משתמש:בן נחום/ההתיישבות היהודית ברמת הגולן
אך הוא שב והתחדש בימי שיבת ציון (538 לפני הספירה ואילך)
ההתיישבות היהודית בגולן לאורך ההיסטוריה שימשה עבור ראש ממשלת ישראל מנחם בגין כנימוק להחלת ריבונות מדינת ישראל ברמת הגולן[1].
תקופת התנ"ך[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתקופת שלמה המלך נכלל הגולן ב"ממלכת ישראל המאוחדת". לאחר פיצול הממלכה המאוחדת בימי רחבעם בנו של שלמה המלך, נכלל הגולן בשטח ממלכת ישראל.
אחאב מלך ישראל הביס כאן את צבאו של בן-הדד השני, מלך ארם דמשק. הקרב נערך ליד "אפק"[2], אשר מיקומה בדרום רמת הגולן מוזכר על ידי אוסביוס, באונומסטיקון מתחילת המאה ה-4 לספירה[3], ואשר על חורבותיה הוקם הכפר הסורי פיק ולאחר מלחמת ששת הימים הקיבוץ אפיק[4].
פרק זה של ההתיישבות היהודית בגולן הסתיים כ-700 שנה אחרי שהחל, בשנת 722 לפני הספירה, עם כיבושה והחרבתה של ממלכת ישראל על ידי שלמנאסר החמישי מלך אשור.
תקופת בית שני[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר כ-200 שנות הפסקה, כחלק משיבת ציון, בסוף המאה השישית לפני הספירה שבו יהודים להתיישב בגולן וההתבססות היהודית באזור התרחבה עם השנים[1].
המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי כבש את הגולן במאה הראשונה לפני הספירה, ויישב את העיר גמלא וערים נוספות ביהודים. בתקופה זו הוקמו יישובים רבים בגולן, וצפיפות האוכלוסייה בו גדלה.
בשלהי תקופת בית שני נכלל הגולן, כמו גם הבשן, הטרכון והחורן, בתחום ממלכת אגריפס השני, נכדו של הורדוס, והוא נחלק ל"גולן תחתון" ול"גולן עליון"[5].
במהלך החפירות בגמלא התגלה בית הכנסת של גמלא, שמקורו כנראה בתקופה ההרודיאנית. זהו ממצא ייחודי שכן היה זה בית הכנסת הראשון מהתקופה ההרודיאנית שהתגלה - תקופה שבה עדיין היה קיים בית המקדש בירושלים. בית הכנסת המפואר עמד בסמוך לכניסה לעיר. המבנה מחולק לאולם ראשי ולסטווים על ידי ארבעה טורי עמודים בעלי כותרות מקושטות ועיטורים.
גם בעינות סלוקיה התקיים בתקופת בית שני יישוב יהודי שהקביל ליישוב גמלא ואף הוא נערך להגנה בתקופת המרד בשלטון הרומאי. השם סלוקיה נקרא ככל הנראה על שם האימפריה הסלאוקית (בדומה למקומות נוספים ברחבי המזרח התיכון), היא נוסדה בשם זה כנראה בתקופתו של המלך ההלניסטי סלאוקוס הרביעי. שרידים נוספים שנמצאו באתר מתארכים את ההתיישבות במקום לפחות לסביבות האלף ה-2 לפנה"ס. היישוב סלוקיה מוזכר בכתביו של יוסף בן מתתיהו:
...הערים סוֹגַנִּי וסיליקיה, וכֻלן הן ערי הגולן, וסוגני היא בארץ הנקראה הגולן העליון וגמלא - בגולן התחתון; וסיליקיה - בקרבת יאור סמך. ...ועם יושבי סוגני וסיליקיה כרת אגריפס ברית-שלום בראשית המרד.
במוזיאון עתיקות הגולן מוצגים שנתגלו בגמלא; קנקנים לשמן ולמים, נרות שמן רבים, תכשיטים, ראשי חצים, אבני בליסטראות, ומטבעות רבים ביניהם המטבע החשוב 'לגאולת ירושלים'. מטבע זה נטבע בגמלא כנראה בעיצומו של המרד הגדול, בשנת 66 לספירה[6].
