יהדות קאיפנג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יהודים בקאיפנג, סוף המאה ה-19 - תחילת המאה ה-20.
דגם בית הכנסת בקאיפנג - בית התפוצות, תל אביב.
פנים בית הכנסת בקאיפנג - המאה ה-18.
יהודים בקאיפנג קוראים בתורה - 1722.

יהדות קאיפנג היא הקהילה היהודית בעיר קאיפנג שבמחוז חנאן שבסין, שהתבוללה בחברה הסינית, בעודה שומרת על כמה מסורות ומנהגים יהודיים. מוצאם ומועד הגעתם לקאיפנג שנויים במחלוקת בקרב החוקרים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב החוקרים מסכימים שקהילה יהודית התקיימה בקאיפנג מאז תקופת שושלת סונג הצפונית (1127-960), למרות שחלקם מתארכים את הגעתם לתקופת שושלת טאנג (907-618), או אף מוקדם יותר. קאיפנג, שהייתה אז בירתה של שושלת סונג הצפונית, הייתה אז עיר קוסמופוליטית על סעיף של דרך המשי. ההשערה היא שקהילה קטנה של יהודים, ככל הנראה מפרס או מהודו, הגיעה לעיר בדרך היבשה או בדרך הים, התיישבה בה ובנתה בה בית כנסת ב-1163.[1]

במהלך תקופת שושלת מינג (1644-1368), העניק הקיסר שמונה שמות משפחה לשימוש היהודים, שאותם ניתן לזהות עד היום. השמות היו: אַי, שִׁי, גַאוּ, גַאן, לִי, זַנג וזַאוּ. בראשית המאה ה-20, המירה אחת המשפחות הללו, משפחת זנג, את דתה לאסלאם.

שיטפונות ושריפות השמידו פעם אחר פעם את הספרים של בית הכנסת של קאיפנג. הם השיגו כמה ספרים חלופיים מאזור נינגשיה ומהעיר נינגבו. ספר תורה הובא על ידי מוסלמי שהשיג אותו מיהודי מקנטון שהיה על ערש דווי.[2]

שלוש אסטלות עם כתובות נתגלו בקאיפנג. העתיקה מביניהן, המתוארכת ל-1489, מאזכרת את בנייתו של בית הכנסת ב-1163 ובה מופיע המונח 清真寺 (בתעתיק: Qīngzhēnsì), המשמש לעתים קרובות בסין לתיאור מסגד. הכתובת מציינת שהיהודים הגיעו לסין מהודו במהלך תקופת שושלת האן (המאה ה-2 לספירה – המאה ה-2 לפנה"ס). היא מזכירה את שמותיהם של 70 יהודים עם שמות משפחה סיניים, מתארת את הראיונות שלהם עם קיסר ששמו לא מצוין משושלת סונג ומפרטת את אבותיהם מאברהם ועד לעזרא הסופר. האסטלה השנייה, המתוארכת לשנת 1512, מפרטת את מנהגיהם הדתיים של היהודים. האסטלה השלישית, המתוארכת ל-1663, מנציחה את בניין בית הכנסת וחוזרת על המידע שמצוי על שתי האסטלות האחרות.

שתיים מהאסטלות מתייחסות לכתובת הקעקע המפורסמת שנכתבה על גבו של הגנרל משושלת סונג, יְוֵּ'ה פֵיי. כתובת הקעקע, "נאמנות ללא גבולות למדינה" (בסינית מפושטת: 尽忠报国, בסינית מסורתית: 盡忠報國, בפין-יין: jìn zhōng bào guó), מופיעה לראשונה בקטע מהאסטלה משנת 1489 שמדבר על "הנאמנות ללא גבולות למדינה ולנסיך" של היהודים. האזכור השני לכתובת הקעקע מופיע בקטע מהאסטלה משנת 1512 שמדבר על האופן שבו החיילים והקצינים היהודים בצבאות סין היו "נאמנים ללא גבולות למדינה".

במאה ה-17[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיווח ראשון של אירופאי על יהדות קאיפנג מופיע אצל הישועי מטאו ריצ'י, שישב אז בבייג'ינג. בשנת 1605, ביקר אצל ריצ'י יהודי מקאיפנג בשם אי טיאן (艾田), שהגיע לבייג'ינג כדי לעבור שם את מבחני הג'ינגשי שלו. על פי דיווחו של ריצ'י בספרו "De Christiana expeditione apud Sinas", המבקר סיפר שהוא מאמין באל אחד ולמראה דמויותיהם של מרים ושל ישו, אמר שאלו תמונות של רבקה עם עשו או יעקב. היהודי סיפר שיהודים רבים התגוררו בקאיפנג, שהם מחזיקים בית כנסת מפואר ושברשותם כתבים וספרים רבים.

