מימונה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שולחן מימונה מסורתי

המִימוּנָהערבית: ميمونة) הוא חג עממי של יהודים יוצאי צפון-מערב אפריקה, ובעיקר יהדות מרוקו, הנהוג במוצאי שביעי של פסח, באסרו חגישראל בכ"ב בניסן ובחוץ לארץ בכ"ג בניסן). מקור המנהג הוא במסורת יהדות מרוקו, ולפי השערת החוקרים, החל במאה ה-18. מסורת החג חודשה בארץ ב-1965. חגיגת המימונה כוללת פתיחת שולחן ועליו מיטב מטעמים, ומיני מתיקה. המסובים נוהגים ללבוש בגדים מסורתיים מפוארים הזהים למלבושי המימונה של יהודי מרוקו, כגון גלימות מוזהבות רקומות ותרבושים צבעוניים, והוא כולל שירים, ברכות וריקודים[1].

מקור החג[עריכת קוד מקור | עריכה]

חגיגת מימונה ביוקנעם, 2012

מקור השם נובע מהמילה הערבית "מָיְמוּן" שפירושה מזל והצלחה, והחוגגים מאמינים כי יום זה הוא יום סגולה לפרנסה ולזיווג. פרופסור אהרן ממן סבור כי חכמי המגרב ראו שבמשך חודשיים לא נערכו חתונות: מפורים ועד חג הפסח מחשש שיישאר חמץ עד חג הפסח, ומפסח ועד ל"ג בעומר משום מנהגי האבילות בימי ספירת העומר. משום כך התירו החכמים לערוך חתונות באסרו חג של פסח. לחגיגה זו קראו "לָלַה מימונה", שפירושה "הגבירה בת המזל", כינוי לכלה המיועדת [דרוש מקור]. את הברכה המסורתית "תרבחו ותסעדו" הוא מסביר כברכה לזוג הצעיר: "תרוויחו ותהיו מאושרים"[2] [דרוש מקור].

במקור המימונה היא חג חקלאי שקשור למחזור החיים החקלאי. יש חוקרים הטוענים כי מדובר בשדת מזל מקומית [דרוש מקור] ויש כאלו הטוענים שמדובר באלת הפוריות והמזל [דרוש מקור]. ייתכן שמדובר בהשפעה ברברית בת 3,000 שנה על יהדות מרוקו. הברברים היו (וחלקם עדיין) בעלי אמונות פגאניות שבמרכזן האמונה באלה "תענית" [דרוש מקור]. במובן זה החברה הברברית במרוקו היא חברה מטריארכלית ולאשה בחברה זו מעמד מיוחד. מכאן, שאין זה מן הנמנע שבכלל מדובר בגלגול של חג ברברי-פגאני שבמרכזו ניצבת אלה/שדה בשם מימונה, שלכבודה עורכים סעודה חגיגית[3].

עם זאת ייתכן כי השימוש בשם מימונה שמשמעותו מזל היה ללא קשר ישיר לאותה אלה פאגנית מהסיבה שמילים מאבדות את מקורם/משמעותם ונטמעים בשפה, והציבור עושה בהם שימוש בלי להיות מודע למקורם ההיסטורי לדוגמה- "פאניקה" "בניאס" שמקורם באל פאן. בנוסף אפשר לראות דמיון בין חגיגות יהדות מרוקו ליהדות טוניס ואלג'יר שחוגגים באביב המוקדם והמאוחר את הבשישא בראש חודש ניסן שהוא לחגיגת התבואה, שעל פי המשנה, העולם נידון בפסח על איכות וכמות התבואה[4]. טעם נוסף לפשישא הוא סגולה לברכה והצלחה, בייחוד בתחום הפרנסה. ככה שנראה שיש דמיון רב בין שני המנהגים שככל הנראה מקורם עתיק ולפי המסורת מיוחס לבית המקדש.

