור. ברחוב רענן שכנה הכריכייה של משפחת בינדר (צילה בינדר הייתה אהובתו של אלתרמן), כן נהג לבלות בבר "מונטה קרלו" ובמסעדת הפועלים "אלימלך" ששכנו בשכונה וביקר בבתי המלאכה הקטנים שבה[1]. השירים מביעים התלהבות מהקולות, הריחות והטעמים שבשכונה ומהמסורות העממיות של תושביה.

במרכז העלילה ניצבת מסיבה שמתכנן סניף הבנק המקומי לחגוג במסעדת "סטמבול", כאשר באותה עת מתכנן העבריין מישה ברחסיד לשדוד את אותו סניף. אולם, מעשה השוד מסתבך כאשר אלמנה המכונה "המכשפה" המתגוררת מול הסניף מיידה בברחסיד פרימוס שמתלקח ועקב כך נאלץ ברחסיד לחלצה מהשריפה. לאחר מכן מגיע ברחסיד למסעדה על מנת לחלץ את המלצרית מרים-הלן מנחת זרועו של סרסור בשם וולדרסקי. בסיפור מתערבת גם אשתו המתה של שומר הבנק, סימן-טוב המחוללת כרוח רפאים סערה בעיצומו של ליל הקיץ. עלילה מקבילה דנה בגורלה של קבוצת עולים ממרוקו בראשות אדם בשם ציבא תשובה, המתכננת הפגנה למחרת היום. במהלך הספר מתברר שמרים-הלן אינה אלא בתו האובדת של תשובה. גם גביע שהפקיד תשובה כמשכון בבנק מוחזר אליו באורח מקרי כאשר הוא מושלך מחלון המסעדה.

אלתרמן מגלה יחס סלחני ביותר לפושעים קטנים משולי החברה ומציג, תוך הזדהות רבה את מה שנקרא "ישראל השנייה"[2].

שיר משמר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שיר משמר

שיר מספר 10, המובא בהקשר הספר כמונולוג של ציבא תשובה המופנה לבתו, מרים-הלן, הוא חריג ביחס לשירי הספר. השיר ארוך (13 בתים, 78 שורות) ובעל אופי טראגי. למעשה זוהי פנייתו האוהבת והמודאגת של אלתרמן לבתו היחידה, תרצה אתר, שהייתה נתונה בדיכאון קשה. השיר הולחן על ידי סשה ארגוב והיה לאחד השירים המוכרים ביותר של אלתרמן.

המחזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר לאחר צאת הספר לאור באביב 1965 ביקש במאי התיאטרון שמואל בונים להעלותו על הבמה. אלתרמן סירב להצעה אבל נתן לבונים את ברכת הדרך להעלאה עתידית של מחזה על פי היצירה[3]. בסופו של דבר הועלתה היצירה על בימת התיאטרון הקאמרי ב-1972, לאחר מות המשורר. את התפאורה צייר אריה נבון וסשה ארגוב הלחין חלק מהשירים. בהצגה השתתפו יוסי ידין בדמות המחבר, זהרירה חריפאי כקלרה, בעלת המסעדה. עוד השתתפו בהפקה אבנר חזקיהו, יוסי גרבר ואחרים. בונים שמר על נאמנות לטקסט, תוך שינויים והתאמות קלות עבור המימד הדרמטי.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דן לאור, אלתרמן, עמ' 661
  2. ^ דן לאור, אלתרמן, עמ' 664
  3. ^ דן לאור, אלתרמן, עמ' 756