חוג בריסק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

חוג בריסקעגה החרדית: בריסקערס) הוא זרם בציבור החרדי ליטאי, של תלמידי בית בריסק. הזרם מורכב ממספר מעגלים, שהמצומצם שבהם מונה בעיקר את משפחת רבי יצחק זאב סולובייצ'יק. זרם זה מתייחד בהחמרה הלכתית, השקפת עולם מחמירה ודרך לימוד ייחודית. השפעת חוג בריסק, נפוצה באופן בולט בקרב יהדות ארצות הברית הליטאית.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שורשי זרם זה החלו מרבני בריסק רבי יהושע לייב דיסקין (המהרי"ל דיסקין) וממלא מקומו רבי יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק, ה"בית הלוי". רבנים אלו היו נחשבים למחמירים בהלכה. כמו כן, הם בלטו במלחמתם בהשכלה. שניהם בלטו מלבד בעיסוקם ברבנות, גם בלימוד גמרא מעמיק, אך בסגנון לימודם השתייכו לאסכולה הישנה בסגנון האחרונים (כמו הפני יהושע) אם כי המהרי"ל דיסקין נחשב לבעל סגנון לימודי חריף יותר. הם חיברו גם ספרים על התורה.

לאחר פטירת ה"בית הלוי", מילא את מקומו ברבנות בנו רבי חיים. רבי חיים הוא למעשה אבי החוג, והנהגתו ודעותיו מהוות את דרך החוג. רבי חיים היה אישיות מקורית, הוא חידש דרך לימוד אשר כיום היא דרך הלימוד המקובלת בישיבות החרדיות והחרד"ליות. הוא היה בעל דעות מקוריות ובעל השקפת עולם ברורה, הן בחלקה האמוני של היהדות והן במישור האקטואלי כמו התייחסות לתנועת הציונות.

לאחר פטירתו מילא את מקומו ברבנות בריסק בנו רבי יצחק זאב, המכונה "הרב מבריסק". רבי יצחק זאב המשיך את דרכו של אביו, הן בדרך הלימוד והן בהנהגותיו והשקפותיו, ובמקביל פיתח את שיטת בריסק, כמו גם את נושא ההחמרה ההלכתית.

גם צאצאים אחרים של רבי חיים המשיכו בדרכו הלמדנית, כך בנו הרב משה סולובייצ'יק ונכדו הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק, וכן נכדו הרב משה סולובייצ'יק מציריך.

שיטת הלימוד של בריסק התפשטה ברחבי ליטא, ולאחר המלחמה בכל העולם. תלמידי רבי חיים מישיבת וולוז'ין למדו את שיטתו ובהמשך פתחו ישיבות שלמדו בשיטה זו, בהם הרב שמעון שקופ (שפיתח והרחיב את השיטה בדרכו) ראש ישיבת גרודנה (ליטא), הרב ברוך בר ליבוביץ (שנחשב לאחד מגדולי תלמידיו) ראש ישיבת כנסת בית יצחק (קמניץ), הרב משה מרדכי אפשטיין ראש ישיבת סלובודקה, הרב אלחנן וסרמן ראש ישיבת ברנוביץ', הרב אליעזר יהודה פינקל ראש ישיבת מיר והרב איסר זלמן מלצר ראש ישיבת עץ חיים. הרב ליבוביץ' וכן הרב וסרמן, נודעו גם כתלמידיו בהשקפה. בנו הרב יצחק זאב מסר שיעורים בעירו, ותלמידים מרחבי ליטא התקבצו ללמוד אצלו, בדרך כלל לאחר מספר שנים שלמדו בישיבתם והיו נחשבים לתלמידים מובחרים.