כשלוש שנים לאחר ביקור זה, שלח ריצ'י ישועי סיני לביקור בקאיפנג. הוא העתיק את תחילתם ואת סופם של כתבי הקודש שנשמרו בבית הכנסת, וכך התאפשר לריצ'י לוודא שאלו באמת אותם טקסטים כמו התורה, שהיו ידועים לאירופאים, למעט העובדה שהם לא עשו שימוש בניקוד.

כאשר כתב ריצ'י ל"ראש בית הכנסת" בקאיפנג וסיפר לו שהמשיח, שהיהודים ממתינים לבואו, כבר הגיע, השיב לו ראש בית הכנסת במכתב בו הוא כתב שהמשיח לא יגיע אלא לאחר עשרת אלפים שנה. עם זאת, ככל הנראה עקב חששו מהעדרו של יורש מתאים, הציע הרב הזקן את תפקידו לריצ'י, אם הישועים יקבלו על עצמם את האמונה היהודית וימנעו מאכילת בשר חזיר. מאוחר יותר, הגיעו שלושה יהודים נוספים מקאיפנג, כולל אחיינו של אי, לבית הישועים כאשר שהו בבייג'ינג לרגל עסקיהם והם הוטבלו לנצרות. הם סיפור לריצ'י שהרב הזקן מת ומאחר שריצ'י לא לקח על עצמו את תפקידו, ירש אותו בנו שהוא "לא בקי דיו בענייני האמונה היהודית". התרשמותו הכללית של ריצ'י ממצבה של הקהילה היהודית בסין הייתה ש"הם בדרך להפוך למוסלמים או לעובדי אלילים". מאוחר יותר ביקרו כמה ישועים בקהילה בקאיפנג.

האב ג'וזף ברוקר, חוקר קתולי מראשית המאה ה-20, מציין שהדוח של ריצ'י על יהודי סין, מצביע על כך שהיה מגוון של 10 או 12 משפחות בלבד בקאיפנג בסוף המאה ה-16 ועד לראשית המאה ה-17 ושדווח שהם התגוררו שם במשך 500 או 600 שנים. כמו כן צוין בכתבים שהיה מספר גדול יותר של יהודים בהאנגג'ואו. מידע זה יכול לרמוז על כך שיהודים נאמנים נמלטו דרומה להאנגג'ואו, יחד עם מי שעמד להיות מוכתר כקיסר גאוזונג. למעשה, האסטלה משנת 1489 מזכירה כיצד היהודים עזבו את קאיפנג לאחר תקרית ג'ינגקאנג.

למרות בידודם מהפזורה היהודית בעולם, שמרו יהודי קאיפנג על מנהגיהם ומסורותיהם במשך מאות שנים. במאה ה-17, ההתבוללות החלה לכרסם במסורותיהם. גדל שיעור נישואי התערובת בין יהודים לבין קבוצות אתניות אחרות, כמו בני ההאן והמיעוטים של החווי והמנצ'ו.

במאה ה-19[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרד טאיפינג בשנות החמישים של המאה ה-19 גרם לפיזורם של אנשי הקהילה, אך מאוחר יותר הם שבו לקאיפנג.

חורבן בית הכנסת בשנות השישים של המאה ה-19, הוביל לקיצה של הקהילה. עם זאת, ג'. ל. ליברמן, היהודי המערבי הראשון שביקר את יהודי קאיפנג ב-1867, ציין ש"הם עדיין החזיקו בבית קברות משלהם". ב-1868 דווח שהליטורגיה שלהם כללה רק קטעים מהתנ"ך.[3] ס. מ. פרלמן, איש עסקים וחוקר משאנגחאי, כתב ב-1912, ש"הם קוברים את מתיהם בארונות מתים, אך מסוג שונה מזה של הסינים, והם לא עוטפים את המתים בבגדים רגילים כמו הסינים, אלא בפשתן".

בתחילת המאה ה-20 נוצר קשר בין יהודים בשנגחאי וצאצאי היהודים בקאיפנג[4].

כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1946 דיווח כתב של Associated Press על בין 100–200 צאצאי יהודים בקאיפנג שנטמעו כמעט לגמרי בסביבתם, למעט מנהגם שלא לאכול חזיר ותווי פניה של זקנת היהודים שהיו "יהודיים"[5].