חג המימונה, שהוא במקורו חג של אותו זרם אסלאמי אלילי בשם gnawa [דרוש מקור], פלש למסורת היהודית המרוקאית, התקבל בברכה בתרבות הישראלית והפך להיות המסיים של חג הפסח [דרוש מקור]. יהודי מרוקו חגגו עם שכניהם בטקסים זהים, אך עם תכנים שונים שעיקרו את הסממנים האליליים [דרוש מקור], והשאירו את השמחה והאמונה כי מדובר ביום ממוזל ומבורך. הבניית החג לתוך המסורת היהודית-ישראלית הפכה אותו לחג שקשור בחג הפסח, כחג האביב, תקופת מעבר מחורף לקיץ התחדשות הטבע וגם החיים המסחריים. רבים מיהודי צפון אפריקה התייחסו אליו כתחילתה של שנה חדשה. הוא נחשב כסימן למזל טוב ולרווח כלכלי. הוא היה קשור לפריון חקלאי, להתחלת הקציר של יבולי התבואה. גם בתרבויות אחרות נהוג לחגוג חגיגות דומות במועד זה של השנה, כמו למשל חג הנורוז באיראן. ההשפעה יכולה להיות גם מהיהדות על מנהגי האסלאם, לדוגמה - רמדן שהושפע מיום הכיפורים[5]. האסלאם שמקורו ביהדות[6] ייתכן שספג השפעה גם במנהגים אלו. היהדות הייתה באזור צפון אפריקה ואסיה לפני חדירת דת אסלאם מחצי האי ערב[7][8].

עם הזמן החג קיבל גם משמעות דתית בגולה [דרושה הבהרה]. הוא נקשר לאמונה, המזכירה את המילה מימונה, בגאולה העתידית של עם ישראל מן הגלות והחזרה לארץ ישראל [דרוש מקור]. משמעות זאת נקשרת לקישור התלמודי בין גאולת עם ישראל מידי המצרים על ידי ה' בפסח, בחודש ניסן, לבין הגאולה העתידית מן הגלות והשיבה לארץ. המקור ההלכתי ליום זה נובע מהגדר ההלכתי של אסרו חג, שמשמעותו עשיית שמחה בסעודת צאת החג.

חג המימונה הוא חג של מעבר מן הפסח ומגבלות דיני החמץ לחיי השגרה. במרוקו הוא שימש לחידוש יחסי האינטראקציה בין הקהילה היהודית והסביבה המוסלמית שנותקו זמנית בשל ההקפדה הרבה על הלכות הפסח. במימונה הייתה חשיבות רבה לאירוח ולהתארחות אחד אצל השני, על מנת לברך ולהתברך. הכנסת האורחים הייתה שיוויונית. כל אחד, יהודי או מוסלמי, יכלו להתארח, ללא הזמנה. המכרים המוסלמים היו מביאים למכריהם היהודים במתנה מצרכים שונים ביניהם חמץ והקמח לאפיית הלחם הראשון אחרי הפסח ומוצרי חלב, והיהודים מצדם כיבדו אותם במגשים עמוסים בכל טוב. המוסלמים שהגיעו לבתי מכריהם כדי להביא את המצרכים נשארו לעתים לחגוג איתם את המימונה.

אחד ההסברים לקיומו של חג נוסף זה היא הזהירות היתרה שהייתה מקובלת במהלך ימות הפסח. גם בין היהודים לבין עצמם, היו נזהרים במהלך החג שלא לאכול איש אצל רעהו, בשל שוני במנהגים הקשורים להימנעות מחמץ וכיוצא בו. לכן, מיד לאחר פסח היו מארחים איש את רעהו, כדי להראות שהימנעות מאכילה אצל פלוני בפסח לא נבעה מאיבה אלא בשל החומרה, ועתה הם אוכלים איש ממאכלי רעהו.

