חרב

ערך זה עוסק בכלי נשק קר. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו חרב (פירושונים).

חרב היא כלי נשק קר שנועד לדקירה או לשיסוף. בעיצובה הבסיסי ביותר החרב עשויה מלהב ארוך וניצב שבו אוחזים את החרב. הלהב בדרך כלל עשוי מתכת, ולפחות צד אחד שלו משויף וחד. לעיתים קרובות יש לחרב קצה מחודד לדקירה. הניצב יכול להיות עשוי מחומרים שונים; הנפוצים הם עץ מצופה בעור, עורות דגים, בד עבה, שרוכים או סבכות מתכת. מבנה החרב דומה בצורה מפתיעה בתרבויות שונות, כמו גם טכניקות הסיף והלחימה הנפוצות. לנשיאת החרב נהוג להשתמש בנרתיק הנקרא "נדן", שמונע מן החרב לפגוע באדם הנושא אותה ומגן על הלהב מפני פגעי הטבע (כגון אבק ולחות).

מבנה החרב

החרב בנויה משני חלקים עיקריים: להב וניצב.

ניצב

ערך מורחב – ניצב (חרב)

הניצב הוא החלק בחרב שבו אוחזים. בקצה הניצב המרוחק מן הלהב יש גולה כבדה (הנקראת גם "תפוח ניצב", pommel) ומטרתה העיקרית היא לסייע באחיזה. בחרבות דקירה מאוחרות היא שימשה גם לאיזון משקל הלהב ולמתן אפשרות תמרון נוחה יותר בדקירה. כמו כן הגולה יכולה להמם אדם במכה על הראש. באמצע הניצב מצויה הידית שבה אוחזים. בקצה הקרוב ללהב ניצבת השמורה, או ה-hand-guard, שמטרתה כפולה: למנוע מן היד להחליק על הלהב ולמנוע מלהב היריב לפגוע ביד. לחרבות שונות יש שמורות שונות: בחרבות האבירים של ימי הביניים השמורות הן מוט אופקי שיוצר צלב עם הלהב והידית (cross-guard), לחרבות היפניות יש שמורות בצורת מלבן או אליפסה שמקיף את הלהב והן נקראות Tsuba, ואילו בחרבות הדקות והקלות (יחסית לחרבות ימי הביניים) של המאה ה-17 ואילך (חרב סיף או דקר) השמורה היא מעין "סלסילה" שעוטפת את היד וכוללת קשת פלדה המגינה גם על פרקי האצבעות.

שמורה בצורת צלב בחרב ארוכה מימי הביניים
ניצב ושמורה של חרב יפנית
שמורה משוכללת של חרב רפייר
שמורה בצורת "סלסלה" של חרב פרשים אנגלית

להב

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

הלהב הוא אחד מן הכלים הקדומים ביותר שהמציא האדם; אך להבים ארוכים מספיק כדי להיחשב חרבות נוצרו רק בתקופה הכלקוליתית, עם תחילת מלאכת עיבוד המתכת.

לחרבות שונות היו להבים שונים. הלהב כולל שפה אחת או שתיים מחודדות (חרב פיפיות), ששימשו לשיסוף ולעיתים גם קצה מחודד ששימש לדקירה. בחרב הארוכה בעלת שתי השפות יש גם מעין שקע לאורך אמצע הלהב, שנועד להקטין את המשקל של החרב. שקע זה – הנקרא fuller – נודע בטעות בכינוי "מרזב הדם".

חרבות בעלות להבים קצרים יותר (כגון הגלאדיוס ופגיונות מסוגים שונים) שימשו לרוב לדקירה, ואילו חרבות ארוכות, כמו רוב החרבות שהיו בשימוש בימי הביניים, שימשו לחיתוך. ההבדל בין חרבות אלו התבטא, כאמור, באורך, בצורת הלהב (למשל, חרבות מעוקלות שימשו רק לחיתוך, חוץ מבמקרה של חרבות סיף) ובחלקיו החדים (רק חרבות ישרות המיועדות לחיתוך היו חדות בשני צידיו של הלהב).