המחקר בסין על יהודי קאיפנג בפרט ועל יהדות סין בכלל, היה במצב של קיפאון עד לשנות השמונים של המאה ה-20, עקב המצב הפוליטי. כאשר יושמו בסין רפורמות פוליטיות וכלכליות בשנות השמונים, נוסד המכון היהודי-סיני על ידי קבוצה בינלאומית של חוקרים כדי להמשיך את תהליך המחקר על ההיסטוריה של הקהילות היהודיות בסין, לקדם מיזמים חינוכיים הקשורים להיסטוריה של היהודים בסין ולסייע להישרדותם של היהודים בקאיפנג.[6] מיסודם של היחסים הדיפלומטיים בין סין לבין ישראל ב-1992, הציתו מחדש את העניין ביהדות ובתולדותיו של העם היהודי, במיוחד לאור העובדה ש-25,000 פליטים יהודים נמלטו לשאנגחאי במלחמת העולם השנייה.[7]

קשה להעריך את מספרם של היהודים בסין כיום. ההערכות משתנות בשל השינויים בגישה הרשמית של הממשלה. במפקד האוכלוסין האחרון נמנו כ-400 יהודים בקאיפנג וכיום ההערכה היא שמתגוררות שם כ-100 משפחות שמונות כ-500 איש.[8] כ-1,000 מתושבי העיר הם ממוצא יהודי, למרות שרק 40–50 איש לוקחים חלק בפעילות הקהילה.[9]

כמה מצאצאי הקהילה היהודית בקאיפנג מציינים שהוריהם וסביהם סיפרו להם שהם היו יהודים ושביום מן הימים הם "ישובו לארצם". אחרים מודעים רק במעורפל למוצאם.

תופעת נישואי התערובת של יהודי קאיפנג עם הסינים המקומיים הייתה רחבה דיה כך שלא ניתן להבדיל בין שתי הקבוצות האתניות. מאפיין אחד שמבדיל בין היהודים לבין שכניהם, הוא העובדה שהם נמנעים מאכילת בשר חזיר. קו יינאן, אישה סינית שגילתה את מוצאה היהודי לאחר שאמה נכחה בוועידה של בני מיעוטים ב-1981, מציינת שמשפחתה לא אכלה מעולם בשר חזיר או פירות ים ושסבה תמיד נהג לחבוש כיפה כחולה.[10]

במסגרת היהדות הרבנית בת זמננו, נהוגה ההגדרה למוצא היהודי דרך האם, בעוד שיהודי סין מבססים את מוצאם היהודי על פי האב. כתוצאה מכך, בישראל נדרשו יהודי קאיפנג לעבור גיור כדי לקבל אזרחות ישראלית על פי חוק השבות.

לאחר שנוצר מגע בינם לבין תיירים יהודים, כמה מיהודי קאיפנג שבו אל חיק הזרם המרכזי של היהדות.[11] ב-2005 התגיירה משפחה מצאצאי יהודי קאיפנג באופן רשמי וקיבלה אזרחות ישראלית.[12] ב-20 באוקטובר 2009 עלתה לישראל הקבוצה הראשונה של יהודי קאיפנג במבצע שתואם על ידי ארגון שבי ישראל.[13]

כתבי קאיפנג[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעט מהכתבים של יהדות קאיפנג שרדו. עם זאת, חלק ניכר מהם נשמר בספריה של ההיברו יוניון קולג' בסינסינטי, אוהיו. בין הפריטים באוסף זה, ניתן למצוא סידור כתוב בכתב סיני וספר תנ"ך בעברית. ספר תנ"ך זה ראוי לציון בכך, שלמרות שהוא כולל סימני ניקוד, ברור שהוא הועתק על ידי מישהו שלא הבין את משמעותם. למרות שאותיות התנועות מועתקים באופן מדויק על פי האלף בית העברי, נראה שהם מוקמו בטקסט באופן אקראי, ולפיכך משמעות המילים משובשת. מאחר שהשפה העברית נכתבת באופן כללי ללא תנועות, יכול דובר עברית להתעלם מסימונים אלה, שכן העיצורים נכתבו באופן נכון, עם מעט שגיאות כתיב. ברשותה של הספרייה הבריטית נמצא ספר תורה שהובא מבית הכנסת של קאיפנג.[14]

המחלוקת על כתובות האסטלות של קאיפנג[עריכת קוד מקור | עריכה]

האסטלה משנת 1489 (משמאל) ומשנת 1512 (מימין).

בספרו: "הכתובות על האסטלות של קאיפנג: מורשת הקהילה היהודית בסין העתיקה", מציג טיבריו וייס, מרצה להיסטוריה יהודית ולדת הסינית, את נוסחי התרגום שלו לכתובות שעל אסטלות האבן של יהודי קאיפנג מ-1489, 1512 ו-1663. בהתבסס על המידע שלוקט מתרגום חדש זה, מעלה וייס תאוריה שלאחר גלות בבל במאה ה-6 לפנה"ס, התפצלו כוהנים ולויים, שהתאכזבו מעזרא הסופר, מתנועת שיבת ציון והתיישבו בצפון-מערב הודו. בנקודת זמן כל שהיא לאחר שנת 108 לפני הספירה, היגרו יהודים אלו למחוז גאנסו שבסין והגנרל הסיני, לי גואנגלי, שנשלח להרחיב את גבולות סין של שושלת האן, הבחין בהם. מאות שנים לאחר מכן, הורחקו היהודים מסין רבתי, במהלך הרדיפה האנטי-בודהיסטית הגדולה (846-845), אז הם חיו באזור נינגשיה. וייס מאמין שמאוחר יותר, במהלך תקופת שושלת סונג, הם שבו לסין, כאשר הקיסר השני של השושלת, טאיצונג, פרסם צו לחיפוש אחר מלומדים זרים.

