כשים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בבל בתקופה הכשית במאה ה-13 לפנה"ס לערך.
מפת חלוקת השלטון בין האימפריות בשנת 1400 לפנה"ס
שרידי הזיגוראט של דור-כוריגלזו בירת הכשים. (1915)
מכתב א"ע 9, מכתבו של בורנבוריאש מלך בבל הכשית לתות ענח' אמון, אוסף המוזיאון הבריטי

הכשים (בכתיב אכדי ka-aš-šu = כשו) היו עם קדום שמקורו ככל הנראה באזור הרי הזגרוס. לאחר נפילת האימפריה הבבלית הקדומה וכיבושה על ידי המלך החתי מורשיליש הראשון בתחילת המאה ה-16 לפנה"ס, השתלטה השושלת הכשית על בבל. הם שלטו על בבל קרוב ל-400 שנים עד 1155 לפנה"ס לערך, מועד בו נכבשה בבל על ידי עילם. הכשים לא היו עם שמי, ושפתם כמעט ואינה ידועה לנו. השושלת הכשית ניהלה את הממלכה בשפה הבבלית, ושפתם של הכשים ידועה לנו בעיקר מניתוח השמות הפרטיים, וממספר מצומצם של מילונים כשיים-בבליים שנמצאו. בשפתם הם קראו לממלכתם כַּרדוּניַאש.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מולדתם המקורית של הכשים לא ידועה, ההערכה היא שהם הגיעו מהרי הזגרוס ממחוז לורסתאן שבאיראן של היום, אזור שנקרא בימי קדם ארץ חמבן/חנבן וארץ-נמרי. הופעתם הראשונה בכתובים בבבל נעשתה במאה ה-18 לפנה"ס, הם תקפו את בבל בשנת מלכותו התשיעית בתקופת בנו של חמורבי שמשו-אילונה. זה האזכור הראשון שלהם המופיע במקורות. הכשים חדרו לאט לאט כמשפחות שלמות, כפועלים שכירים או כעבדים. שמשו–אלונה הדף אותם אל מעבר לגבול, אך הם המשיכו להסתנן לבבל. לאחר כיבוש בבל על ידי החתים, השיגו הכשים שליטה במחצית המאה ה-16 לפנה"ס בצפון האימפריה הבבלית, וברבע הראשון של המאה ה-15 לפנה"ס גם באזור הדרומי. החתים בזזו את בבל ולקחו אתם את פסל האל מרדוך. הכשים החזירו את הפסל לבבל, אימצו אותו והפכו אותו שווה ערך לאל הכשי "שוקמונה". אין מידע מה הביא את החתים להגיע למקום כה מרוחק מממלכתם. יש הסוברים הכיבוש נעשה על פי בקשת הכשים שישבו על הדרך בין חת לבבל.‏[1]

נסיבות עלייתם של הכשים לשלטון בבבל אינן ידועות, ומתקופת שלטונם הראשונה יש מספר מצומצם מאוד של עדויות. העיר בבל קיבלה את השם כאראנדוניאש (Karanduniash). הכשים בנו את עצמם ככוח פוליטי וצבאי במזרח הקדום. המלך כַּדַשְמַן-חַ'רְבֵּה הראשון (אנ') נלחם באזור הפרת התיכון או המדבר הערבי, בשבטי הסותו שהפריעו למהלך השיירות בין בבל, סוריה ומצרים ובנה שם מצודות. המלך כוריגלזו הראשון ששלט בתחילת המאה ה-14 לפנה"ס בנה עיר בירה חדשה בשם דור-כוריגלזו וקרא לה על שמו. יורשיו כַּדַשמַנאֶ‏נליל ובּוּרנַבּוּריָאש השני התכתבו עם מלכי מצרים אמנחותפ השלישי ואמנחותפ הרביעי, ומכתב אחד הם הפנו ל-תות ענח' אמון; במכתבים אלה מכונים המלכים: "מלכי כַּרדוּניַאש". תכתובות אלה, 14 במספר, נמצאו במכתבי אל-עמרנה (מכתבים 014-001), ובנוסף נמצאו בארכיון העתקי מכתבים של מלכי מצרים למלכי בבל. המכתבים עסקו בעיקר בקשרי הנישואים בין שני בתי המלוכה, היחסים המדיניים, קשרי המסחר ובעיית שוד שיירות בבליות בארץ כנען, רשימה מפורטת של מתנות בורנבוריאש לנסיכה מצרית, ורשימת מתנות-נדוניה של אמנחותפ הרביעי לנסיכה כשית.‏[2].

