משפט פיתגורס (מחזה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משפט פיתגורס הוא מחזה מאת נתן אלתרמן שהועלה על הבמה בתיאטרון הבימה בשנת 1965. גיבור המחזה הוא מחשב בשם "פיתגורס" (על שם המתמטיקאי היווני פיתגורס) או "פית" ואנשי מכון החישוב בו הוא מוצב, בפרט מנהל המכון ומפתחו של המחשב הנבון. אלתרמן הדגיש שלמרות שהמחזה הוא עתידני כביכול אין בכוונתו להיות מחזה מדע בדיוני אלא לשמש משל פילוסופי. בכורת ההצגה על פי המחזה התקיימה במוצאי-שבת 2 באוקטובר 1965, וההצגה ירדה, לאחר ביקורות קטלניות, כעבור 13 הצגות בלבד. כיוון שאלתרמן לא הצליח להעביר את המסרים שביקש באמצעות המחזה, חיבר מסה פילוסופית בשם "בין ספרה לסיפור", שאותה צירף להוצאה המודפסת של המחזה כאחרית דבר.

הנפשות והעלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחזה, שהוא בעיקרו מחזה בלשי, מתרחש במבנה דו-קומתי. בקומתו התחתונה ממוקם בר שכונתי ובקומתו העליונה שוכן מכון החישוב, שבמרכזו ניצב המחשב המשוכלל "פית". מעל ראשו של מנהל המכון וממציאו של המחשב (שאינו מכונה בשם פרטי אלא "המנהל") תלויה עננת-חשד. המנהל נחשד בניסיון לרצוח את אחיו החולה, שהיה מתחרהו המדעי. אולם, החשד הוא חשד שוא. באחד הימים עולה דינה, מלצרית בבר השוכן בקומה התחתונה, אל מכון החישוב על מנת למצוא עבודה לאחיה, מרקו, העובד כמצחצח נעליים. דינה פונה אל פית ומציגה לו תעודת זהות של מרקו הכוללת טביעת אצבע. פית מגלה אז שמרקו הוא זה שניסה לרצוח את אחיו של המנהל. מתברר כי אחיו של המנהל שכר את מרקו, על מנת שזה יפרוץ למכון החישוב ויסב נזק לפית. מרקו ניתקל באדם בחשכה ומתוך שהיה סבור שזה המנהל הכה אותו בסרגל נחושת כבד, אך למעשה היה זה אחיו של המנהל.

המנהל, שאמור להשתחרר עתה מעננת החשד נתון בדילמה מוסרית. מחד, גלוי וברור כעת שהוא חף מכל פשע, אך מאידך הוא איננו רוצה שמרקו יופלל בשל מעשיה הכנים והתמימים של אחותו. לפיכך מנסה המנהל לשכנע את פית ש"ישכח" את הזיכרון וימחק את המידע המפליל את מרקו. המחשב, שאינו יכול לבחור בין טוב ורע ורק האמת ניצבת לנגד עיניו, מסרב. המנהל, המייצג את הכוח המוסרי האנושי הכללי, נאלץ להרוס את פית, פסגת יצירתו המדעית. מילותיו האחרונות של פית, המייצגות את היותו התגשמות האובייקטיביות המתמטית המוחלטת הן ניסוחו של משפט פיתגורס "סכום שטחי הריבועים, הבנויים על הניצבים במשולש ישר זווית, שווה...". מילותיו האחרונות של המנהל, החותמות את המחזה, מבטאות את השניות שבין חוקי הטבע והמתמטיקה, בלעדיהם ישקע העולם בתוהו ובוהו, לבין הצורך במחשבה האנושית הייחודית: "יש הגיון אינסופי שאנו חלק ממנו... רק לא לשקוע בתוהו... רק לא לשכוח את המחשבה, את ההגיון... אנו עוד ננסה...".

העלאת המחזה והתגובות עליו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלתרמן, שעבד בדרך-כלל עם התיאטרון הקאמרי, מסר את כתב היד של המחזה לתיאטרון הבימה. המחזה התקבל בחום ולהפקתו צוותו שרגא פרידמן כבמאי, מעצב התפאורה אריה נבון, אהרון מסקין בתפקיד המנהל, בנו, אמנון מסקין כקולו של פית מאחורי הקלעים, וכן שמואל רודנסקי, רפאל קלצ'קין, שלמה בר-שביט, תרצה אתר, שולמית ירון ואלישבע מיכאלי. המחזה היה אמור לפתוח את פסטיבל ישראל בקיץ 1965. אולם הצוות לא הספיק לערוך חזרות מספקות ואלתרמן שב ושינה את המחזה תוך כדי החזרות[1] לבסוף בוטלה השתתפות המחזה בפסטיבל ובכורתו נדחתה.

דוד בן-גוריון ביקש להיות אורח כבוד בהצגת הבכורה, אך כשנשאל אלתרמן אם יש מישהו שהיה מעוניין לראות בהצגת הבכורה אמר שהיה מעוניין להזמין את "ויצַק" (WEIZAC: Weizmann Automatic Calculator), המחשב הראשון במדינת ישראל שפעל במכון ויצמן[2].

