מונירו רוואניפור

מונירו רוואניפור
לידה	24 יולי 1952 (בת 71); בושהר, איראן
מדינה	איראן
שפות היצירה	פרסית
תחום כתיבה	רומנים, סיפורים קצרים
סוגה	סיפור קצר
תקופת הפעילות	מ-1989

מונירו רוואניפור (בפרסית: منیرو روانی‌پور; באנגלית: Moniro Ravanipour; נולדה ב-24 ביולי 1952 בבושהר שבאיראן) היא יוצרת וסופרת אמריקאית-איראנית אשר יצירותיה הספרותיות השאירו חותם בולט על הספרות הפרסית. יצירותיה מאופיינות בריאליזם מאגי ובדמויות נשיות מורכבות. רוואניפור ידועה בכתיבתה הביקורתית אשר חושפת מגוון נושאים חברתיים ופוליטיים מורכבים עליהם לא נהוג לדון באיראן רבים מסיפוריה עוסקים בכפר הנידח והקטן בדרום איראן שבו נולדה.

בשנת 2001 הועמדה רוואניפור לדין באיראן בגין לקיחת חלק בתעמולה אנטי-איראנית וחלקים מעבודותיה הוסרו ממדפי חנויות ספרים במדינה האיראנית על ידי המשטרה. עם זאת, היא זכתה בפרסים ספרותיים רבים ביניהם הרומן הטוב ביותר בפסטיבל המפרץ הפרסי ופרס לוח הזהב באיראן.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוואניפור נולדה בכפר ג'ופרה במחוז בושהר שבדרום איראן, על שפת המפרץ הפרסי. למקום הולדתה הייתה השפעה משמעותית על קריירת הכתיבה שלה.^[1] היא גדלה במשפחה שרובה עסק בכתיבת ספרים ובבית שררה אווירה פוליטית ותרבותית והשפיע מאוד על תחום הספרות והיצירה.^[2]

בצעירותה הייתה נערה כפרית, שהחליטה לשבור את המנהג הישן הנוגע לחינוך נשים. היא עזבה את הכפר בו נולדה ועברה לעיר שיראז על מנת ללמוד באוניברסיטה. בניגוד לרבים מבני גילה הצליחה לשפר את מעמדה החברתי כאישה והפכה לסופרת.^[3] היא למדה תואר ראשון בכימיה באוניברסיטת פהלוי בשיראז ובשנת 1978, עם תחילת המהפכה האיראנית, התקבלה לתוכנית לימודים באוניברסיטת טהראן, שם למדה תואר שני בפסיכולוגיה.^[2]

רוואניפור נשואה לבאבכ תח'תי (בנו של המתאבק הידוע ע'לאם-רזא תח'תי), אותו הכירה בשנות ה-80 במסגרת השתתפותה בשיעורי כתיבה, ויש להם ילד משותף. במהלך חיי הנישואים הפכה רוואניפור לסופרת מצליחה ומוכרת.^[4] היא התמודדה עם אתגרים לא פשוטים שזימנה לה המהפכה האסלאמית. רכוש המשפחה נגזל על ידי המשטר החדש, חלק מבני משפחתה נרצח ואף היו תקופות שהם היו צריכים לברוח ולא יכלו לחזור לבתיהם. נוסף על כך נעצרה בשנת 1983 בשיראז על ידי השלטונות האיראניים כחלק מגל של מעצרים המוניים של מתנגדי משטר ושהתה בכלא זמן קצר.^[2]

בשנת 2006 היגרה עם משפחתה לארצות הברית ומאז היא מתגוררת עם בעלה ובנם בלאס וגאס במדינת נבאדה. תהליך ההגירה היה קשה עבורה אך לדבריה היה שווה את כל הקושי.^[5]

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת דרכה עסקה רוואניפור מעבר לכתיבה באמנות הבמה: ריקוד, שירה תיאטרון וקולנוע.^[2] בתקופת לימודיה לתואר הראשון הצטרפה לקבוצת התיאטרון של האוניברסיטה והשתתפה במספר הצגות כמו: "אבוזאר ע'פרי", "המורה", "Sizwe Banzi Is Dead", "יחי המועצות" ועוד.^[6]

רוואניפור נחשבת כאחת הכותבות המוערכות ביותר באיראן שלאחר המהפכה. היא משתמשת בסיפורת (סיפורים הקצרים וברומנים) עם גוונים אוטוביוגרפיים ככלי שבאמצעותו היא מבטאת את רגשותיה, רצונותיה ומבקרת את הפער בין המינים.^[6]