בתקופת שלטונם שררה יציבות פוליטית, השושלת הכשית שלטה באזור כמעט ללא הפרעות קרוב ל-400 שנים. זו השושלת הארוכה ביותר בדברי ימי בבל. בכל התקופה היו שתי הפסקות קצרות בשלטון: (1) מרד קטן בשליש האחרון של המאה ה-14 לפנה"ס. המלך בּוּרנַבּוּריָאש השני נשא לאישה את בתו של אשור-אובליט הראשון, בנוקרה-הרדאש ירש אותו בשנת 1333 לפנה"ס; אצילי בבל התנגדו לשלטונו של מלך שהיה ממוצא אשורי ועכך פרץ מרד וקרה-הרדאש נרצח. רציחתו הביאה לפלישתו של אשור-אובליט, הוא הדיח את המלך, והמליך במקומו בשנת 1332 את כּוּרִיגַלזוּ השני שהיה כנראה בנו של בורנבוריאש השני למלך. (2) תקופת שלטון אשורי של שבע שנים בשליש האחרון של המאה ה-13 לפנה"ס, כשבבל נכבשה על ידי תוכולתי-נינורתה הראשון והוא מינה שלושה מושלים בבבל שהיו כפופים אליו. כיבוש זה הביא להחלשת ממלכת בבל. בערך באותו זמן פלשו לבבל שבטי השותו והאח'למו, מה שערער את כלכלת הממלכה לחלוטין. שלטונם של הכשים היה שלטון על האזור כולו, לא שלטון של ערי-מדינה. הכשים הפכו לכוח בינלאומי, קיימו מסחר וקשרים דיפלומטיים עם אשור, מצרים, עילם והחתים. הם התחתנו עם בתי מלוכה אחרים. סוחרים זרים הגיעו לבבל וסוחרים כשים הגיעו עד למצרים ואנטוליה. (מצרים הייתה המקור העיקרי לזהב מנוביה). משקולות וחותמות כשיות נמצאו בחפירות ארכאולוגיות בתבאי שביוון באזור דרום ארמניה.

אבן גבול כודורו במוזיאון הלובר בפריז
העתק אבן דוראנד, מאוסף המוזיאון הלאומי של בחריין, מתוארך לתקופה הכשית

המלכים הכשים תחזקו את שליטתם בממלכה באמצעות רשת של מושלי מחוזות ממונים. חשיבות ערי הפרובינציה הייתה כמעט כחשיבות שתי ערי המלוכה בבל ודור-כוריגלזו. העיר ניפור שנזנחה בעבר בשליש האחרון של המאה ה-18 לפנה"ס נבנתה מחדש. מקדשיה נבנו על היסודות הישנים. מושל ניפור קיבל עליו את התואר השומרי "גואנאקו" והיה מעין משנה-למלך; תואר יוקרתי זה החזיק מעמד כך עד למאה ה-13 לפנה"ס, אז לקחו המלכים הכשים לעצמם את התואר מושלי ניפור. מרכזים חשובים נוספים בתקופה זו היו הערים לרסה, שושן וסיפר.

במחצית המאה ה-12 לפנה"ס כבשו העילמים את הממלכה הכשית. המלך הכשי האחרון "אנליל-נדין-אחי" נלקח לשושן, נכלא ומת שם. חלק משלל המלחמה של העילמים הייתה גם אסטלת חוקי חמורבי שהוצבה בפקודת מלך עילם שֻתְּרְךְּ-נַחֻנְתֶּ‏ בעיר הבירה שושן.

הקבוצה האתנית הכשית המשיכה להתקיים במחוז לורסתאן שבאירן. כתובת בבלית המתארת את מסע המלחמה של סנחריב בשנת 702 לפנה"ס לאזור הרי הזגרוס, מציינת שסנחריב הכניע כשים בקרב .

הכשים מוזכרים במקורות גם בהקשר למותו של המצביא המוקדוני הפאיסטיון בשנת 324 לפנה"ס. אלכסנדר הגדול שהתאבל על מותו הקריב 3,000 כשים לזכרו.

מלכי השושלת הכשית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלכי השושלת הכשית, נחשבים מלכי השושלת השלישית של מלכי בבל

