לדלג לתוכן

חרב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף חרב קצרה)
מבנה בסיסי של חרב ארוכה:
* תפוח הניצב – משמש לאזן את משקל החרב וגם מאפשר הכאת היריב.
* ידית אחיזה – משמשת לאחיזת החרב.
* שמורת הניצב או לעיתים שמורת צלב – משמשת להגנה על היד ולעצירת חרב היריב.
* לשונית מגן־גשם – לעצירת חדירת גשם לתוך הנדן.
* Ricasso (ריקאסו) – חלק שאינו מחודד בלהב, בגלל חוסר התועלת שבכך, בשל קרבתו לשמורת הניצב. תורם גם לחוזק בסיס החרב.
* שקע אורך (Fuller) – מרוקע בהלמות פטיש ובעזרת גליל פלדה ייעודי, בעוד הפלדה לוהטת בעת חישול החרב, כמעט או לכל אורכה. הדבר גורם לדחיסת הפלדה במרכז החרב ולחיזוקה ולעיתים משמש גם להורדת משקל החרב.
* רכס אמצע הלהב – השארת הרכס תורמת לחוזק הלהב, וממנו מתחיל מדרון עד לשפת החרב החדה ולחוֹדה.
* שפת הלהב – מחודדת בשני צידי החרב, מהריקאסו ועד לקצה הלהב.
* חוד – קצה הלהב המשמש לדקירת היריב.
הערה: ישנן עיצובים שונים בהם קיים "רכס אמצע" לכל אורך החרב או לחלופין "שקע אורך" (Fuller) לכל אורך החרב שהולך ו"נעלם" לקראת חוד החרב.
חרב רפייר

חרב היא כלי נשק קר שנועד לדקירה או לשיסוף. בעיצובה הבסיסי ביותר החרב עשויה מלהב ארוך וניצב שבו אוחזים את החרב. הלהב בדרך כלל עשוי מתכת, ולפחות צד אחד שלו משויף וחד. לעיתים קרובות יש לחרב קצה מחודד לדקירה. הניצב יכול להיות עשוי מחומרים שונים; הנפוצים הם עץ מצופה בעור, עורות דגים, בד עבה, שרוכים או סבכות מתכת. מבנה החרב דומה בצורה מפתיעה בתרבויות שונות, כמו גם טכניקות הסיף והלחימה הנפוצות. לנשיאת החרב נהוג להשתמש בנרתיק הנקרא "נדן", שמונע מן החרב לפגוע באדם הנושא אותה ומגן על הלהב מפני פגעי הטבע (כגון אבק ולחות).

החרב בנויה משני חלקים עיקריים: להב וניצב.

ערך מורחב – ניצב (חרב)

הניצב הוא החלק בחרב שבו אוחזים. בקצה הניצב המרוחק מן הלהב יש גולה כבדה (הנקראת גם "תפוח ניצב", pommel) ומטרתה העיקרית היא לסייע באחיזה. בחרבות דקירה מאוחרות היא שימשה גם לאיזון משקל הלהב ולמתן אפשרות תמרון נוחה יותר בדקירה. כמו כן הגולה יכולה להמם אדם במכה על הראש. באמצע הניצב מצויה הידית שבה אוחזים. בקצה הקרוב ללהב ניצבת השמורה, או ה-hand-guard, שמטרתה כפולה: למנוע מן היד להחליק על הלהב ולמנוע מלהב היריב לפגוע ביד. לחרבות שונות יש שמורות שונות: בחרבות האבירים של ימי הביניים השמורות הן מוט אופקי שיוצר צלב עם הלהב והידית (cross-guard), לחרבות היפניות יש שמורות בצורת מלבן או אליפסה שמקיף את הלהב והן נקראות Tsuba, ואילו בחרבות הדקות והקלות (יחסית לחרבות ימי הביניים) של המאה ה-17 ואילך (חרב סיף או דקר) השמורה היא מעין "סלסילה" שעוטפת את היד וכוללת קשת פלדה המגינה גם על פרקי האצבעות.

הלהב הוא אחד מן הכלים הקדומים ביותר שהמציא האדם; אך להבים ארוכים מספיק כדי להיחשב חרבות נוצרו רק בתקופה הכלקוליתית, עם תחילת מלאכת עיבוד המתכת.

חרב אירופאית מימי הביניים.
קטאנה - להב ונדן.

לחרבות שונות היו להבים שונים. הלהב כולל שפה אחת או שתיים מחודדות (חרב פיפיות), ששימשו לשיסוף ולעיתים גם קצה מחודד ששימש לדקירה. בחרב הארוכה בעלת שתי השפות יש גם מעין שקע לאורך אמצע הלהב, שנועד להקטין את המשקל של החרב. שקע זה – הנקרא fuller – נודע בטעות בכינוי "מרזב הדם".