נקודת המפנה החשובה בקריירת הכתיבה שלה הייתה המעצר בשנת 1983. בעת שהייתה בכלא הבטיחה לעצמה שאם תשוחרר –תיקח את נושא כתיבה בצורה רצינית יותר, ותפעל שתפורסם ויכירו אותה וכך היה.^[2]

היא החלה את הקריירה הספרותית שלה כסופרת בשנת 1989, כאשר פרסמה אוסף סיפורים קצרים ראשון בשם "כניזו". מאוחר יותר פרסמה את הרומן הראשון שלה "הטובע" והפכה לסופרת מובילה באיראן. בשנות ה-90 פרסמה שני רומנים נוספים ("לב פלדה", "צוענייה ליד האש") ומספר קובצי סיפורים קצרים.^[7] חשוב לציין כי היא המתינה לקבלת אישור פרסום אוסף הסיפורים הקצרים הראשון שלה 7 שנים ו-10 שנים המתינה לאישור פרסום הרומן השלישי שלה. יתרה מכך, רבים מספריה אסורים לפרסום באיראן.^[8]

בשנת 1993, כשעדיין התגוררה באיראן, הקימה סדנה לכתיבה יוצרת בשם "הצוענים". היא ממשיכה להעביר סדנאות כתיבה יוצרת באופן מקוון גם בשהותה ארצות הברית ורוב תלמידיה הם איראנים המתגוררים ברחבי העולם. מאז שעברה לגור בארצות הברית, למדה להכיר את עצמה טוב יותר והחלה לפרוח כיוצרת וסופרת החופשיה לכתוב על כל נושא שעולה בדעתה.

הנושאים המופיעים ביצירותיה הספרותיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתביה של רוואניפור מגישים לקורא נקודת מבט חדשה על מעמד הנשים בחברה ועל פעילותן הספרותית בפרט. דרך דמויות הנשים הגיבורות המופיעות ביצירותיה, שרובן עוסקות בכתיבה, משחזרת רוואניפור אירועים אמיתיים שחוותה במהלך חייה. באמצעות הנשים הדוברות היא מעבירה את תחושותיה, רגשותיה ודעותיה האישיות על האתגרים שניצבו בפניה לאורך השנים.^[4]

ביצירותיה הבדיוניות היא מתבססת בעיקר על זיכרונות ילדותה. רוואניפור מקדישה תשומת לב ייחודית לנשים מכפר הולדתה ג'ופרה ומציגה את התמודדותן עם אי-צדק אזרחי. קיימת השערה שהיא דבקה בתפיסה פמיניסטית המציגה את הנשים כמורדות ולא כקורבנות. היא נתפסת כסוכנת שינוי ומתוך כך, שואפת להביא לשיפור חייהן של הנשים בקהילה שלה בסוגיות הכוללות דיכוי נשי, מסורות נישואים לא שוויוניות, חסכים בחייהן המודרניים וכדומה. כמו כן, יצירותיה עמוסות באלמנטים אוטוביוגרפיים האופייניים לנשים האיראניות העכשוויות המסתירות את זהותן האישית בשל מגבלות חברתיות.^[9]

הנושאים שעליהם היא אוהבת לכתוב הם: מאבקיו של האדם, התאהבותו, מאמצי ההישרדות שלו, התנגדותו לעריצות החברה, שלטון, משפחה וטבע.^[2] נושאים נוספים המופיעים בכתביה הם: השפעת המהפיכה האיראנית, אלימות, מהות הדיקטטורה והשפעתה על החברה האנושית, יחסים חברתיים וחינוך.^[10]

השקפת עולמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוואניפור הושפעה בכתביה בעיקר מילדותה בכפר ג׳ופרה, מכותבים איראניים כמו מחמוד דולתאבאדי, הושנג גלשירי, סעדי ומסופרים זרים כמו מקסים גורקי, פיודור דוסטויבסקי ואנטון צ'כוב. היא רואה את עצמה כאישה שבחרה להיות סופרת בתקופה שקיימת בארצה מלחמה, אבטלה, רעב ואומללות שהיוו מרכיב מרכזי בחייה היום-יומיים.^[2]