במאמר ביקורת על ספרו של וייס, טוען ארווין מ. ברג, עורך דין וידיד של הקהילה היהודית בקאיפנג, שוייס מעולם לא הבין את משמעותם של כתבי הקודש של הקהילה, לא לקח אותם בחשבון בתיזה שלו והסתמך אך ורק על אסטלות האבן. את המסמכים הללו ניתן לתארך בקושי רב על פי מאפייניהם הפיזיים והלשוניים. למרות שהוא מתייחס למילים בשפה הפרסית שמופיעות על האסטלות, וייס לא התייחס במחקרו לשאלה מתי נעשה שימוש לראשונה בשפה הפרסית יהודית בתפילה. היהודית פרסית התפתחה לראשונה במרכז אסיה במאה ה-8 לספירה, זמן רב לאחר המועד המשוער על פי וייס להגעתם של היהודים הראשונים לסין. ברג מפקפק באמינות ההיסטורית של הכתובות על גבי שלוש האסטלות. הוא מביא דוגמה אחת לאנכרוניזם, בה היהודים טוענים שהיה זה הקיסר משושלת מינג שהעניק את הקרקע לבניית בית הכנסת הראשון ב-1163 במהלך תקופת שושלת סונג.[15]

בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עלילתו של הרומן "פיאוני" מאת כלת פרס נובל לספרות, פרל בק, מתרחשת בקהילה היהודית בקאיפנג. הרומן עוסק בכוחות התרבותיים שבהדרגה מכרסמים בזהות הנפרדת של היהודים, כולל בנישואי תערובת. גיבורת הרומן, שפחה סינית בשם פיאוני, מתאהבת בבנו של אדונה, דוד בן עזרא, אך לא יכולה להינשא לו, עקב מעמדה הנחות. בסופו של דבר נושא דוד אישה סינית מהמעמד הגבוה, לתדהמתה של אמו, אשר גאה במוצאה הטהור. תיאורים של מקומות כמו "רחוב הגיד התלוש" ומנהגים כמו הימנעות מאכילת בשר חזיר, עוברים כחוט השני לכל אורך הרומן.

המחזמר מברודוויי בשם "צו צ'ם" (Chu Chem), הוא סיפור בדיוני שסובב סביב הקהילה היהודית בקאיפנג. במחזמר זה, קבוצה של שחקנים אירופאים מצטרפת ללהקה סינית כדי להציג את סיפורו של צ'ו צ'ם. צ'ו צ'ם הוא חוקר, שיחד עם אשתו רוז ועם בתו לוטה, נוסע לקאיפנג כדי ללמוד על אבותיו וכדי למצוא בעל לבתו.

בסדרה הדוקומנטרית "מורשת" (Legacy) משנת 1992, מהלך ההיסטוריון האנגלי, מייקל ווד במורד סמטה קטנה בקאיפנג שלדבריו הייתה ידועה בשם "סמטת כת מלמדי כתבי הקודש", היהודים. הוא ציין שבקאיפנג מתגוררים עדיין כמה יהודים, אך הם לא ששים לחשוף את עצמם "באקלים הפוליטי הנוכחי". בספר שנלווה לסדרה הדוקומנטרית, צוין שעדיין ניתן לראות מזוזות על משקופי הדלתות ופמוטים בחדרי המגורים בבתים. באופן דומה, בסרט הדוקומנטרי, "החיפוש אחר עשרת השבטים האבודים" (Quest for the Lost Tribes), של היוצר הקנדי שמחה יעקובוביץ', מבקר צוות ההפקה של הסרט בביתו של יהודי זקן בקאיפנג שמסביר את ההיסטוריה של יהודי קאיפנג בתקופה האחרונה, מציג בפניהם תצלומים ישנים ואת מסמכי הזיהוי שלו שעל פיהם הוא משתייך לקבוצה האתנית היהודית. הסרט הדוקומנטרי "מניין בקאיפנג", מתעד את חיי הקהילה היהודית בקאיפנג כיום, במהלך סיור של תיירים יהודיים בעיר.[16]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יהדות קאיפנג בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]