מרות (יישוב קדום)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בית הכנסת העתיק במרות ינואר 2017
בית הכנסת במרות
שרידי בית הכנסת
שרידי בית הכנסת

מֵרוֹת הוא יישוב יהודי קדום בגליל העליון, שהתקיים על פי ההשערה ברציפות מימי אלכסנדר ינאי החשמונאי (תחילת המאה ה-1 לפנה"ס) עד לשלטון הצלבנים, תקופה של 1,200 שנה. באתר התגלו בית כנסת, בית מדרש, מקווה טהרה, כתובות, מערכת מסתור, מערכת ביצור, תצפית ושליטה, מערכת אספקת מים, גתות, שדות קברים ובו קבר צדיק ומטמון מטבעות.

האתר נמצא כ-4 ק"מ מערבית לתל חצור, בינו לבין מושב עלמה, בתוך אזור אימונים של צה"ל ("שטח 100").

מקורות היסטוריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יישוב בשם "מירון" או "מֵרות" מוזכר לראשונה, בכתבי יוסף בן מתתיהו, המציין אותו כיישוב בגבול הצפוני של הגליל שבוצר על ידו בשלהי ימי בית שני לקראת המרד הגדול.[1] היישוב נחשב גדול ואמיד, "מרכז לימוד, ואנשים בקיאים בשפה העברית ובפסוקי המקרא"[2], מסמך מהמאה ה-14 לספירה, שנמצא במסמכי הגניזה הקהירית, מתאר מסע של עולה רגל בין קברי צדיקים וכולל רשימה בה מופיעה השם "כפר מארוס"[3][4].

הכפר מארוס מוזכר ברשימות עות'מאניות משנת 1596. הוא מוזכר ככפר חרב על ידי ויקטור גרן בשנת 1875, אך שב ואוכלס בימי המנדט הבריטי עד שנהרס במלחמת העצמאות.

ממצאים ארכאולוגיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביצורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרות נחשפו שרידי מערכת הגנה, ייתכן מימי בית שני, הכוללים קטעי חומות, חפיר גדול חצוב בסלע ומערכות מסתור. על דרכי הגישה העולות למרות מדרום מזרח - גשר בנות יעקב ותל חצור, ועל הדרך הישירה למרות ממזרח ועל הר איילת נתגלו מיצדים שולטים עם תצפית לכל העברים. לא ברור אם מערכת המצדים הצופים שייכים לתוקף או מתגונן.

בית כנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבט ראשון על הכתובת שהתגלתה

בית הכנסת החל להיבנות במאה ה-4, ימי חיבור התלמוד, והושלם במאה ה-7. חזית הבניין הייתה בדרום והיא קושטה באבנים מעוטרות. קירות הבניין היו מטויחים בטיח צבוע בצבע אדום. בחפירות בית הכסת התגלתה רצפת פסיפס ובה תיאור של לוחם צעיר וסביבו חרב, קסדת נחושת ומגן, המזכיר את תיאורו של דוד בן ישי ועימו כלי הנשק שלקח מגולית הפלישתי[5]. ברצפה רשומה גם הכתובת: "יודן בר שמעון מני" - אולי שמו של התורם או של האמן שהתקין את הרצפה. הפסיפס הוא הקדום ביותר שנתגלה בבית כנסת בגליל. בתקופות קודמות הריצוף בבתי הכנסת בגליל היה באבן. הפסיפס המקורי אינו נמצא בבית הכנסת. במקומו קיים במקום שחזור של הפסיפס המקורי, פרי עמלם של תלמידים מבית הספר אורט חצור-הגלילית בשנת 1989.[דרוש מקור] לפני חזית בית הכנסת נחשפה חצר רחבת ידיים ומבנה נוסף, כנראה בית מדרש. ייתכן גם, שבמרוצת השנים, הכניסה לבית הכנסת הפכה לחדר לימוד לתלמידים. מכלול מוסדות הציבור שהתגלה במרכז אחד: בית-כנסת, חדר לימוד ובית-מדרש במרכז קהילתי, מעידה על אמידותו וחיוניותו של היישוב לפחות עד המאה ה-7.

פסיפס מבית הכנסת - אולי תיאורו של דוד בן ישי

באתר נמצאו כתובות אחדות הקשורות לבניית בית הכנסת ומטמון גדול.