הצגת הבכורה פתחה את עונת תשכ"ו של "הבימה" והתקיימה ב-2 באוקטובר 1965. ההצגה זכתה לביקורות מהקטלניות שקיבלו אלתרמן או תיאטרון הבימה מעודם. הדה בושס כתבה ב"הארץ" שמדובר ב"בליל של קטעי-רעיונות, פסבדו-פילוסופיה חבוטה, פשטנות מתמיהה ומביכה... הצגה כבדה, מייגעת, ארוכה, סטאטית...", כן קטלו את ההצגה בן-עמי פיינגולד ב"הבקר" ("הרהורים פילוסופיים שאין בינם ובין מחזה ולא כלום"), בועז עברון ב"ידיעות אחרונות" ("קיטש סנטימנטלי"), עזרא זוסמן ב"דבר", אמיל פוירשטיין ב"הצופה" ועוד[3]. היחידה שכתבה בזכות המחזה הייתה אידה צורית במאמר מעמיק שהתפרסם בכתב העת "משא" לאחר שהפסיקה להציג[4]. ואכן, הביקורות הרעות הובילו לכך שההצגה ירדה מן הבמה לאחר 13 הצגות, בחלקן הציגו השחקנים מול אולם ריק למחצה.

"בין ספרה לסיפור"[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלתרמן לא נהג לכתוב פרשנות או תגובות על יצירתו-שלו. אולם, כיוון שהבחין בחוסר ההערכה לה זכה ובחוסר יכלתו להעביר את המסד אותו ביקש, חיבר מסה הגותית בת 20 עמודים בשם "בין ספרה לסיפור" ובה פרס את הרעיונות שהובילו אותו לחיבור המחזה ואת מסקנותיו הפילוסופיות. המסה נדפסה כאחרית דבר עם הדפסת המחזה בהוצאת הקיבוץ המאוחד מספר חודשים לאחר ירידתו מן הבמה.

שיאו של החיבור הוא מסקנתו הפילוסופית של אלתרמן לגבי סדר העולם:

המנהל, המחליט לוותר על ממצא גואל שפית מצא למענו, קובע בכך מציאותו של חוק נוסף על חוקי ההנדסה, שמהם העולם עשוי. בתקפו של חוק זה נמנע המנהל מלקבל את מסקנת חישוביו של פיט, אף שהיא מסקנה נכונה ואף שהוא חיכה לה שנים רבות...
העיקרון המוסרי נקבע על ידי כך כמערכת חוקים נוספת על חוקיו ההנדסיים-מתמטיים של היקום. כמוהם גם הוא חלק מן היקום, והוא כלול במבנהו ושייך לעצם מהותו... אמנם בדרך זו אפשר לכלול בתוך מבנהו של היקום לא רק את החוק-שבאדם אלא גם את ההפקר-שבאדם, לא רק את הבינה והאחריות אלא גם את הכסל ואת שרירות-הלב, אלא שהללו, ערכיותם לחיוב ולשלילה, מותנית גם היא על ידי קיום החוק המוסרי המשווה טעם לבחירה להיאבקות ולהחלטה.

בין סיפרה לסיפור[5]

ועוד - בצידם של חוקי ההנדסה (המיוצגים על ידי פית) וחוקי האדם (המיוצגים על ידי המההל) מתקיימת בעולם הסטיכיה החיה, הגורל העיוור, שאיננו שועה לא לחוקי ההנדסה ולא לחוקי המוסר. כל אחד משלושת הכוחות אמור היה להופיע בעלילה כנפש פועלת (כאשר הסטיכיה מתגלמת בדמותה של הפקידה המרשעת רוזה) וכדי להמחיש את העימות בין שלושת הכוחות בנה עבורן אלתרמן שדה התנגשות בדמותה של עלילה בלשית.

המחזה בדפוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • נתן אלתרמן, משפט פיתגורס : מחזה; אחרית-דבר: בין סיפרה לסיפור, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשכ"ו 1965.
  • נתן אלתרמן, מחזות, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשל"ג, עמ' 423–580.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דן לאור, אלתרמן, עם עובד, 2013, עמ' 685–695.
  • מנחם דורמן, "מקורותיו של "משפט פיתגורס" ומשמעותו", מחברות אלתרמן ב (תשל"ט), 291–336.
  • דבורה גילולה, ""משפט פיתגורס" – מחזה?", במה 93 (תשמ"ג), 23–40.
  • דבורה גילולה, "משפט פיתגורס", מול תגמול מחיאות כפיים: נתן אלתרמן והבמה העברית, בני ברק: הקיבוץ המאוחד, תשס"ח 2008, עמ' 112–126. (גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר")

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שרגא הרגיל, שינויים ב"משפט פיתגורס" – ברגע האחרון, מעריב, 25 באוגוסט 1965.
  2. ^ דן לאור, אלתרמן, עמ' 686
  3. ^ דן לאור, אלתרמן, עמ' 692
  4. ^ אידה צורית, "כמה הערות על "משפט פיתגורס" ועל תופעה חברתית אחת", משא 46 (12 בנובמבר 1965), עמ' 5.
  5. ^ נתן אלתרמן, אחרית־דבר: "בין סיפרה לסיפור", משפט פיתגורס, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשכ"ו 1965, עמ' 147.