מירון הקדומה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מירון הקדומה
(למפת אצבע הגליל רגילה)
Etzba hagalil.svg
 
מירון הקדומה
מירון הקדומה

מירון הקדומה נחשפה מדרום-מערב למושב מירון וצפונית לקבר רבי שמעון בר יוחאי. בחפירות התגלו שבע שכבות יישוב מהתקופה הלניסטית עד לתקופה הממלוכית. במקום התגלו שרידים מתקופת בית שני אך תקופת הפריחה של היישוב הייתה בין המאה ה-2 לבין המאה ה-4 - המועד בו הוקם בית הכנסת ששרידיו נראו על פני השטח. בנוסף לבית כנסת, נחשפו במירון הקדומה שרידים של כפר קדום: בתי מגורים, בורות מים ומיתקנים של בעלי מלאכה. החפירות נערכו בשנים 1971-1977 מטעם בתי-ספר האמריקאיים לחקר המזרח בראשות אריך מאירס.

בחפירה במתחם סמוך ב־2014 נמצאו שרידים מראשית התקופה הכלקוליתית, ומתקופת הברונזה[1]

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מירון הקדומה שוכנת באזור הררי, קשה לגישה ונידח יחסית, שהיה מיושב בדלילות במרבית ההיסטוריה. השטחים הניתנים לעיבוד חקלאי באזור קטנים יחסית. מצפון למירון הקדומה שכנה גוש חלב, שהייתה היישוב המרכזי באזור[2]

במקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מירון אינה נזכרת כלל בתנ"ך בשמה, אך מוזכרת פעמיים במקורות תנאיים בהקשרים חקלאיים, בתוספתא למסכת דמאי[3] ובתלמוד ירושלמי למסכת שביעית[4], ופעם נוספת במדרש באופן אגבי[5]. אזכור אחר של מירון מובא במדרש תנחומא בהקשר למעשה רשב"י שביקש למלא בקעה בדינרי זהב בעקבות קנאתם של תלמידיו בחבריו שיצא לחו"ל והתעשר, ושם מוזכרת הבקעה כסמוכה למירון, עירו של רשב"י. עם זאת, במקורות מדרשיים מקבילים למעשה זה לא מוזכרת מירון כלל, וההשערה היא כי מדובר בתוספת מאוחרת[6].

משמר הכהנים מבני יהויריב[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי רשימה המקשרת בין משמרות הכהונה לבין מקומות ישוב גאוגרפים בגליל בקינת 'איכה ישבה חבצלת השרון' של רבי אלעזר הקליר (לצד מקבילה בתלמוד הירושלמי[7], מירון הייתה עירו של משמר הכהנים משמרת יהויריב, המשמר הראשון מבין 24 משמרות הכהונה, שאליה השתייכו בית חשמונאי, ובזמן שירותו חל חורבן בית המקדש הראשון והשני. עם זאת, ההערכה המקובלת במחקר היא כי משפחות הכוהנים ישבו ברובם בירושלים וסביבתה קודם לחורבן הבית, ולא הייתה התיישבות כהנים משמעותית באזור הגליל, וכי הרשימה בפיוט הינה בעיקרה יצירה ספרותית[8]

זיהוי האתר[עריכת קוד מקור | עריכה]

השם מירון אינו מוזכר במקרא, ונעשו מספר ניסיונות לקשר בין מקום היישוב העתיק המוזכר משלהי תקופת בית שני, עם מקומות מקראיים ידועים.

זיהוי אחד מנסה לזהות את מירון עם 'מי מרום', בה על פי ספר יהושע התקבצו מלכי צפון הארץ הכנעניים למלחמה עם שבטי ישראל בראשות יהושע בן נון. בין המציעים זיהוי זה נמנה אשתורי הפרחי. זיהוי זה קשה בשל חוסר ההגיון בהתקבצות מלכי הצפון מערים מרכזיות באזור, בנקודה נדחת יחסית בגליל העליון, שאינה מתאימה לריכוז כח צבאי גדול וכבד[9].

אריך מאירס, אשר חפר באתר במשך חמש עונות, סבור כי מירון הקדומה היא מרות הקדומה, המוזכרת בכתבי יוסף בן מתתיהו כאחד היישובים שביצר לקראת המרד הגדול. זאת, למרות שהוא לא מצא בה שרידים של ביצורים מהתקופה הרומית. מרות מוזכרת על ידי יוסף בן מתתיהו, כגבול הצפוני של הגליל, ומן היישובים שביצר בעת המלחמה הראשונה כנגד הרומאים. זיהוי זה אינו נשלל לגמרי, אך סביר יותר כי מרות הקדומה היא חורבת מארוס, ישוב גדול יותר מצפון לצפת שהתקיים בתקופה זו, ומיקומו מתאים יותר לסדר המבצרים המוזכר על ידי יוסף בן מתיתיהו בכתביו.