שיטות הייצור של הלהבים היו שונות מחרב לחרב, אך לא במידה רבה. שיטה חדשה יחסית לייצור חרבות היא קיפול חוזר ונשנה של המתכת בצורת הלהב, תהליך שמאפשר ליצור להב דק יחסית אבל חזק. ההבדלים באיכויות של החרבות באים לידי ביטוי בעיקר באיכות החישול השונה ממסורת למסורת, וכמו כן החרבות נבדלות לפי התכלית שלהן וכן לפי למגבלות הטכנולוגיה.

היסטוריה

חרבות היו בשימוש אצל בני האדם החל מתקופת הברונזה, כאשר בפעם הראשונה הומצאה הטכנולוגיה ליצירת להבים חדים וארוכים. החרבות הראשונות היו עשויות מארד או מנחושת. הלהב היה קשה, אך שביר מאוד. החרבות נעשו בטכניקה שליציקת נחושת נוזלית לתוך תבנית, קירור, ואז ליטוש וחידוד בעזרת אבני ליטוש ו"פצירות". רק כשהאדם למד לעבד את מתכת הברזל נהפכו החרבות לכלי נשק חשוב. במהרה למדו הנפחים שעם הוספת כמות מתאימה של פחם (למעשה הפחמן שנמצא בפחם) אפשר לייצר סגסוגת יעילה בהרבה: פלדה.

החרב הייתה בשימוש גם בעת העתיקה. אז הייתה נטייה לשימוש בחרבות קצרות שנועדו בעיקר לדקירה. המפורסמת שבהן הייתה הגלאדיוס הרומית שנהפכה לנשק הסטנדרטי של הלגיונר. הגלאדיוס שימשה בעיקר לדקירה אך יכלה גם לשסף. עם הירידה באיכות הצבא הרומי והמשמעת של לוחמיו, נזנחה הגלאדיוס לטובת הספאתה – חרב ארוכה יותר שהייתה בשימוש הברברים באותה תקופה. גם אחרי נפילת האימפריה הרומית נמשך השימוש בחרבות, אם כי איכותן הירודה יחסית (חרבות הוויקינגים היו כבדות ולא מאוזנות, וּויקינגים רבים נשאו לצידן חרב קצרה בשם seax, ויש אומרים שהיה זה סכין או פגיון ארוך) אפשרה לגרזיני המלחמה ולחניתות לשלוט בשדה הקרב.

תקופת השיא של השימוש בחרבות הייתה בימי הביניים באירופה, במזרח התיכון וביפן. באותה תקופה חרשוּת החרבות הייתה בשיאה, ונפחים ייצרו חרבות באיכות גבוהה ביותר (בייחוד ביפן, בדמשק ובספרד). החרבות יוצרו במגוון גדלים ועיצובים: החל מחרבות כבדות באורך של יותר ממטר וחצי, עבור בחרבות רחבות לשימוש צבאי וכלה בחרבות דקות וקלות כמו החרב הקטנה שנועדו בעיקר לשימוש אזרחי ולסיף.

עם זאת, החרבות לא היו הנשק העיקרי בשדה הקרב. האבירים המשוריינים העדיפו נשקי מוט, פטיש קרב וגרזן-חנית שנועד במיוחד נגד שריון לוחות, והלוחמים הפשוטים העדיפו נשק מוט וחניתות; החרבות שימשו בעיקר כנשק גיבוי להגנה עצמית ודו-קרב. הסמוראים ביפן הפאודלית השתמשו בעיקר בקשת היומי ובחניתות מסוג יארי ונגינטה, והחרב שמשה כנשק גיבוי להגנה עצמית ודו-קרב.^[1]

מאז היווצרות החרבות הן היו כלי נשק יקר ויוקרתי. הכנת חרבות מובחרות נמשכה לעיתים יותר משנה, ומחירן עלה לעיתים על זה של כפר שלם. שלא כמו כלים אחרים כגון גרזן, פטיש, קשת או חנית – החרב שימשה רק למלחמה, ולכן נחשבה לכלי נשק יפה ואצילי שרק בני המעמד הגבוה (מעמד האצולה, אבירים וסמוראים) יכלו להרשות לעצמם אותו. ביפן הפאודלית ובאירופה של ימי הביניים והרנסאנס החרב שימשה גם כסמל מעמד, שימוש שנמשך עד המאה ה-19, גם אחרי שהחרב איבדה את מקומה בשדה הקרב לטובת הרובים והתותחים.