בזמן מלחמת העולם השנייה עלה רבי יצחק זאב לארץ ישראל והתיישב בירושלים. סביבו החלו להתקבץ חכמי ירושלים ופליטי יהדות אירופה, והיו לתלמידיו. הוא גם החל למסור שיעורים מדי פעם בביתו. בהמשך הוא פתח כולל אברכים בו למדו תלמידי חכמים ממקורביו, כדי שיהיה לבניו מקום לימוד לאחר סיום לימודיהם בישיבת עץ חיים. בתקופה זו, השפעתו התרחבה גם לנושאי השקפה והלכה, ותלמידיו היו שומעים ממנו את דעותיו ביחס לציונות ולבעיות השעה. בין תלמידיו הבולטים אשר הושפעו גם מהשקפת עולמו היו הרב שך והרב משה שמואל שפירא. גם מאנשי העדה החרדית באו לשמוע את דעותיו.

לאחר פטירתו, מיסד בנו רבי יושע בער את ישיבת בריסק, שיועדה לבחורים שסיימו שלוש שנים בישיבה גדולה. בהמשך נפתחו ישיבות גם על ידי אחיו, הרב דוד סולובייצ'יק והרב מאיר סולובייצ'יק, וכן כוללי אברכים ובתי כנסת בראשות בני משפחה נוספים.

ישיבות בריסק קלטו בחורים רבים מארצות הברית, אשר הושפעו מדרך בריסק (יותר מהתלמידים הישראלים שבדרך כלל הגיעו להשתלם לתקופה קצרה בשיטת הלימוד), ולאחר חזרתם לארצות הברית, פירסמו והשפיעו את דרך בריסק בקרב הזרם הליטאי בארצות הברית. מספר רבנים ליטאיים בולטים בארצות הברית הם תלמידי בריסק, והשפעתם מרובה, כמו הרב אליהו דב וכטפוגל.

באופן מעשי הזרם מורכב ממספר מעגלים. המעגל האדוק, המונה בעיקר בני משפחה ותלמידים מקורבים במיוחד, מתייחד בכל המאפיינים של החוג, ובנוסף כולל גם התנהגות אישית מאופיינת. מעגלים נוספים כוללים אישים שהושפעו במידה מרובה או מועטת מהשקפת העולם המחמירה, או מדרך הלימוד או מפסיקת ההלכה המחמירה.

דרך הלימוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שיטת בריסק

רבי חיים מבריסק כיהן בראשות ישיבת וולוז'ין לצד סבו (חותן חותנו) הנצי"ב. בעוד הנצי"ב דגל בלימוד מהיר של דף גמרא ליום ושהעיון יהיה בדרך המקובלת, רבי חיים פיתח גישה חדשה, העוסקת בהגדרת והבנת צדדי ומסקנות הסוגיא לעומקם, והבנה כיצד פועלים דיני התורה.

כך למשל באיסור מעילה בהקדש, האוסר ליהנות או להשתמש בחפץ הקדש. רבי חיים חידש שגדרו של איסור מעילה הוא גזל מהקדש[1], כלומר שבאיסור מעילה התחדש שכמו שאסורה גזילה מהדיוט כך אסורה גזילה מהקדש, ולו יהיה מקרה בו תותר גזילה מהדיוט, היא תותר גם מהקדש. עמדה זו נוגדת את הגישה המקובלת שאיסור מעילה נובע מ"חילול הקודש", וכל שימוש חולין בחפץ קדוש - אסור, ללא תלות באיסור גזל.

גישה נוספת של שיטתו, הנובעת אף היא מהתעמקות בגדרי הדינים היא שבמקרים של סתירות בין סוגיות, נהג רבי חיים לבאר ששתי הסוגיות מתייחסות לצדדים שונים של הנושא. גישה זו מכונה "צווי דינים" (שני דינים).

עם זאת, רבי חיים לא חתר לחדש טעמי תורה, והוא התמקד בעיקר בהוכחת הגדר ולא בהבנתו (כמו למשל בדוגמה שהובאה, רבי חיים לא מסביר למה התורה אסרה גזילה מהקדש באותם גדרים של גזילה מהדיוט, אלא רק מוכיח שכך הוא), וכך פעם אמר לתלמידו רבי אלחנן וסרמן, ש"אינו מנסה להבין למה אלא רק מה", ואף ב"מצוות המשפטיות" (שמובנות בשכל) אין להעמיק בהבנה אלא רק בהגדרה (ואמנם אפשר להגיע להבנה לאחר ההגדרה אך לא להפך). בבריסק מקובל מטבע הלשון "וואס שטייט דא" (מה כתוב פה), כלומר הצמדות לדברים הכתובים בידיעה שקודם צריך לדעת מה נאמר ואחר כך להבין. מטבע לשון נוסף המקובל בבית בריסק הוא:"אין להכניס את הגמרא לראש, אלא את הראש לגמרא". כלומר, הגישה ללימוד התורה היא לראות מה כתוב ואז לנסות להבין, ולא לחשוב מה מסתבר ולאחר מכן לראות איך הדברים מסתדרים בדברי התלמוד.