שם מלך שנות מלוכה
לפנה"ס
הערות
אגום השני (אנ') ‏ המאה ה-16 המלך הכשי הראשון ששלט בבל לאחר שנכבשה על ידי מורשיליש הראשון
בּוּרנַבּוּריָאש הראשון (אנ') כרת ברית עם פוזור-אשור השלישי מלך סוריה
כשתיליאש השלישי (אנ')
אולם-בוריאש (אנ')
אגום השלישי (אנ')
כַּרַאִינדַאש (אנ')
כַּדַשְמַן-חַ'רְבֵּה הראשון (אנ') נלחם בשבטי הסותו שהפריעו למהלך השיירות בין בבל, סוריה ומצרים
כּוּרִיגַלזוּ הראשון (אנ') תחילת המאה ה-14 עיר הבירה החדשה שבנו הכשים נקראה על שמו דור-כוריגלזו
כַּדַשמַנאֶ‏נליל הראשון (אנ') ‏ 1374–1360 בן זמנו של אמנחותפ השלישי מלך מצרים. התכתב אתו במכתבי אל-עמארנה מכתבים א"ע 5-1
בּוּרנַבּוּריָאש השני ‏1359–1333 התכתב עם מלכי מצרים העתיקה במכתבי אל-עמארנה. עם אמנחותפ השלישי במכתב א"ע 6,
עם אחנתון מכתבי א"ע 7, 8, 10, 11, 13, 14. ועם תות ענח' אמון מכתב א"ע 9.
התחתן עם בתו של אשור-אובליט הראשון מלך אשור
כרה-הרדאש (גר') ‏ 1333 בנו של בורנבוריאש השני, ונכדו של אשור-אובליט הראשון. נרצח במרד שהתנגד למלך ממוצא אשורי.
נזי-בוגאש ‏ 1333 הודח על ידי אשור-אובליט הראשון לאחר שהוא פלש לבבל בעקבות רצח נכדו.
כּוּרִיגַלזוּ השני (אנ') ‏1332–1308 כנראה בנו של בורנבוריאש השני, מונ על ידי אשור-אובליט למלך, ולאחר מכן פנה נגדו
נזי-מרוטאש (אנ') ‏ 1307–1282 בן זמנו של אדד-ניררי הראשון מאשור
כדאשמאנטורגו(אנ') ‏ 1281–1264 בן זמנו של המלך החתי חתושיליש השלישי
כַּדַשמַנאֶ‏נליל השני (אנ') ‏ 1263–1255 בן זמנו של המלך החתי חתושיליש השלישי
כודור-אנליל (אנ') ‏1254–1246
שגראקטי-שוריאש (אנ') ‏1245–1233 בנו של כודור -אנליל
כַּשְתיליַש הרביעי (אנ') ‏1232–1225 הודח על ידי המלך האשורי תוכולתי-נינורתה הראשון
אנליל-נדין-שומי (אנ') ‏ 1224 מושל אשורי כפוף לתוכלותי-נינורתה הראשון
כַּדַשְמַן-חַ'רְבֵּה השני (אנ') ‏ 1223 מושל אשורי כפוף לתוכלותי-נינורתה הראשון
אדד-שומה-אידינה (אנ') ‏1222–1217 מושל אשורי כפוף לתוכלותי-נינורתה הראשון
אדד-שומה-אושור (אנ') ‏1216–1187 בן זמנו של אשור-ניררי השלישי
מלי-שיפאק השני (אנ') ‏1186–1172
מרדוך-אפל-אידינה הראשון (אנ') ‏ 1171–1159 בנו של מלי-שיפאק השני
זבאבה-שומה-אידין (אנ') ‏ 1158 הקשר שלו למשפחת המלוכה ונסיבות עלייתו לשלטון לא ברורים. בתקופתו היו פלישות של מלך אשור
אשור-דן הראשון, וכן של מלך עילם שהיה נשוי לבתו של מלי-שיפאק השני, וכפר בזכותו למלוך.
אנליל-נדין-אחי (אנ') ‏ 1157–1155 הודח מתפקידו על ידי מלך עילם שֻתְּרְךְּ-נַחֻנְתֶּ‏. נלקח לשושן נכלא ומת שם. חלק משלל המלחמה
של העילמים הייתה גם אסטלת חוקי חמורבי שהוצבה בשושן, ופסל האל מרדוך. הוא היה המלך
האחרון בשושלת זאת.

השפה הכשית[עריכת קוד מקור | עריכה]

השפה כשית הייתה מדוברת בצפון מסופוטמיה מהמאה ה-18 עד המאה ה-4 לפנה"ס. בעת שלטונם על בבל דיברו הכשים בשפה האכדית. עקבות מעטים לשימוש בשפה הכשית נמצאו במילון כשי-אכדי שהכיל בעיקר מילים הקשורות בחקלאות: צמחים, השקיה ובמונחים טכניים חלקים של מרכבה, שמות של צבעים ועוד. עקבות השפה נמצאו גם בשמות כשיים של אנשים, שמות אלים, סוסים. העדר טקסטים בשפה הכשית לא אפשר לחוקרים להגיע להבנת הדקדוק של השפה. מקורה של השפה וקשריה עם שפות אחרות לא הובהר. נקבע שהשפה אינה שייכת למשפחת השפות ההודו-אירופיות או השפות השמיות.

אבן גבול כודורו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – כודורו

הכודורו היו אבנים עם כתובות עליהן ששימשו כאבני גבול ותעדו את מענקי הקרקע שנתנו הכשים לוסלים בתקופת שלטונם בבבל.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אנציקלופדיה מקראית, כרך ה' עמ' 82
  2. ^ ציפורה כוכבי-רייני, למלך אדוני: מכתבי אל-עמארנה, ירושלים, מוסד ביאליק, 2005 עמוד 17