כתובת רחוב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
כתובת רחוב, בגן מוזיאון ישראל (צולם ב-2008)
הסורג מאבן שיש, עם תבליט מנורת שבעת הקנים, שנמצא בבית הכנסת המקורי ביישוב העתיק רחוב, מוצב כיום בסמוך לרפליקת הפסיפס (צולם ב-1975)

כתובת רחוב היא כתובת פסיפס בעברית של לשון חז"ל המתוארכת לסוף התקופה הביזנטית המאות החמישית-שביעית לספירה,[1]. התגלתה ב-1973 על רצפת בית כנסת באתר הארכאולוגי תל רחוב, שמורה כמעט בשלמותה. עניינה הסוגיה ההלכתית במשנה ובתלמוד על הכללתה או החרגתה של בית שאן ב"תחום עולי בבל" בתקופה שבין שיבת ציון לבין סוף תקופת בית שני, לעניין מצוות התלויות בארץ.

זוהי הכתובת הגדולה ביותר בשפה העברית שנמצאה כממצא ארכאולוגי אי פעם ותיעוד בעל חשיבות היסטורית המעיד על סביבה יהודית תוססת, פוליטית והלכתית, באזור זה בארץ ישראל בתקופת בית שני, ובכך הוא יחיד מסוגו[2][3].

כיום נמצאת הכתובת במוזיאון ישראל, והעתק בגודל טבעי נמצא ברחבת בית הכנסת של קיבוץ עין הנצי"ב.

תוכן הכתובת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניגוד לפסיפסים מבתי כנסת קדומים אחרים שנמצאו בסביבה, כדוגמת הפסיפס שהתגלה בבית הכנסת בבית אלפא, אין על הפסיפס כל איור, אך ישנה כתיבה קליגרפית של האותיות[4]. הכתובת לכאורה כפרית, וכוללת שגיאות כתיב ושיבושי לשון. הכתובת פוענחה ופורסמה לראשונה בידי חוקר התלמוד, פרופ' יעקב זוסמן. הכתובת הכתובה בכתב עברי בלשון חז"ל כוללת 365 מילים (כמניין ימות שנת החמה), 1,800 אותיות, ללא סימני פיסוק המחולקות לשמונה סעיפים, ערוכים ב-29 שורות, השתמרה כמעט בשלמותה. היא פותחת במילים[5]:

(1) שלום, הפירות הללו אסורים בבית שאן בשביעית ובשאר שבוע מתאסרין דמ (א)י הקישואין
(2) והאבטיחין והמלפפונות ואסטפליני והמינתח הנאגדת בפני עצמה ופול המצרי הנאגד
(3) בשיפה והקפלוטות מן העצרת עד החנוכה והזירעונין והקצע והשמשמין והחרדל והאורז
(4) היבישין והאפונין הגמלונין הנימכרין במידה והשום ובצלין בני מדינה הנימכרין במידה
(5) והתמרין אפסיות והיין והשמן בשביעית שביעית שמשבוע דמ (א)י והפת חלה לעולם...

[6]

הכתובת ממשיכה במניין הפירות והירקות האסורים בשנת השמיטה בבית שאן, ובהמשכה מצוטטת במלואה ברייתא דתחומין, שהיא ברייתא תנאית חשובה המופיעה בנוסחים שונים גם בתלמוד הירושלמי (מסכת שביעית פרק ו' הלכה א'), בתוספתא (מסכת שביעית פרק ד') ובספרי (סוף פרשת עקב). חלקה הראשון של הכתובת מופיע בגרסה מעט שונה בתלמוד ירושלמי דמאי (פרק ב' הלכה א'). בברייתא נעשה שימוש רב במקורות ישראל לצורך דיון על גבולות הארץ[7] ומונה למעלה מארבעים מקומות הנמצאים בתחום ארץ ישראל על גבול עולי בבל; ובהם, בניגוד לנוסח שנשתמר בכתובים מהברייתא, רשומה במפורש גם העיר בית שאן.

הרקע לכתובת[עריכת קוד מקור | עריכה]

גבולותיה ההיסטוריים של ארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגבולות ההיסטוריים של ארץ ישראל המקראית נחלקים לשלושה סוגים[8][9], כאשר השניים הראשונים מוגדרים במקרא עצמו והשלישי הוא תיאור מציאות מתקופת המשנה והתלמוד כשהיא מוטלת לאחור לתקופה שמשיבת ציון ועד לסוף תקופת בית שני, משיקולים של הקניית חשיבות לתופעה חדשה יחסית על ידי הצגתה כישנה כמקובל בחברות מסורתיות[10].