רבי חיים התנגד לדרך הלימוד הדוגלת בחידושים, ובפרט לשיטת הפלפול אשר לדעתו אינה אמיתית, ועל כל שאלה יש לענות בסברה ישרה, ולא על ידי חידושים מפליגים (התנגדות זו שורשיה מהגר"א ותלמידו רבי חיים מוולוז'ין אשר דגלו בלימוד פשטני וכך הייתה דרך הלימוד בישיבת וולוז'ין). תלמידו רבי אלחנן וסרמן כותב בהקדמת ספרו קובץ שיעורים ששמע מרבו ש"לחדש חידושים היה בכוחם של הראשונים. תפקידנו הוא רק להבין את דבריהם". רבי יושע בער סולובייצ'יק מירושלים נהג לומר שבבריסק בעיקר "לומדים מה לא לומר, ולא מה לומר", כלומר שבריסק נועדה לחנך לא להגיד חידושים מפליגים אשר לדעתם אינם ישרים. היו שטענו שדרך לימודו פשטנית עקב התמקדותו בביאור עיקר סברות הגמרא ולא בבניית פלפולים וחידושים[2], ולעומת זאת היו שביקרו את ההתעסקות המרובה בהגדרות בלי להתבונן כיצד הן מתיישבות בסברה או במקורות[3].

לחזון איש הייתה שיטה לימודית שונה, והוא רשם הערות רבות על הספר חידושי רבנו חיים הלוי על הרמב"ם. החזון איש ניגש בדרך כלל ללימוד מכיוון ההבנה השכלית ובהתאם לזאת פירש את התלמוד והראשונים, ולעתים אף דחק את הלשון בשביל להתאים את הנאמר לסברה או יצר אוקימתות במקום לומר שיש "שני דינים". כמו כן, בעוד בבריסק נהגו להגדיר כל דין, החזון איש נהג לומר רבות שהדין נובע מהבנה בדעת בני אדם (כמו למשל דעתו שמעשה קניין אינו גורם להעברת הבעלות אלא רק מגלה שרצון האדם להעביר בעלות ומכח רצון זה חלה העברת הבעלות ולפי דבריו סוגי הקניינים הם בעיקר הסכמת בני אדם ולא צורות להעברת בעלות) או מרוח המצווה (למשל בדוגמה שהובאה לדעת רבי חיים בנוגע להקדש, שלדעתו גדרי ממון הקדש הם כמו ממון הדיוט ובמקום שהקדש מחויב לשלם מותר לקחת ממנו כמו מהדיוט, דעת החזון איש שבכל אופן יש לחלל את ההקדש, על אף שהוא מחויב לשלם).

שיטת הלימוד של בריסק, שימשה את רבני בריסק גם ללימוד התנ"ך ואגדות חז"ל. כמו כן, השיטה יצרה גישה שלכל מצווה ואיסור יש הגדרה, "דין" (כמו למשל בדוגמה של מעילה, האיסור אינו נתפס כאיסור רגשי בלבד להשתמש בהקדש, אלא הוא נתפס כאיסור דיני של גזילה). גישה זו אומצה גם בהשקפת העולם של בית בריסק, המתייחסת לכל מצוות התורה כאל "דינים", אשר הגדרתם ברורה, וכך כל פעולה הן יהודית והן בחיי היום יום נבדקת מה דינה (ואף המצוות הרגשיות, נעשות מתוך ראייה שיש לעשותן כי כך הדין, והדין קובע כיצד להתרגש). בנוסף, השיטה הלימודית הבודקת כל נושא לשורשו, השפיעה גם על דרך הסתכלות בית בריסק על מאורעות העולם, בניתוח ואפיון תופעות ודעות ובהתאם לכך להתנהג ולהתייחס אליהן.