שמו של היישוב הקדום נשתמר במלואו בשמו של ישוב ערבי קטן שנכבש במלחמת העצמאות, ועליו יושב כיום מושב מירון. בהשראתה של מירון הקדומה, מושגים ודמויות שנקשרו אליה, ניתנו בראשית ימי המדינה שמות לאתרים רבים סביב מירון בהשראתה של מירון[10]

החפירות באתר[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרונולוגיה של האתר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחלקה השני של תקופת בית שני ועד לזמן מרד בר כוכבא ((200 לפנה"ס - 135 לספירה) נמצאו ממצאים מעטים המעידים על ישוב קטן. בין השנים 135 - 365 לספירה מתאפיין המקום בהתרחבות ושגשוג. לאחר 365 ועד 700 לספירה המקום ננטש, ולאחר מכן חודש בהיקף קטן[11].

ממצאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחפירות נמצאו 1,200 מטבעות מתקופות שונות ואוסף מגוון של כלי קדרות. על בסיס הממצאים ניתן היה להעריך את ייחודו של הכפר הקדום.

  • השכבה מהתקופה הרומית העידה על תכנון מבנהו של היישוב. בין השאר, מידות גושי הבתים בעיר התחתונה היו קבועים למדי: 20 מטר על 20 מטר בממוצע.
  • בשכבה מהתקופה לאחר מרד בר כוכבא ניתן היה להבחין בגושי בתים נוספים, כנראה של משפחות שהגיעו לכפר לאחר המרד. נמצא כי תושבי המקום התפרנסו בעיקר מהגידולים החקלאים תבואה, קטניות וזיתים. כמו כן התגלה בית מלאכה למוצרי נגרות. בעיר התחתונה התגלה מכלול גדול של מקוואות טהרה - עדות לאופי היהודי של התושבים.

בית הכנסת העתיק במירון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בית הכנסת העתיק במירון

מרכז חיי הכפר היה בית הכנסת הגדול, דמוי בזיליקה, המתנשא על גבעה בולטת מעל ליישוב. המבנה, הנחשב כמפואר, מעיד כי תושבי המקום יכלו לשכור בעלי מקצוע מתחום הבנייה אשר בנו בית כנסת זה. הבנייה במגרש משופע, חייב את הבונים מצד מערב לחצוב בסלע ומצד מזרח להקים משטחים ממולאים אדמה.

רמת החיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

באחד המבנים נתגלה מחסן, במקום שהגישה אליו הייתה קשה, כך שברור שלא הגיעו אליו בשיגרה. במחסן נמצאו גרעינים מפוחמים של תבואה, פולים, ואגוזים וכן קערות זכוכית. אחד החוקרים (פרופ' מארטין גודמן מן האוניברסיטה של ברמינגהם שבאנגליה) סבור, כי ההטרוגניות של הממצאים מרמזת כי לפנינו הקדש. לפי הבדיקה הבוטנית, המזון פוּחם בכוונה לפני שאוחסן, אך לא עד כדי כך שיאבד מצורתו.

כלי הזכוכית שהתגלו היו מגוונים ואיכותם הייתה גבוהה. כלי החרס היו מתוצרת מקומית אך נתגלו גם כלי חרס מיובאים.

נטישת המקום[עריכת קוד מקור | עריכה]

מירון הקדומה ננטשה סמוך לשנת 360, ככל הנראה עקב רעש האדמה של 363 שפגע בגליל באופן נרחב. בחפירות לא התגלו חפצי-ערך, מכאן שהם שנלקחו על ידי התושבים. החוקרים סבורים כי היישוב לא נעזב בסערת מלחמה, שכן המטבעות שנמצאו בו היו מתקופות שקדמו לעזיבת המקום. ההשערה היא שהתושבים עזבו את מירון הקדומה בתקופה הביזנטית מחמת עול המסים. במאה ה-8 התחדש היישוב עד לתקופה הממלוכית.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אריך מאירס, מירון הקדומה - חמש עונות חפירה, מתוך "קדמוניות" תשמ"א, עמ' 111 - 113

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יותם טפר, מירון, מתחם הרשב"י, תיעוד חפירת הצלה במקום, אתר רשות העתיקות, אפריל 2016
  2. ^ ישראל רוזנסון, 'זיכרון מירון', 2003, עמ' 12-13
  3. ^ פרק ד'
  4. ^ פרק ט הלכה ג
  5. ^ שיר השירים רבה ח א
  6. ^ ישראל רוזנסון, 'זיכרון מירון', 2003, עמ' 28
  7. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת תענית, פרק ד' הלכה ו')
  8. ^ מכתב של ד"ר מוטי אביעם, אתר 'מורשת הגליל'
  9. ^ ישראל רוזנסון, 'זיכרון מירון', 2003, עמ' 19-21
  10. ^ ישראל רוזנסון, זיכרון מירון, 2003, עמ' 9-10
  11. ^ ישראל רוזנסון, 'זיכרון מירון', 2003, עמ' 16

קואורדינטות: 32°58′57″N 35°26′09″E / 32.982391°N 35.435747°E / 32.982391; 35.435747