חמץ נוקשה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

חמץ נוקשה הוא חמץ שנעשה שלא לצורך אכילה ואף אינו ראוי לאכילה אלא בשעת הדחק. בחמץ זה התחילה פעולת החימוץ אך לא הושלמה. רוב הפוסקים סוברים שהוא אינו אסור מהתורה אך חכמים אסרו אותו כדי למנוע טעויות באכילת או השהיית חמץ ממש.

דוגמאות לחמץ נוקשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דבק העשוי מקמח ומים ששימש בעבר סופרים כדי להדביק ניירותיהם - עיסה זו, לא נגמר חימוצה ואין היא ראויה לאכילה אלא בשעת הדחק ולכן אסור להשהותה בפסח (משנה ברורה תמב, ב). אך אם נשתנתה צורתה, כגון שכבר הדביקו בה ניירות, מותר להשהות אותה ויש מחמירים שאם העיסה מבצבצת מבין הניירות, נחשב ש"צורתה עומדת" ואסור להשהותה בפסח (שו"ע אורח חיים, סימן תמ"ב, סעיף ג')
  • עיסה שהחל בה חימוץ עד שהשתנה צבעה אבל עדיין לא נסדקה כמו חמץ גמור - אסור לאוכלה ולהשהותה בפסח מדרבנן (שו"ע אורח חיים, סימן תנ"ט, סעיף ב')
  • קמח שנילוש במי פירות עם מעט מים נחשב לדעת רבינו תם והרבה פוסקים כחמץ נוקשה.

חמץ נוקשה שעבר עליו הפסח[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי השולחן ערוך (סימן תמ"ז, סעיף יב) חמץ נוקשה אסור רק מדברי חכמים לכן חמץ נוקשה שעבר עליו הפסח מותר בהנאה. כיוון שעבר על איסור דרבנן בלבד, אין לאוסרו אחר הפסח. וכך כתב גם במשנה ברורה (סימן תמ"ב, סעיף ב). לעומתם היו שסברו שאיסור חמץ נוקשה הוא מהתורה ולכן אסור לאחר הפסח.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]