  • על בית הכנסת, בחלקו הדרומי של האולם, נמצאה כתובת: "וזאיב וטלה ירעו כאחד" (הכתיב של המילה "זאיב", בתוספת אם קריאה, היה מקובל באותה תקופה). כתובת זו לקוחה מספר ישעיה ס"ה 25, והיא מקבילה לכתוב בישעיה י"א 10-6. מתחת לכתובת ומשני צדדיה מופיעים ציורים של כד-מים גדול (אַמְפוֹרָה), שמימינו טלֶה ומשמאלו זאב.
  • בחצר בית הכנסת נמצא מבנה עצמאי שהוקם במאה ה-7. מניחים כי מדובר בבית מדרש. לאורך הקירות יש ספסלי אבן. מניחים כי אכסנדרת הכניסה של בית הכנסת הפכה, עם גידול היישוב, לחדר לימוד ל"תינוקות של בית רבן", אולי מהראשונים שהתגלו בגליל. הספסל המשובח ביותר נמצא לרגלי הקיר המערבי. במרכזו מגרעת, שבה הייתה כנראה כורסת חכם בית המדרש. צבי אילן[6] מעלה את ההשערה כי ייתכן וחכם זה היה "ר'חנה" - שמו של הצדיק שנקבר במקום וקברו נתקדש כפי שנרשם בתעודה מהגניזה הקהירית.
  • במשקוף בית המדרש תבליטים של 2 נשרים וזר ביניהם, ועליו הכתובת "ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך" (דברים, כ"ח, ו')[7]. על הנשרים נתגלו סימני פעולתם בידי קנאים.

מטמון מטבעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתחת למחסן בית הכנסת נמצא מטמון בן מאות מטבעות ברונזה וזהב, שהכיל 485 מטבעות, מתוכן 245 מזהב והשאר מברונזה. למעט שלוש מטבעות, האחת, מימי אלכסנדר ינאי במאה ה-1 לפנה"ס, השנייה, מימי הכליף מוחמד אל-מהדי והשלישית, מימי "אלעזיז עות'מן", האיובי, בשנת 1193[8], כל המטבעות הן מהתקופה הביזנטית עד הרקליוס, קיסר האימפריה הביזנטית שמידיו כבשו המוסלמים את ארץ ישראל. במקומות אחרים באתר נמצאו עוד 600 מטבעות, שכללו גם מטבעות מאוחרות יותר, מימי הצלבנים והממלוכים ועד המאה ה-14 וה-15. בעת מציאתו, היה זה האוצר בשווי הגבוה ביותר שנמצא בבית כנסת קדום בארץ ישראל[9][10].

פסיפס חיות בבית הכנסת

קמיע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקמע של מרות

מתחת לסף הפתח של בית הכנסת נמצא חפץ ברונזה בצורת גליל קטן במידות 138X26 מ"מ, ובו קמע. על הקמע כתב באורך של 26 שורות, שנכתב על ידי יוסי בן זינוביה (כנראה מראשי הכפר). התוכן הוא בקשה כי יינתן בידו שלטון מוחלט על תושבי הכפר, "קרתה" בלשון הקמיע, כמו ששלטון האל על העולם הוא מוחלט. נוסח הכתובת על הקמיע:

על חסדך ועל אמיתך
בשם ה' נעשה ונצליח
אל חזק וגבור, ברוך שמך
וברוכה מלכותך! כשם שכבשת
את הים בסוסיך ורקעת את הארץ
בנעליך, כשם שאתה מכבש
את העצים בחורף ואת עשב
הארץ בקיץ, כן יכבשו
בני הכפר ([קר]תה) הזה [דרושה הבהרה]
לפני יוסי בנה של זינוביה. יהיו נא
דברי והציות לי עליהם כשם
שהשמים כבושין לפני האל
והארץ כבושה לפני בני
האדם ובני האדם
כבושין לפני המוות,
והמוות כבוש לפני האל.
 כן יהיו העם
של הכפר הזה כבושים,
ניגפים ונופלים
לפני יוסי בנה של זינוביה.
בשם חטועע המלאך
שנשלח לפני ישראל
אני עושה סימן צלח
צלח אמן
אמן סלה
הללויה

שחזור היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהנחה שמערכות ההגנה והמסתור שנמצאו בחפירות ארכאולוגיות הן מסוף ימי בית שני, אפשר שהימצאות מערכות המסתור באתר מלמדת, שראשית השימוש בהן הייתה בגליל ולאחר מכן, בימי מרד בר כוכבא (135-132 לספירה), התרחב השימוש במערכות מסתור לחבל יהודה.