חרבות בעלות להבים קצרים יותר (כגון הגלאדיוס ופגיונות מסוגים שונים) שימשו לרוב לדקירה, ואילו חרבות ארוכות, כמו רוב החרבות שהיו בשימוש בימי הביניים, שימשו לחיתוך. ההבדל בין חרבות אלו התבטא, כאמור, באורך, בצורת הלהב (למשל, חרבות מעוקלות שימשו רק לחיתוך, חוץ מבמקרה של חרבות סיף) ובחלקיו החדים (רק חרבות ישרות המיועדות לחיתוך היו חדות בשני צידיו של הלהב).

שיטות הייצור של הלהבים היו שונות מחרב לחרב, אך לא במידה רבה. שיטה חדשה יחסית לייצור חרבות היא קיפול חוזר ונשנה של המתכת בצורת הלהב, תהליך שמאפשר ליצור להב דק יחסית אבל חזק. ההבדלים באיכויות של החרבות באים לידי ביטוי בעיקר באיכות החישול השונה ממסורת למסורת, וכמו כן החרבות נבדלות לפי התכלית שלהן וכן לפי למגבלות הטכנולוגיה.

חרבות מתקופת הברונזה
חרבות דו-ידניות מתקופת הרנסאנס

חרבות היו בשימוש אצל בני האדם החל מתקופת הברונזה, כאשר בפעם הראשונה הומצאה הטכנולוגיה ליצירת להבים חדים וארוכים. החרבות הראשונות היו עשויות מארד או מנחושת. הלהב היה קשה, אך שביר מאוד. החרבות נעשו בטכניקה שליציקת נחושת נוזלית לתוך תבנית, קירור, ואז ליטוש וחידוד בעזרת אבני ליטוש ו"פצירות". רק כשהאדם למד לעבד את מתכת הברזל נהפכו החרבות לכלי נשק חשוב. במהרה למדו הנפחים שעם הוספת כמות מתאימה של פחם (למעשה הפחמן שנמצא בפחם) אפשר לייצר סגסוגת יעילה בהרבה: פלדה.

החרב הייתה בשימוש גם בעת העתיקה. אז הייתה נטייה לשימוש בחרבות קצרות שנועדו בעיקר לדקירה. המפורסמת שבהן הייתה הגלאדיוס הרומית שנהפכה לנשק הסטנדרטי של הלגיונר. הגלאדיוס שימשה בעיקר לדקירה אך יכלה גם לשסף. עם הירידה באיכות הצבא הרומי והמשמעת של לוחמיו, נזנחה הגלאדיוס לטובת הספאתה – חרב ארוכה יותר שהייתה בשימוש הברברים באותה תקופה. גם אחרי נפילת האימפריה הרומית נמשך השימוש בחרבות, אם כי איכותן הירודה יחסית (חרבות הוויקינגים היו כבדות ולא מאוזנות, וּויקינגים רבים נשאו לצידן חרב קצרה בשם seax, ויש אומרים שהיה זה סכין או פגיון ארוך) אפשרה לגרזיני המלחמה ולחניתות לשלוט בשדה הקרב.

תקופת השיא של השימוש בחרבות הייתה בימי הביניים באירופה, במזרח התיכון וביפן. באותה תקופה חרשוּת החרבות הייתה בשיאה, ונפחים ייצרו חרבות באיכות גבוהה ביותר (בייחוד ביפן, בדמשק ובספרד). החרבות יוצרו במגוון גדלים ועיצובים: החל מחרבות כבדות באורך של יותר ממטר וחצי, עבור בחרבות רחבות לשימוש צבאי וכלה בחרבות דקות וקלות כמו החרב הקטנה שנועדו בעיקר לשימוש אזרחי ולסיף.

עם זאת, החרבות לא היו הנשק העיקרי בשדה הקרב. האבירים המשוריינים העדיפו נשקי מוט, פטיש קרב וגרזן-חנית שנועד במיוחד נגד שריון לוחות, והלוחמים הפשוטים העדיפו נשק מוט וחניתות; החרבות שימשו בעיקר כנשק גיבוי להגנה עצמית ודו-קרב. הסמוראים ביפן הפאודלית השתמשו בעיקר בקשת היומי ובחניתות מסוג יארי ונגינטה, והחרב שמשה כנשק גיבוי להגנה עצמית ודו-קרב.[1]

מאז היווצרות החרבות הן היו כלי נשק יקר ויוקרתי. הכנת חרבות מובחרות נמשכה לעיתים יותר משנה, ומחירן עלה לעיתים על זה של כפר שלם. שלא כמו כלים אחרים כגון גרזן, פטיש, קשת או חנית – החרב שימשה רק למלחמה, ולכן נחשבה לכלי נשק יפה ואצילי שרק בני המעמד הגבוה (מעמד האצולה, אבירים וסמוראים) יכלו להרשות לעצמם אותו. ביפן הפאודלית ובאירופה של ימי הביניים והרנסאנס החרב שימשה גם כסמל מעמד, שימוש שנמשך עד המאה ה-19, גם אחרי שהחרב איבדה את מקומה בשדה הקרב לטובת הרובים והתותחים.