בעת שובו של טיטוס ממסע דיכוי המרד הגדול בירושלים, הוא שהה ב"בניאס שכונתה אז "קיסריה פיליפוס", בה חגג את יום הולדתו של אחיו דומיטיאנוס ברוב הדר. לכבודו הוא ערך בשבויים היהודיים משחקי גלדיאטורים, כשהם נאלצים להתגושש אלו עם אלו, או עם חיות טרף, לחיים או למוות[7].
תקופת המשנה והתלמוד[עריכת קוד מקור | עריכה]
בימי המשנה והתלמוד התקיימו בגולן ובבשן יישובים יהודיים רבים, כפי שמעידים מקורות חז"ל והממצאים הארכאולוגיים. תחום הגולן, לרבות אזור סוסיתא הנכרי, נכלל בתחומי הארץ המצומצמת לפי ברייתא דתחומין שבתלמוד ובכתובת רחוב. העיר המרכזית של יהודי האזור באותה התקופה הייתה העיר נווה, אשר במקום בו התקיימה שוכנת כיום העיירה נווא שבגולן הסורי.
יישובים יהודיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
שגיאות פרמטריות בתבנית:להשלים
פרמטרי חובה [ נושא ] חסרים
- כפר יהודי מתקופת המשנה והתלמוד[8] זוהה על ידי לורנס אוליפנט בשנת 1885 באום אל-קנאטר. שמו של הכפר היהודי לא ידוע. הייתה סברה כי "קנאטר" הוא שיבוש של השם מ'קמטרא' - יישוב הנזכר בתלמוד. מסופר על אמורא בשם שמעון קמטריא, שחי במאה ה-3. אלעזר סוקניק הציע זיהוי אחר, שאותו הוא מבסס על אחד מחכמי טבריה מהמאה ה-16, מנחם די לוזאנו, הכותב בספרו "המעריך": "קנטור - שם מקום מעבר לים טבריה עד היום". לפי יהוסף שוורץ "קנטיר הוא שם של מקום מעבר לים טבריא". לורנס אוליפנט סייר במקום בשנת 1885 ביחד עם גוטליב שומכר והוא מתאר את ביקורו בספרו "חיפה - כתבות מארץ ישראל": במקום היו גלי חורבות מתוכם ששה עמודים שגובהם עשר עד שתים עשרה רגל, שאותם הוא זיהה מיידית כשרידי בית כנסת עתיק שנבנה במאה ה-1 או ה-2[9]. צבי אילן מעלה את ההשערה שזו אחת מתשע עיירות היהודית שבתחום סוסיתא שלא זוהו, אולי "עין השער" - בשל קשתות המעיין הנדמות כשער.
- בחורבת אחמדיה שבמרכז רמת הגולן, אותרו שרידי יישוב יהודי מתקופת התלמוד. המקום נסקר לראשונה בידי החוקר גוטליב שומכר בשנת 1885. שומכר ציין כי שמו המקורי של האתר היה "שוויכה". שם זה נפוץ למדי בקרב שמות חורבות בארץ, ומקורו לעיתים בשם העברי המקראי שׂוכו. בין הממצאים שתיעד שומכר בחורבה נמנו אבני משקוף עם עיטורים של בעלי חיים, ובהם נשר פורס כנפיים, וכן מספר עיטורים של מנורת תשעת הקנים, אותם תיעד שומכר ברישומיו. פריטים ארכיטקטוניים אלו אופייניים לבתי כנסת נוספים באזור מרכז הגולן[10].