היא תומכת בתנועות נגד הצנזורה באיראן ומבקרת את הממשלה באופן תמידי.^[11] לראייתה, אחד מתפקידיה כסופרת הוא לשנות מחשבות ותפיסות ולהתייצב בפני הקיצונים והקנאים הנמנעים מהשינויים. מתוך כך, היא מנסה למצוא באופן בלתי פוסק רעיונות חדשים שבאמצעותם תוכל לקרוא תיגר על השלטון באיראן. שלטון שלדעתה, מחזיק באזרחים כבני ערובה.^[12] מנקודת מבטה הבעיה העיקרית באיראן היא שהאזרחים מסרבים לחשוף בפני העולם את הקשיים שאיתם הם מתמודדים ובוחרים להסתתר. כל עוד מצב זה לא ישתנה, האזרחים יישארו בתוך מעגל של טעויות שתחזורנה על עצמן שוב ושוב.^[13]

בבנושא סוגיית הנשים היא טוענת כי כתיבה והוצאה לאור של יצירות ספרותיות הם צעדים חיוניים עבור הנשים וזאת כדי להשמיע את קולן ולהוכיח את יכולותיהן שהודחקו במשך שנים רבות. הכתיבה עשויה לעזור להן במציאת זהותן האמיתית, היא מאמינה שהנשים צריכות לחפש את האיזון בין המודרנה לבין המסורת העתיקה.^[14]

רוואניפור מתנגדת בחריפות לזווית הראייה הרווחת והמיושנת לפיה נשים אינן יכולות לתרום לספרות. היא הצליחה לגרום לנשים איראניות להאמין בעצמן ולהעריך את תרומתה לתחום הפרסי באמצעות יצירותיה המציגות את הנשים הסופרות כגיבורות.^[15]

פרסים והכרה בינלאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצירותיה של רוואניפור שנויות במחלוקת באיראן, זאת לאור הגישה הביקורתית הקיימת בהן. ביצירות היא תומכת בצורה גלויה בשוויון הזכויות לנשים.^[16]

בשנת 2000 הוזמנה (לצד 16 כותבים ודוברים איראנים נוספים) להרצות בוועידת ברלין על השינוי הפוליטי שהתרחש באיראן. הכותבים האיראניים ספגו ביקורת קשה מהאוכלוסייה השמרנית במדינה, ועם חזרתם לאיראן נעצרו כל הכותבים שהשתתפו בטקס, נחקרו ואף הועמדו לדין בגין הפצת תעמולה נגד הרפובליקה האסלאמית.^[17]

היא זכתה בפרסים ספרותיים רבים, ביניהם: הרומן הטוב ביותר בפסטיבל המפרץ הפרסי, פרס פסטיבל אספהאן לספרות ופרס לוח הזהב איראן.^[18] בשנת 2006 הוענקה לה מלגה של פרויקט סופרים בינלאומי מטעם אוניברסיטת בראון. מאוחר יותר, באותה השנה קיבלה תושבות למשך 3 שנים בתור סופרת אורחת במכון 'Black Mountain', המזוהה עם אוניברסיטת נבאדה שנמצאת בלאס ווגאס.^[19]

כתביה זכו לשבחים, ביקורות והערכה בינלאומית והיא הוזמנה להרצות בכ-21 מדינות בהן, גרמניה, צרפת ארצות הברית. יצירותיה תורגמו לערבית, אנגלית, סינית, צרפתית, גרמנית, כורדית, פולנית, שוודית וטורקית.^[17]

רשימת יצירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קובצי סיפורים קצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

1980 – "הדרור ומר הנשיא"
1988 – "קניזו"
1990 – "אבני השטן"
1993 – "סיריא סיריא"
2001 – "אשת שדה התעופה של פרנקפורט"
2001 – "נאזלי"
2003 – "מלאך עלי אדמות"
2015 – "צוענים"
2015 – "בוסקר"
2016 – "הספינה הטרופה"
2016 – "אוהבי הברית הישנה"
2017 – "זיכרונותיה של אשת מרקורי"

רומנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

1989 – "הטובע"
1999 – "צוענייה ליד האש"
1990 – "לב פלדה"

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

2017 – "הלילות המשוגעים האלה"
2021 – "אני אתקשר אליך ברגע שאגיע לקייב"
2021 – "מזכרת מימים טרופים"

תסריטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

2003 – "התגובה החמישית"

אגדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

1989 – "אגדות ואמונות בדרום איראן"

