סהרנה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

סֶהֲרַנֶה הוא חג עממי, ללא מקור דתי, שהתקיים בעבר בקהילה היהודית בכורדיסטן במהלך חול המועד פסח או חול המועד סוכות. החל משנת 1972[1] נחוג הסהרנה במדינת ישראל על ידי יוצאי עדת כורדיסטן בסוכות.

מאפייני החג[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכורדיסטן נחגגה הסהרנה המרכזית בחול המועד של פסח שכן הסהרנה הוא חג אביבי במהותו[דרוש מקור]. חגיגות הסהרנה מתאפיינות בהילולה גדולה, שבין השאר כוללת יציאה של כלל חברי הקהילה לטבע לסעודות, תרומות, שירה ותחרויות שירה, נגינה על תוף וזורנה וריקוד. בקרבת זמנים נחגג בכורדיסטן חג הנורוז. הסהרנה, בכורדיסטן, הייתה אירוע השבירה את שגרת היומיום ואיפשר מפגשים חברתיים חוצי גלאים ומגדר ושחרור מהנורמות החברתיות[1].

אף על פי שהחג אינו דתי במהותו, ישנן תפילות מיוחדות לחג, וטקסים דתיים כגון הכנסת ספר תורה חדש לבית הכנסת וטקסי אירוסין המתקיימים כחלק מן החגיגות.

הסהרנה בכורדיסטן[עריכת קוד מקור | עריכה]

חגיגות הסהרנה איפשרו ליהודים ולמוסלמים בכורדיסטן לבסס את היחסים הטובים, לעיתים אף החבריים, בין הקהילות. ראש השבט הכורדי המקומי או אע'א (שהיהודים כינו אותו מתוך כבוד Saharanei) נתן את השטח בו נערכה הסהרנה. בימי החגיגות, האע'א הרחיב את החסות על היהודים ואף הציב שומרים בלילות במתחם החגיגות. אנשי הכפרים והשבטים באזור, הביאו ליהודים אספקה לאירוע ולעיתים אף הקימו שוק קטן באזור. בסיום החגיגות, כשהיהודים חזרו לבתיהם, השכנים המוסלמים קיבלו את פניהם בלחם וגבינה[1].

הסהרנה בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעשורים הראשונים למדינה, היהודים ממוצא כורדי לא חגגו את הסהרנה. נראה שהסיבות לכך קשורות לקשיי ההסתגלות לחיים במדינת ישראל ומדיניות כור ההיתוך[1]. ב- 1972 יוצאי כורדיסטן בישראל ארגנו לראשונה את חגיגות הסהרנה בישראל. הסיבות לחידוש החגיגות קשורות להתרופפות אידאולוגיית קיבוץ הגלויות והעניין של בני קבוצות שונות בישראל לתת ביטוי מחודש שורשים התרבותיים והאתניים שלהם. חגיגות המימונה והסהרנה היו מהביטויים הראשוניים לשינוי זה[2]. כמו כן, פעילים פוליטיים יוצאי כורדיסטן ואחרים (בעיקר ממפלגת העבודה) השתמשו באירוע לפעילות פוליטית[1]. הסהרנה בשנות השבעים התקיימה בחול המועד סוכות ונמשכה שלושה ימים. הלפר ואברמוביץ טוענים שבחגיגות השתתפו 40,000 חוגגים כ- 30% מקהילת יוצאי כורדיסטן באותה התקופה[1]. אולם בשל חשש מ"תחרות" מול חגיגות המימונה הפופולריות של עדת יוצאי מרוקו הנערכות באיסרו חג של חג הפסח, הוחלט על העברת הסהרנה לחול המועד סוכות דווקא. ייתכן ומהלך זה תרם בסופו של דבר לדעיכת החגיגות שאיבדו רבות מאופיין, שכן החג הפך מחג אביבי המציין את שיא הפריחה וההתחדשות בטבע, לחג סתווי הנערך בתקופה היבשה והחמה של סוף הקיץ[דרוש מקור].

הסהרנה בימינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל, מרכז חגיגות הסהרנה הוא בטבריה, שם מוצגת תערוכת מורשת ופולקלור ומוקרנים סרטים על ההיסטוריה של יהדות כורדיסטן. כמו כן גם בירושלים ובמבשרת ציון נוהגים לחדש ולחגוג את החג עם מיטב האומנים הכורדים וכלי הנגינה מלווים בבגדים כורדים מסורתיים.

בשנות השביעים הוקם 'הארגון הארצי ליוצאי כורדיסטן', אשר החל בפעולות שונות ובניהם נסיונותלחדש את הסהרנה במדינת ישראל, במטרה לגבש את בני העדה סביב הזהות האתנית שלהם. 'הארגון הארצי ליוצאי כורדיסטן' נתקל בקשיים רבים, רובם פוליטיים. אחד מקשיים אלו היו פערי הכוחות המשמעותיים בין קהילת יוצאי כורדיסטן לקהילת יוצאי מרוקו, שגם חגם, המימונה, נחגג בחול המועד פסח.

חג הסהרנה החל להיחגג בחול המועד של חג הסוכות, ובהתאם לכך, שינוי מועד החגיגה, חייב גם את התאמת התכנים של חג הסהרנה לחג הסוכות היהודי: ישיבה בסוכה, אתרוג ולולב בחגיגות ושמחת בית השואבה. בנוסף לכך, מרבית האוכלוסייה הכורדית במדינת ישראל באותם ימים הייתה אוכלוסייה דתית-מסורתית, ובשל כך, עם השנים החג הפך מחג חילוני מובהק לחג מסורתי, בעל מאפיינים דתיים יהודים מובהקים.

שינוי נוסף שעבר על החג במרוצת השנים הוא 'כניסתם' של סממנים לאומיים וסממנים פוליטיים אליו וזאת כחלק ממאמציו של 'הארגון הארצי ליוצאי כורדיסטן לקבל את תמיכת המדינה וחסותה, שניתנה על ידי המפלגות השונות. במהלך האירוע המרכזי, נערכה עצרת מרכזית, בה נאמו אישי ציבור ופוליטיקאים ישראליים רבים- אשר לרוב ניצלו מעמד זה לצורך מטרותיהם הפוליטיות.

עם צבירת האהדה והפולפריות בארץ, הוחלט על הרחבת החגיגות לכמה מוקדים שונים בארץ וזאת על מנת להקל על ציבור החוגגים אשר נדרש לעבור מרחקי וזמני נסיעה רבים, שלרבות גם גובים עימם חופשה כפויה מימי עבודה רבים. סיבה נוספת הייתה הרצון להביא כך שיותר אנשים ייחשפו לחג הסהרנה ויגיעו לחגיגות.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יהודי המזרח, אוסף מאמרים, תל אביב, 1984.
  • רחל שרעבי, התחדשותה של מסורת : חגיגות הסהרנה בישראל, תל אביב, 2016.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 JEFF HALPER, HENRY ABRAMOVITCH, THE SAHARANEI AS A MEDIATOR OF KURDISH-JEWISH ETHNICITY, Proceedings of the World Congress of Jewish Studies, Vol. ח DIVISION D: THE HEBREW LANGUAGES AND LANGUAGES OF THE JEWS, JEWISH FOLKLORE AND ART, עמ' 79-84
  2. ^ Jeff Halper, Edwin Seroussi and Pamela Squires-Kidron, Musica mizrakhit: Ethnicity and Class Culture in Israel, Popular Music, Vol. 8, No. 2, 1989, עמ' 131-141