- בחורבת בתרה בשיפולי רמת הגולן נתגלו שרידי יישוב יהודי מתקופת התלמוד ובית כנסת קדום. האתר ממוקם כקילומטר וחצי מצפון מערב למושב מעלה גמלא, בשלוחה הנמצאת מעל נקודת המפגש של נחל דליות עם נחל בתרה, ובסמוך לדרך ההיסטורית מהגליל לאזור גמלא. המקום שוכן כשלושה קילומטרים מצפון מזרח לקצרין, ברום של כ-520 מטרים מעל פני הים. על פי מטבעות שנמצאו בשטח בית הכנסת, תוארכה בנייתו לסוף המאה החמישית עד תחילת המאה השישית[11]'[12]'[13].
- בחורבת וחשרה שבמרכז רמת הגולן, נתגלו שרידי יישוב יהודי מתקופת התלמוד. המקום שוכן ברום של כ-400 מטרים מעל פני הים, כקילומטר וחצי מצפון מערב למפל גמלא. בקצה המערבי של החורבה נתגלו שרידי מבנה העשוי מאבני גזית, שחזיתו לכיוון דרום, ואשר זוהה כבית כנסת. סביב המבנה נתגלו אבני מזוזה, כותרות מגולפות ואבן משקוף מעוטרת בתבליט של אריה עם כתובת בארמית.
- בחורבת זיתה שבשיפולי רמת הגולן נתגלו שרידי יישוב יהודי מתקופת המשנה והתלמוד ובית כנסת קדום. המקום שוכן מעל גדתו הדרומית של נחל דליות, כשני קילומטרים ממזרח למושב מעלה גמלא, וברום של כ-180 מטרים מעל פני הים. במקום נתגלו חרסים מהתקופה הרומית המאוחרת ומהתקופה הביזנטית, וכן פריטים ארכיטקטוניים האופייניים לבתי כנסת בגולן ובגליל, ובהם אבני גזית, משקופים, עמודים, כותרות ומזוזות.
בתי כנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]
שגיאות פרמטריות בתבנית:להשלים
פרמטרי חובה [ נושא ] חסרים
- במקום המכונה כיום אום אל-קנאטר התקיים בית כנסת מפואר הקרוי כיום "קשתות רחבעם" מהמפוארים והחשובים מתקופה זו שנמצאו בארץ ישראל. יש סברה שכאן היה מקומה של העיירה 'קמטריא', הנזכרת בתלמוד. אך צבי אילן מעלה את ההשערה שזו אחת מתשע עיירות היהודית שבתחום סוסיתא שלא זוהו, אולי "עין השער" - בשל קשתות המעיין הנדמות כשער. דופן בית הכנסת השתמרה היטב ויתר בית הכנסת שוחזר על ידי יהושע (ישו) דריי מ"המרכז לשחזור טכנולוגיה עתיקה". בחפירות שנערכו במקום התגלו בריכות ששימשו ככל הנראה ל"מתקן תעשייתי" של הלבנת פשתן. סבורים כי הייצור התעשייתי, עליו הייתה פרנסת תושבי המקום, הוא זה שאפשר להם את הקמת בית הכנסת המפואר יחסית.
- במאה הרביעית לספירה נבנה בית הכנסת בחמת גדר המפואר, דבר המעיד על קיומה של אוכלוסייה יהודית בעלת אמצעים באזור שבאה למרחצאות המרפא.
- בית הכנסת העתיק בדיר עזיז שוכן בדרום רמת הגולן. בית כנסת הוא מתקופת המשנה והתלמוד בדרום רמת הגולן. בית הכנסת נמצא ליד הכפר הסורי הנטוש דיר עזיז. שרידי בית הכנסת התגלו לראשונה על ידי סר לורנס אוליפנט בסוף המאה ה-19. בית הכנסת הוא אחד משני מבני ציבור שהיו ביישוב. בית הכנסת ממוקם על המורדות לכיוון דרום נחפר ושוחזר בחפירות ארכאולוגיות. בשנת 1998 נערכה משלחת חפירה מטעם המחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכאולוגיה באוניברסיטת בר-אילן ומכללת כנרת בראשות חיים בן דוד, צבי אורי מעוז ואורן זינגבוים. החפירות התנהלו באתר עד שנת 2004. בחפירות נחשפו אולם מלבני (בזיליקה) שמידותיו 11 מטר על 18 מטר, ובו ערמת אבני גזית, אשר לפי הסברה מקורן בבית הכנסת שחרב ב"רעש שביעית" בשנת 749 לספירה. מתחת לרצפת האולם נמצאו מאות מטבעות, שהמאוחרים ביניהם מימי יוסטיניאנוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית (הרבע השני של המאה ה-6 לספירה). בקיר הדרומי של האולם גומחה בולטת לארון הקודש[14].