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיה וקבצים בנושא מונירו רוואניפור בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ Saeedeh Shahnahpour, “Women and Crafting the Self in Moniro Ravanipour’s Novels”, International Journal of Persian Literature, Vol. 4 no.1 (2019), p. 32.
^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ ⁷ Moniro Ravanipour, “About me”, Moniro Ravanipour, retrieved on January 29, 2024. About me — Moniro Ravanipour (moniravanipor.com)
^ Shahnahpour, “Women and Crafting”, p. 20.
^ ¹ ² Shahnahpour, “Women and Crafting”, p. 12.
^ Omid Fallahazad, “‘Already in Exile’: A Conversation with Moniro Ravanipour”, World Literature Today, Vol. 89 no.2 (2015), p. 50.
^ ¹ ² Shahnahpour, “Women and Crafting”, p. 8.
^ Shahnahpour, “Women and Crafting”, p. 9.
^ Moniro Ravanipour, “Remote Control”, World Literature Today, Vol. 83 no.3 (2009), p. 18.
^ Shahnahpour, “Women and Crafting”, pp. 9-11, 13.
^ Elahe Khafi, . “An Ecofeminist, Comparative Reading of Moniru Ravanipor’s The Gypsy by the Fire and Ntozake Shange’s Sassafrass, Cypress & Indigo”, Journal of International Women's Studies, Vol. 21 no.1 (2020), p.108.
^ Ravanipour, “Remote Control”, p.18.
^ Fallahazad, “Already in Exile”, pp. 49-50.
^ Fallahazad, “Already in Exile”, p. 52.
^ Shahnahpour, “Women and Crafting”, pp. 11, 17.
^ Shahnahpour, “Women and Crafting”, p. 25.
^ Ravanipour, “Remote Control”, p. 20.
^ ¹ ² “Iranian Influential Women: Moniro Ravanipour (1952-Present)”, Iranwire, September 6, 2023, retrieved on March 2, 2024. Iranian Influential Women: Moniro Ravanipour (1952-Present) (iranwire.com)
^ פרס ספרות יוקרתי המוענק לסופרים מצטיינים שתרמו תרומה משמעותית לספרות האיראנית בעשרים שנה האחרונות; Fallahazad, “Already in Exile”, p. 48.
^ 'Black Mountain' הוא מוסד המהווה עיר מקלט עבור סופרים שעברו קשיים שונים כגון הטלת צנזורה או דיכוי פוליטי.

[1] Saeedeh Shahnahpour, “Women and Crafting the Self in Moniro Ravanipour’s Novels”, International Journal of Persian Literature, Vol. 4 no.1 (2019), p. 32.

[:0-2] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ ⁷ Moniro Ravanipour, “About me”, Moniro Ravanipour, retrieved on January 29, 2024. About me — Moniro Ravanipour (moniravanipor.com)

[3] Shahnahpour, “Women and Crafting”, p. 20.

[Shahnahpour,12-4] ¹ ² Shahnahpour, “Women and Crafting”, p. 12.

[5] Omid Fallahazad, “‘Already in Exile’: A Conversation with Moniro Ravanipour”, World Literature Today, Vol. 89 no.2 (2015), p. 50.

[:1-6] ¹ ² Shahnahpour, “Women and Crafting”, p. 8.

[7] Shahnahpour, “Women and Crafting”, p. 9.

[8] Moniro Ravanipour, “Remote Control”, World Literature Today, Vol. 83 no.3 (2009), p. 18.

[9] Shahnahpour, “Women and Crafting”, pp. 9-11, 13.

[10] Elahe Khafi, . “An Ecofeminist, Comparative Reading of Moniru Ravanipor’s The Gypsy by the Fire and Ntozake Shange’s Sassafrass, Cypress & Indigo”, Journal of International Women's Studies, Vol. 21 no.1 (2020), p.108.

[11] Ravanipour, “Remote Control”, p.18.

[12] Fallahazad, “Already in Exile”, pp. 49-50.

[13] Fallahazad, “Already in Exile”, p. 52.

[14] Shahnahpour, “Women and Crafting”, pp. 11, 17.

[15] Shahnahpour, “Women and Crafting”, p. 25.

[16] Ravanipour, “Remote Control”, p. 20.

[:2-17] ¹ ² “Iranian Influential Women: Moniro Ravanipour (1952-Present)”, Iranwire, September 6, 2023, retrieved on March 2, 2024. Iranian Influential Women: Moniro Ravanipour (1952-Present) (iranwire.com)

[18] פרס ספרות יוקרתי המוענק לסופרים מצטיינים שתרמו תרומה משמעותית לספרות האיראנית בעשרים שנה האחרונות; Fallahazad, “Already in Exile”, p. 48.

[19] 'Black Mountain' הוא מוסד המהווה עיר מקלט עבור סופרים שעברו קשיים שונים כגון הטלת צנזורה או דיכוי פוליטי.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]