רבני בריסק שמו דגש על לימוד שיטת הרמב"ם (לו יחסו חשיבות רבה גם בתחום ההלכתי והאמוני), וספריהם חוברו על ספרו היד החזקה. בבריסק נהוג בדרך כלל ללמוד את פסקי הרמב"ם על כל סוגיא, ולדייק מלשונו את שיטתו בסוגיא, ולעתים מחדשים בבריסק שיטה חדשה בסוגיא מדיוק לשון הרמב"ם. בישיבות בריסק עוסקים רק בלימוד סדר קדשים (מסכתות זבחים, מנחות, בכורות ותמורה וכן מסכת נזיר מסדר נשים, העוסקת בענייני קדשים), אשר לא נלמדות בשאר הישיבות. ברוב המסכתות האלו אין כמעט ראשונים (מכיוון שהן לא נלמדו ביהדות ספרד), ולכן הרמב"ם הוא אחד הספרים החשובים בסדר זה. על אף שהיד החזקה הוא בהגדרתו ספר הלכה, בבריסק מתעמקים להבין על פי פסקיו כיצד הבין את הגמרא.

אנשי בריסק רואים את דרך הלימוד העיונית שלהם כהבנה בסיסית של התורה, בניגוד למשל לתומכי שיטת הפלפול, שלא ראו אותה כלימוד הפשטני העיקרי. רבי חיים אמר שאדם היכול לעיין ואינו מעיין, נחשב כ"מבטל תורה" באיכות. בחוג בריסק מעריכים בעיקר למדנות, ולא בקיאות.

פסיקת הלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבי חיים ואחריו רבי יצחק זאב, נמנעו מפסיקת הלכה, בהיותם "יראי הוראה". רבי חיים שכיהן כרב העיר בריסק, מינה את הרב שמחה זליג ריגר כפוסק הלכה, והוא עסק רק בהנהגת העיר, ברוחניות ובגשמיות. כך גם היה בזמן כהונתו של הרב יצחק זאב.

רבני בריסק נודעו בהחמרה הלכתית. החמרה זו התאפיינה בכך שבדרך כלל הם התנהגו לחומרה במקרים של ספקות הלכתיים, הן דיניים והן ספיקות מציאותיים. בבית בריסק ישנו דגש על פחד מעבירה. בבריסק נהגו שלא לברך ברכת המפיל, מחשש שלא יירדם וברכתו תהיה ברכה לבטלה, אף על פי שמקור חיוב ברכה זו הוא בגמרא[4]. סיפרו על הרב מבריסק כי פעם חזר מחתונה בשעה מאוחרת וחשב שכעת ודאי יירדם ועל כן בירך, אך מפחד שלא יירדם בכל זאת וברכתו תהיה לבטלה - לא הצליח להירדם עד הבוקר[5].[דרוש מקור]

בין החומרות המפורסמות בבית בריסק:

  • החמרה על זמן צאת הכוכבים במוצאי שבת וחג, "אכטעל", שמינית מהיום (90 דקות זמניות). שיטה זו מצרפת את צאת הכוכבים של רבנו תם, יחד עם השיטות שמיל הוא 22.5 דקות, ועם השיטות ששיטת רבנו תם שצאת הכוכבים הוא זמן של ארבעה מיל לאחר שקיעת החמה היא רק בימי ניסן ותשרי בהן היום והלילה שווים.
  • אי הסתמכות על עירוב. חומרה זו נפוצה בחוגים נוספים ונזכרת בספרי ההלכה, בשל חששות ודעות שונות לגבי כשרותו, אך בחוג בריסק ישנן החמרות מיוחדות כמו לא לצאת לרחוב עם כיפה (כשחובשים כובע) וציצית.
  • עישור מאכלים אף הנושאים כשרות מהודרת (גם חומרה זו נפוצה בחוגים נוספים, כמו חוג חזון איש).
  • חומרות רבות בארבעת המינים, כמו הקפדה שה"תיומת" (העלה האמצעי) של הלולב יהיה ירוק, ללא חשש שנשרף והתייבש או נחסר, וכן שיהיה סגור לחלוטין, הקפדה מיוחדת על שילושם של ההדסים (ששלושת הקנים יהיו שווים בגובהם במדויק), נטילת מספר אתרוגים מכל הזנים מחשש הרכבה, הקפדה באתרוגים על נקיות אף על נקודות שאינן נראות ללא עיון מדוקדק (ופחות על גידול יפה).
  • חומרות רבות באפיית מצות. בין החומרות, אפיית כל מצה בנפרד והשארתה זמן רב בתנור, עד שהיא משחירה (שאז ודאי אין בה חשש חמץ). בחוג בריסק משתמשים רק במצות יד. החומרות באפיית מצות מקורן מה"בית הלוי".
  • דקדוק רב בקריאת התורה (בפרט בקריאת פרשת זכור) וקריאת שמע.

חומרות רבות מבית בריסק התפשטו לציבור החרדי האשכנזי, בפרט הליטאי, אם כי בדרך כלל לא באותה רמת הקפדה הנהוגה בבית בריסק.

השקפת עולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנשי החוג מתייחסים באופן מחמיר כלפי טעות בתחום האמונות והדעות והם מכלילים בקלות רבה יחסית בעלי דעות בעייתיות בעיניהם בכלל "אפיקורס" וכדומה. רבי חיים סולובייצ'יק נמנע מלתת הסכמה על ספרים העוסקים בעניינים אלה, מחשש שמא נפל בהם מכשול[דרוש מקור].

הרב יצחק זאב סולובייצ'יק סבר כי על האדם מוטל רק לעשות, ומהרגע שבו סיים האדם לעשות את המוטל עליו - שוב אינו אחראי לתוצאות המעשים[דרושה הבהרה]. הוא הקפיד להכפיף את הלב אל השכל ואל דעת התורה.

השקפתם על הציונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבי חיים סולובייצ'יק התווה את ההתנגדות הקיצונית לציונות כערך מרכזי בקרב בני בריסק. ידועה אמרתו שמטרתם האמיתית של ראשי הציונות היא לעקור את העם היהודי מתורתו. בנו, הרב יצחק זאב, המשיך באותו קו של התנגדות, הן לציונות החילונית והן לציונות הדתית. לאור זאת, מקפידים אנשי החוג שלא ליטול תקציבים למוסדות החינוכיים שלהם. עם זאת, הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק מארצות הברית, השתייך באופן מוצהר לתנועת המזרחי.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ והם רק חלוקים בדרך הגזילה, שבהקדש יש מקרים הנחשבים לגזילה אף שאינם גזל בהדיוט.
  2. ^ כך למשל אביו ה"בית הלוי" אמר לו שכשואלים אותו שאלה הוא עונה תשובה וכך השואל מרוצה ששאל שאלה טובה והוא מרוצה שענה לו תשובה, אך כששואלים את רבי חיים, הוא מפריך את השאלה בסגנון לימודו אשר דרכו השאלה כלל לא קשה, וכך שניהם אינם מרוצים כיוון שאין שאלה ואין תשובה. ראיון עם הרב דוד סולובייצ'יק, המבשר, י"ט באב תשע"ג. סיפור בעל אותו מסר היה עם רבי אברהם וינברג ורבי ברוך בר ליבוביץ', שהקשה ותירץ על רשב"א, ורבי אברהם התפלא מה חידש ("הרב הדומה למלאך").
  3. ^ כך למשל החזון איש במכתבו לרב שך המודפס בסוף ספרו אבי עזרי (קרבנות). הוא מתריע נגד חידוש גדרים חדשים, שלא מפורשים בש"ס.
  4. ^ הרב משה שטרנבוך, תשובות והנהגות, ב, ירושלים תשנ"ד. סימן קלא.
  5. ^ עובדות והנהגות לבית בריסק.