אחרי שימוש נרחב במשך כחמשת אלפים שנה החלו החרבות לאבד בהדרגה את חשיבותן בשלהי המאה ה-19, עקב השימוש הגובר בנשק חם המבוסס על אבק שרפה. אף על פי שהחרבות לא נזנחו לחלוטין, שימושיהן הוגבלו יותר ויותר, וחלק נרחב יותר משימושן היה בהקשרים טקסיים. עם זאת במלחמת העולם השנייה עדיין היה שימוש בחרבות: הקצינים בצבא היפני נשאו חרב קטאנה למטרות טקסיות ולקרב פנים אל פנים.

סוגי חרבות ופרטים עליהן

[עריכת קוד מקור | עריכה]
חרב פרשים מעוקלת (Sabre)
חרבות דו-ידניות

העת העתיקה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המזרח התיכון ואירופה של ימי הביניים ותחילת הרנסאנס

[עריכת קוד מקור | עריכה]

חרבות מהעת החדשה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
חרב קטנה מהמאה ה-18.

חרבות יפניות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
חרב שינקן - חרב קטאנה חדה שחושלה בתקופה המודרנית.

חרבות נוספות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
חרבות ג'יאן מתקופת המדינות הלוחמות
  • Flameberge (אנ') – שם גנרי לכול סוג חרב בעל להב גלי, הדומה ללהבה (וזהו מקור שמה).
  • ג'יאן (אנ'): חרב סינית בעלת להב ישר ודק. כיום משמשת לאימוני טאי ג'י צ'ואן.
  • חרב דאו שימוש בתבנית אנ עבור "Dao (disambiguation)" בשפה en אך דף זה הוא דף פירושונים(אנ') – חרב סינית בעלת להב מעוקל ורחב, משמשת באמנויות לחימה סיניות רבות.
  • אידה – חרב אפריקנית שנוצרה בידי שבט היורובה, בעלת להב המתרחב לקראת הסוף.
  • טאלוואר (אנ') – חרב מעוקלת אשר מקורה בהודו.
  • קאנדה או חנדה (אנ') – חרב רחבה בעלת ידית המוקפת ב"סלסילה".

חרבות בתרבות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז ימי הביניים, הן באירופה הן ביפן, החרב היא נשקו האישי של הלוחם בן מעמד האצולה (אביר או סמוראי). לחרב לא היה רק תפקיד מעשי-קרבי אלא גם תפקידים טקסיים וסמליים. למשל הכתרת אביר נעשתה באמצעות טפיחה על כתפיו עם חרב (בדרך כלל או החרב של המכתיר או החרב שיקבל האביר). חרבות של גיבורים ואצילים רמי מעלה כגון מלכים, קושטו במתכות יקרות ואבני חן ועוטרו בעיטורים שונים וחלקן אף נקראו בשמות. ממסורות אלו התפתחו אגדות על חרבות קסומות והגיבורים שנשאו אותן. הידועה שבהן היא האקסקליבר – חרבו האגדית של המלך ארתור.

החרב שימשה האמצעי העיקרי לדו-קרב עד המצאת האקדחים בעלי בריח צור (flintlock), ובסרטי קולנוע רבים מתוארים דו-קרבות בין הגיבור לנבל כאשר כלי הנשק שבו שניהם משתמשים הוא חרב כלשהי.

אחת החרבות הבדיוניות הידועות והפופולריות ביותר היא חרב האור (Lightsaber) מסרטי מלחמת הכוכבים: זוהי חרב עתידנית שבה הלהב עשוי משלהבת אור (או ענן פלזמה) שיכולה לחתוך דרך כל חומר. חרב-האור היא נשקם של אבירי הג'דיי והסית', ובידיהם המיומנות היא קטלנית ביותר.

הביטוי "חרב פיפיות" מתאר חרב בעלת להב מחודד משני צידיו. הביטוי מדמה מהלך שעלול לפגוע במידה דומה לאפשרות שיועיל.[2]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]