על סמך מטמון המטבעות וממצאים אחרים, משערים שבמקום התקיים ברציפות יישוב יהודי על פני התקופה הביזאנטית, התקופה הערבית הקדומה, התקופה הצלבנית ועד התקופות הממלוכית ותחילת תקופת האימפריה העות'מאנית.

מעריכים כי היישוב השתרע על פני 50-40 דונם, וחיו בו עד 1,200 נפש. כלכלתו התבססה על גידול זיתים להפקת שמן, כרמי גפן, גידול תבואה וכן קיום מקנה צאן.[11]

מחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

משקוף שער בית הכנסת ועליו חרוטה הכתובת "ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך" (דברים, כ"ח, ו'), מוצג במוזיאון ישראל
הכתובת במשקוף בית הכנסת

צבי אילן גילה בשנת 1977 את השם "כפר מארוס" במסמכי הגניזה הקהירית באוניברסיטת קיימברידג'. אילן עמד על הדמיון בשם ובמיקום, על פי מפה עתיקה משנת 1584, עם הכפר מרות המופיע בכתבי יוסף בן מתתיהו (בכתיב Meroth). כאשר חזר לישראל סייר בשנת 1981 במקום עם הארכאולוג יוסי סטפנסקי והם מצאו בחלק הצפוני של חורבות הכפר הנטוש "מארוס", ראשים של 2-3 עמודים ערוכים בשורה שכיוונה צפון-דרום, דהיינו לירושלים, והניחו שמדובר בבית כנסת.

כאשר פנה אילן בבקשה לסיוע בחפירות נתקל בהתנגדות מפני שבאותה תקופה הזיהוי המקובל של Meroth היה עם היישוב מירון[12]. לבסוף קיבלו אילן ועמנואל דמתי תקציב לסקר ראשוני, גייסו מתנדבים, קיבלו סיוע לוגיסטי מקיבוץ כפר הנשיא והחלו בחפירה בשנת 1983. בסתיו 1985 נמצא מטמון המטבעות[9].

חבורת תלמידים של צבי אילן ניקתה את האתר בתחילת 2008 והכינה אותו לביקורים. הממצאים העיקריים של המקום, כולל הפסיפס, מוצגים במוזיאון ישראל ובפארק הנופש של קיבוץ כפר הנשיא, מזרחית לראש פינה.

האתר נמצא בשטח אש ופתוח למבקרים בשבתות. הגישה אליו היא בדרך עפר המסתעפת מכביש ראש פינה - קריית שמונה, מדרום לתל חצור. דרך נוספת לאתר היא מכיוון עלמה. המוסדות האחראיים על אתרים ארכאולוגיים (רשות הגנים הלאומיים ורשות העתיקות) לא קיבלו את האחריות על שימור האתר.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • “Ancient Synagogues” – edited by D. Urman and P. Flesher, Brill, 1998; pages 256-289.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מרות בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ב', כ', ו'; ג', ג', א'; חיי יוסף, ל"ז.
  2. ^ צבי אילן ועמנואל דמתי, "מרות - הכפר היהודי הקדום", החברה להגנת הטבע, 1987, עמ' 40
  3. ^ צילום של הקטע מופיע בספרו אתחלות, עמוד 106
  4. ^ יואל רפלמרות - אלף ארבע מאות שנות יישוב יהודי, מעריב, 1 בספטמבר 1986
  5. ^ ספר שמואל א', פרק י"ז
  6. ^ בתי כנסת בגליל, עמוד 30
  7. ^ מנחם רהט ושאול הוןברוך אתה, מעריב, 8 במאי 1986
  8. ^ צבי אילן, בתי כנסת קדומים בארץ ישראל, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1991, עמ' 44
  9. ^ 9.0 9.1 מנחם רהטהזהב בלאטה נולד לפני 2000 שנה בגליל העליון, מעריב, 4 בנובמבר 1985
  10. ^ צבי אילן, אתמולים עמוד 113
  11. ^ המקור: החברה להגנת הטבע
  12. ^ חדש בקדמוניות, דבר, 15 במרץ 1981
    אריך מאירס, מירון הקדומה - חמש עונות חפירה, מתוך "קדמוניות" תשמ"א, עמ' 111 - 113

קואורדינטות: 33°01′56″N 35°31′48″E / 33.032197°N 35.529871°E / 33.032197; 35.529871