אחרי שימוש נרחב במשך כחמשת אלפים שנה החלו החרבות לאבד בהדרגה את חשיבותן בשלהי המאה ה-19, עקב השימוש הגובר בנשק חם המבוסס על אבק שרפה. אף על פי שהחרבות לא נזנחו לחלוטין, שימושיהן הוגבלו יותר ויותר, וחלק נרחב יותר משימושן היה בהקשרים טקסיים. עם זאת במלחמת העולם השנייה עדיין היה שימוש בחרבות: הקצינים בצבא היפני נשאו חרב קטאנה למטרות טקסיות ולקרב פנים אל פנים.

סוגי חרבות ופרטים עליהן

העת העתיקה

חרב קצרה – חרב באורך כ-60 ס"מ, הייתה נפוצה בעת העתיקה, בימי הביניים וברנסאנס.
ח'ופש – חרב חתית, שהמצרים אימצוה; בעלת להב בצורת מגל.
קסיפוס – חרב קצרה מיוון העתיקה.
קופיס – חרב קצרה מיוון העתיקה.
גלאדיוס – חרב רומאית קצרה אך רחבה.
ספאתה – חרב ארוכה שפיתחו הברברים, ומאוחר יותר אימצו אותה הפרשים הרומיים.
פאלקס קצר – חרב דאקית בעלת להב בצורת מגל.
פלקטה – חרב איברית בעלת להב בצורת מגל.

המזרח התיכון ואירופה של ימי הביניים ותחילת הרנסאנס

חרב ארוכה (אנגלית: Longsword) – חרב בעלת להב ישר וארוך וניצב בעל שמורת-צלב; הייתה בשימוש בעיקר בידי אבירים ובני-אצולה באירופה של ימי הביניים והרנסאנס. השם מתייחס הן לחרבות חד-ידניות, הן לחרבות יד וחצי והן לחרבות דו-ידניות.
חרב אבירים (נקראת גם חרב רחבה או חרב ארוכה, ובאנגלית גם arming sword) – חרב ליד אחת בעלת להב באורך של מטר בערך. החרב הארוכה נועדה בעיקר לחתוך, אך גם יכלה לדקור. זו הייתה החרב העיקרית של האבירים בימי הביניים.
חרב ממזרית – חרב ארוכה שאפשר היה להחזיקה ביד אחת או בשתי ידיים. בשל כך נודעה גם בשם חרב "יד וחצי". החרב שימשה גם לדקירה וגם לחיתוך; הדגש נקבע לפי פרופיל הלהב. היא פותחה בשלהי ימי הביניים והייתה בשימוש עד סוף תקופת הרנסאנס.
חרב דו-ידנית – חרב ארוכה וכבדה באורך של למעלה ממטר ולעיתים אף למעלה ממטר וחצי. החרב הופעלה בשתי הידיים ונועדה לחתוך דרך שריונות כבדים ומוטות של נשקי מוט כגון רומח או האלברד.
חרב חמש אצבעות – חרב בעלת להב רחב בבסיסו (ברוחב 5 אצבעות, ומכאן השם) שהולך ונהיה צר יותר, שימשה בעיקר לדקירה אך גם לחיתוך ושיסוף. הייתה נפוצה בשלהי ימי הביניים ובתקופת הרנסאנס.
חרב קלאימור – שם של שני סוגי חרבות סקוטיות.
פלשיון או פלכיון – חרב מימי הביניים בעלת להב רחב וכבד במיוחד. הפלכיון שילב את הכוח של הגרזן עם טכניקה של חרב.
סימיטר – סיף פרשים או חרב מעוקלת שמקורה במזרח התיכון.
חרב צ'רקסית (שאשקה) – החרב מעוקלת במקצת, בעלת להב קפיצי וידית מקרן אייל, הומצאה בצפון הרי הקווקז בידי מתיישבים מן השבטים הצ'רקסים בשלהי המאה ה-12 וה-13.

חרבות מהעת החדשה

סיף-פרשים – חרב מעוקלת במקצת ומחודדת מצד אחד. הייתה בשימוש בעיקר במאות ה-18 וה-19 בידי חילות התקופה – בייחוד הפרשים.
רפייר – חרב דקה וארוכה שנועדה בעיקר לסיוף ולדקירה. הייתה נפוצה ביותר בתקופת הרנסאנס ועד המאה ה-17, אז הוחלפה בחרב קטנה, הדומה בתכונותיה אך קצרה וקלה יותר. בחרבות אלו נלחמו בני אצולה בדו-קרב של כבוד באותה תקופה.
חרב סיף – חרב המשמשת בתחרויות סיף אולימפיות. יש שלושה סוגי חרבות סיף: חרב, דקר ורומח.