- בחורבת א-רפיד שבתחומי פארק הירדן[15] שנסקרה לראשונה ב-1890, על ידי הארכאולוג הגרמני החובב, גוטליב שומאכר, שתיאר ושרטט את הממצאים העיקריים[15] זיהה קרל ואצינגר בית כנסת עתיק מימי המשנה והתלמוד, וזאת, על סמך עיטור של זוג דגים שמצא ושרטט שומאכר באתר. עיטור דומה נמצא בבית הכנסת בברעם[15]. ב-1933 סקר את האתר אליעזר סוקניק. סוקניק מצא במרכז החורבה שלוש אבנים שאותן החשיב כממצא המעניין ביותר בחורבה ובהן שתי אבנים עם עיטור "ביצה וחץ", קונכייה ודמות אדם עם חיות בצדדיו (באבן אחת לא צוירו חיות) ובאבן השלישית היה עיטור בדגם קונכייה האופייני לאמנות בתי הכנסת העתיקים[15].
- חורבת זוויתן - במרכז רמת הגולן, בסמוך למפגש נחל זוויתן עם נחל משושים, על שלוחה צרה, תלולה ומבודדת, נתגלו שרידי בית כנסת מתקופת התלמוד.
במקום התגלו שרידי מבנה ציבורי, שרוב אבניו נותרו בסביבתו. על פי מאפייני המבנה שבאתר, הכולל פתח מעוטר באבני גזית מרשימות ובאומנות אחוזות, המאפיין בתי כנסת מתקופת התלמוד באזור מרכז הגולן, זיהה החוקר צבי אורי מעוז את המקום כבית כנסת[16].
התקופה הביזנטית והתקופה המוסלמית[עריכת קוד מקור | עריכה]
גם בחורבת זיתה שבשיפולי רמת הגולן נתגלו שרידי יישוב יהודי ובית כנסת קדום. ונתגלו בהם גם חרסים מהתקופה הרומית המאוחרת ומהתקופה הביזנטית.
בית כנסת עתיק שזוהה בחורבת בתרה, תוארך לסוף המאה החמישית עד תחילת המאה השישית לספירה על פי מטבעות שנמצאו בו. מבית הכנסת הקדום באתר נשתמרו הקיר המערבי וחלק מהקיר הצפוני. בסביבת המבנה נתגלו פריטים ארכיטקטוניים רבים המזוהים עם בתי כנסת בגליל ובגולן, ובהם כותרות, מזוזות ומשקופים מעוטרים בשריגי גפנים. מידותיו כ-12.5 על כ-15 מטרים, ואשר חזיתו הדרומית בנויה מאבני גזית. בחפירת הצלה שנערכה במקום בשנת 1982 אותרו במבנה שרידי ארון קודש, פריטים ארכיטקטוניים האופייניים לבתי כנסת באזור, וכן אבנים עם חריטה של מנורת שבעת הקנים ועם כתובות הקדשה ביוונית.
בעקבות רעידת האדמה הגדולה שפקדה את האזור באמצע המאה ה-8 ובשל אי היציבות המדינית הנמשכת, התדלדלה באופן נמשך והולך האוכלוסייה היהודית באזור עד המאה ה-10.
ראשית ההתיישבות בעת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]
.JPG)
ב-1886 הייתה ההתיישבות הראשונה בגולן של תושבי צפת שהתיישבו ברמת'ניה; התיישבות זו וההתיישבות מאירופה ומאמריקה, שהתיישבו בקרקעותיו של הברון רוטשילד, שרכש 100,000 דונם בחורן, חוסלו בפקודת ואלי דמשק, שגירש את תושביהם.