מנהגי החג[עריכת קוד מקור | עריכה]

חגיגות המימונה באשדוד בהשתתפות שגריר ארצות הברית, דן שפירו (במרכז בלבוש מסורתי). אפריל 2014

ליל המימונה מתאפיין בהשארת דלת הבית פתוחה (כל עוד בני הבית נמצאים וערים) כדי להזמין את כל מי שרוצה להיכנס, ולאו דווקא בני משפחה, מכרים או מוזמנים מראש. ביישובים בישראל שבהם היה ריכוז גבוה של יהודי מרוקו, התאפיין ליל המימונה במשך שנים רבות גם במעין "סיור כתובות" (או "טיול מימונה") שבו כמעט כל משפחה הייתה מבקרת אצל כל המשפחות האחרות – מה שהגדיל את תחושת החגיגיות, כיוון שלילה כזה היה לרוב מסתיים בסגירת דלתות הבתים לפנות בוקר.

הכיבוד שמונח על השולחנות הוא ברובו המכריע מתוק, כנראה כדי להדגיש את התקווה למתיקות בשאר תחומי החיים. מוגשים ממתקים וריבות מסוגים שונים, שהוכנו כולם על ידי בעלת הבית במהלך הפסח. משום כך, כל המעדנים המתוקים הללו חייבים להכיל רק מרכיבים כשרים לפסח, דהיינו: תמרים, בוטנים, שקדים, אגוזים, סוכר וכו' – אך ללא קמח או מרכיבי חמץ אחרים. את המופלטות, מאכלים העשויים קמח וממאפייני המימונה, מכינים דקות ספורות בלבד לפני ההגשה.

נהוג לברך את האורחים בברכת "תרבחו ותסעדו"[9], ומקובל לפרשו כ"תרוויחו ותצליחו", אך פירוש זה מוטעה. הטעות צמחה בקרב מרוקאים שנולדו בארץ, אשר מפרשים את הברכה כהזמנה לאורחים ליהנות משפע המזון. הברכה הנכונה היא "תרווחו ותסעדו" ומשמעותה שקודם יהיה לכם רווח (רווחה) ואחר כך תוכלו גם לתת סעד (עזרה לזולת). הברכה המקורית לא מתייחסת לאוכל אלא לרעיון חברתי, למרות שמבטאים אותו בצורת ארוחה חגיגית. יש הזורים מעט קמח על האורחים בהכנסם להתארח.

לאחר ליל המימונה, עיקרו של החג, רבים מיהודי צפון אפריקה נהגו לשבות ממלאכתם ולצאת יחדיו אל הטבע – אל הגנים, הפרדסים, חורשות, פארקים, שמורות טבע ומקווי מים. שם היו מבלים את היום, לוקחים איתם אוכל צידה לדרך ועורכים פיקניק במקום, וטבילה במקורות המים. המוסלמים הרשו ליהודים לבלות בגניהם ובכרמיהם, והאמינו כי ליהודים סגולות ברכה ושיזכו בשל כך לשנה גשומה.

המימונה במדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרחב הפרטי המשיכו יהודי מרוקו לקיים את חגיגות המימונה ולבקר איש את שכנו במדינת ישראל. אך ב-1965 חידשו את מסורת חגיגות המימונה בצורת חגיגות המוניות במרחב הציבורי והעניקו להם אופי ותפקיד חדש. את חידוש המסורת הזה יזם שאול בן שמחון, איש הוועדה המרכזית של ההסתדרות בשיתוף של פעילי "אגודת יוצאי פאז בישראל". כבר מתחילה ביקשו המארגנים להפוך את המימונה לחג של כלל ישראל, חג של אחווה ורעות ומיזוג גלויות. הם הקפידו להזמין ולארח את יוצאי כל הגלויות ונציגי ציבור שונים.

בשנים האחרונות נושאות חגיגות המימונה בישראל גם אופי פוליטי, כשנשיאים, ראשי ממשלות, שרים, חברי כנסת ופוליטיקאים משתתפים באירועים הנחגגים ברחבי הארץ.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]


לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]