חרבות יפניות

טאצ'י – חרב יפנית מעוקלת שקדמה לקטאנה והשימוש בה היה דומה. לטאצ'י היה להב מעוקל באורך 80 ס"מ בעל קצה חיתוך יחיד.
אודאצ'י/נודאצ'י – חרב יפנית דו-ידנית גדולה במיוחד בעל להב מעוקל, נישאה על הגב.
קטאנה – חרב יפנית ארוכה ומעוקלת בעלת קצה חיתוך יחיד, אורך הלהב היה 60–80 ס"מ. זו חרב חזקה במיוחד בשל שיטת הייצור הייחודית שלה.
אוגטאנה – גרסה מוגדלת וארוכה יותר של הקטאנה. שימשה בעיקר ללחימה בשדה הקרב.
ואקיזאשי – חרב תואמת לקטאנה שנראית כגרסה קטנה של הקטאנה. אורך הלהב היה 30–60 ס"מ. הוואקיזאשי נחגרה לצד הקטאנה ושימשה נשק למקומות סגורים.
נינג'אטו – חרב בדיונית המיוחסת לנינג'ות בתרבות הפופולרית ובעיקר בקולנוע וקומיקס.
שינקן – חרב קטאנה חדה שחושלה ביפן בתקופה המודרנית, משמשת בעיקר לאימוני חיתוך באמנויות לחימה.

חרבות נוספות

Flameberge (אנ') – שם גנרי לכול סוג חרב בעל להב גלי, הדומה ללהבה (וזהו מקור שמה).
ג'יאן (אנ'): חרב סינית בעלת להב ישר ודק. כיום משמשת לאימוני טאי ג'י צ'ואן.
חרב דאו שימוש בתבנית אנ עבור "Dao (disambiguation)" בשפה en אך דף זה הוא דף פירושונים(אנ') – חרב סינית בעלת להב מעוקל ורחב, משמשת באמנויות לחימה סיניות רבות.
אידה – חרב אפריקנית שנוצרה בידי שבט היורובה, בעלת להב המתרחב לקראת הסוף.
טאלוואר (אנ') – חרב מעוקלת אשר מקורה בהודו.
קאנדה או חנדה (אנ') – חרב רחבה בעלת ידית המוקפת ב"סלסילה".

חרבות בתרבות

מאז ימי הביניים, הן באירופה הן ביפן, החרב היא נשקו האישי של הלוחם בן מעמד האצולה (אביר או סמוראי). לחרב לא היה רק תפקיד מעשי-קרבי אלא גם תפקידים טקסיים וסמליים. למשל הכתרת אביר נעשתה באמצעות טפיחה על כתפיו עם חרב (בדרך כלל או החרב של המכתיר או החרב שיקבל האביר). חרבות של גיבורים ואצילים רמי מעלה כגון מלכים, קושטו במתכות יקרות ואבני חן ועוטרו בעיטורים שונים וחלקן אף נקראו בשמות. ממסורות אלו התפתחו אגדות על חרבות קסומות והגיבורים שנשאו אותן. הידועה שבהן היא האקסקליבר – חרבו האגדית של המלך ארתור.

החרב שימשה האמצעי העיקרי לדו-קרב עד המצאת האקדחים בעלי בריח צור (flintlock), ובסרטי קולנוע רבים מתוארים דו-קרבות בין הגיבור לנבל כאשר כלי הנשק שבו שניהם משתמשים הוא חרב כלשהי.

אחת החרבות הבדיוניות הידועות והפופולריות ביותר היא חרב האור (Lightsaber) מסרטי מלחמת הכוכבים: זוהי חרב עתידנית שבה הלהב עשוי משלהבת אור (או ענן פלזמה) שיכולה לחתוך דרך כל חומר. חרב-האור היא נשקם של אבירי הג'דיי והסית', ובידיהם המיומנות היא קטלנית ביותר.

הביטוי "חרב פיפיות" מתאר חרב בעלת להב מחודד משני צידיו. הביטוי מדמה מהלך שעלול לפגוע במידה דומה לאפשרות שיועיל.^[2]