ב-1905 החלו יהודים מחצי האי קרים שרוסיה להתיישב בבקעת הבטיחה, אך ההתיישבות במקום קרסה בגלל פגעי הקדחת.
בשנת 1934 רכשה חברת הכשרת היישוב, בהנהגת יהושע חנקין כ-300 אלף דונם בגולן, חלקם בבקעת הבטיחה. אך ההנהגה הערבית המקומית הצליחה לסכל את ההתיישבות היהודית במקום[1].
בשנת 1944 הוקם בית המלון "מלון מרפא" באל-חמה, בשותפות יהודית ערבית. המלון פעל בין השנים 1944–1967. שלטונות המנדט הבריטי נתנו את הזיכיון להפעלת המקום לערבי עשיר ובעל השפעה, הבק סלימן נדיף, תמורת מתן "שירותים מיוחדים" בשיתוף עם ניל"י. זאב ספיר מחיפה מימן את הבנייה והשקיע בה 24 אלף לירות שטרלינג (כ-5.5 מיליון ש"ח במונחי 2016). ספיר התנה את השקעתו באישורו של אמין אל-חוסייני, ראש הוועד הערבי העליון, המוסד העליון של ערביי ארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי. לקראת סיום המנדט הבריטי, בסתיו 1947, נאלץ ספיר לנטוש את אל-חמה מטעמי ביטחון. עד לתקרית אל-חמה הוא חזר לשם פעמים אחדות עם נציג האו"ם במטרה להמשיך בהפעלת המלון[17].
באוגוסט 1947 (ערב ההצבעה על תוכנית החלוקה הכריז דוד בן-גוריון: "אנו דורשים שהקהילה היהודית תכיל את מערב ארץ ישראל ולא רק את עבר הירדן של עכשיו, אלא גם את... הגולן.."[1].
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 4 צבי האוזר ואיציק צרפתי, "סוריה ורמת הגולן: עת לאסטרטגיה לאומית", השילוח, 10, יוני 2018
- ^ ספר מלכים א', פרק כ', פסוקים כ"ו–ל'
- ^ Apheka, הערה 63 לאונומסטיקון של אוסביוס
- ^ שמואל אפרים ליונשטאם, "אפק" (ה), אנציקלופדיה מקראית, כרך א', ירושלים: מכון ביאליק, 1950, עמ' 503 (גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר")
- ^ מלחמות היהודים, ספר ד', 2.
- ^ דף המוזיאון
- ^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ז, פרק ב, סעיף א, פסקה 25; פרק ג, סעיף א, פסקה 37.
- ^ [1]]
- ^ לורנס אוליפנט, "גילויה של אם אלקנאטר", חיפה - כתבות מארץ-ישראל 1985-1982, הוצאת יד בן צבי עמ' 174-172
- ^ דפנה וערן מאיר, בתי כנסת קדומים ברמת הגולן, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים תשע"ג, עמ' 135-128.
- ^ אריאל כתב עת לידיעת ארץ ישראל, כרך 52 מאי 1987 - בתי-כנסת בגליל ובגולן, עמ' 98-95.
- ^ חורבת בתרה - יהודיה באתר חדשות ארכאולוגיות של רשות העתיקות
- ^ חורבת בתרה, סקר השלוחה באתר חדשות ארכאולוגיות של רשות העתיקות
- ^ ח' וד' עמית, מראי מקום - לטייל עם המקורות בצפון הארץ, יד יצחק בן-צבי, עמ' 208-211.
- ^ 1 2 3 4 צבי אילן, "ארץ הגולן – מדריך למסייר ולמטייל", הוצאת עם עובד, 1968, הוצאה מורחבת 1977, עמ' 251-248
- ^ דפנה וערן מאיר, בתי כנסת קדומים ברמת הגולן, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים תשע"ג, עמ' 146.
- ^ מנחם תלמי, חלום יפהפה שנגזל, עיתון מעריב, 30 ספטמבר 1977.