  • גבול האבות - הגבולות המובטחים לעם ישראל בתורה, עוד מימי תקופת האבות[11].
  • גבול עולי מצרים - הגבולות המיוחסים לכיבושי יהושע בן נון וממשיכי דרכו, לאחר כניסת עולי מצרים לארץ. תחומי שטח זה הם: במערב - הים הגדול; בדרום - נחל מצרים (ואדי אל עריש) הפונה אל הים התיכון, ונחל פיקרה (נחל פארן) הפונה אל ים המלח; במזרח - ים המלח והירדן; בצפון אין הגבול ברור כל צורכו, ואין התאמה מלאה בין התיאור שבספר במדבר לבין זה שביחזקאל. כאלה היו, בקירוב, גבולות הפרובינציה המצרית "כנען" במאה ה-13 לפני הספירה.
  • תחום עולי בבל של עזרא ונחמיה - מתקופת שיבת ציון ועד לסוף תקופת בית שני - תקופה שבראשיתה חודש היישוב היהודי בישראל כ-400 שנה טרם הרחיבו החשמונאים את שטח הארץ לממדים שאף הם לא חפפו ל"גבול עולי מצרים". אף שעיקר תושבי הארץ היו יהודים, והדת היהודית הייתה השלטת, נותרו בארץ ישראל מספר ערים ומחוזות שיושביהם היו נוכרים ולא יהודים. הגבול הצפוני הגיע רק עד כזיב הסמוכה לעכו, ומעמדו באזור הירדן לא היה ברור; הגבול הדרומי היה רחוק מנחל מצרים, ואף במערב לא כל ערי החוף היו בידי היהודים, כשם שלא שלטו בכל עבר הירדן. התלמוד קורא לתחום מצומצם זה בשם "תחום עולי בבל", והוא חופף פחות או יותר לארץ ישראל "מדן ועד באר שבע". גבול זה הוא הגבול הקובע במשנה ובתלמוד בכל הנוגע למצוות התלויות בארץ, ולכן הגדרתו חיונית לצורך קיום המצוות ליהודים בתקופת בית שני ולאחריה.
עתיקות רחוב רומי בסקיתופוליס - בית שאן, המאה השנייה לספירה (צולם ב-2010)
ShmitaFruitStore.JPG
דוכן ירקות בשנת שמיטה מהשנים האחרונות, ובו ירקות ממגוון מקורות. מספר ירקות מסומנים כ"ערבה", אזור שללא ספק אינו נכלל בגבולות עולי בבל, ולכן מבחינה הלכתית ניתן לצרוך אותם בשנת השמיטה. לעומת זאת, ירקות ופירות שגודלו באזור בית שאן מחויבים במצוות שמיטה, מפאת הספק, ייתכן שבזכות הלחץ הפוליטי הכבד שהפעילו תושבי האזור בימי בית שני.

יהדותה של בית שאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בית שאן

בית שאן היא אחת הערים העתיקות בארץ ישראל. מיקומה אסטרטגי, בבקעת בית שאן, על מקום המפגש בין בקעת הירדן לעמק יזרעאל. היא ממוקמת על דרך הים שהייתה בין מצרים למסופוטמיה, וכן יושבת על הציר הראשי המוביל מירושלים לטבריה, ועל הציר הראשי שמוביל מהבקעה אל הים התיכון. בית שאן נזכרה ברשימת כיבושיו של תחותמס השלישי במסעו לארץ ישראל במאה ה-15 לפנה"ס (1468 לפנה"ס). מאז ועד המאה ה-12 לפנה"ס הייתה העיר תחת שלטון מצרי, בפרובינציה המצרית "כנען". לימים היא נכללה בתחום הנציבויות של שלמה המלך, לאחר שנכבשה על ידי דוד המלך.

בתקופת בית שני הייתה בית שאן מהחשובות שבערי הדקאפוליס, עשר הערים ההלניסטיות שהוקמו על ידי הממלכה הסלאוקית. היא נקראה "סקיתופוליס", שימשה בירת אגד ערים זה, ואוכלוסייתה כללה תושבים יוונים או הלניסטים ויהודים. קיים תיעוד על כך שבמהלך המרד הגדול (66-70) נטבחו תושבי העיר היהודים על ידי שכניהם הנוכרים. בנוסף, בראשית המאה השלישית פטר רבי יהודה הנשיא את הקהילה היהודית בעיר ממצוות ומסים והקשורים בארץ, כמו את תושבי הערים המעורבות האחרות.

בית שאן מוזכרת במשנה במסכת עבודה זרה (פרק א' משנה ד'). מוזכרות שם חנויות מעוטרות בעבודה זרה שהיו בבית שאן. מכך ניתן להבין כי התבצע בה סוג של פולחן אלילי לפני תחילת המאה ה-3 שבה נחתמה המשנה, על ידי עובדי עבודה זרה, דהיינו שחלק משמעותי מיושביה לא היו יהודים.

האם נכללה בית שאן רבתי בגבולות ארץ ישראל בעת העתיקה?[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוגיית הכללתה של בית שאן בגבולות ארץ ישראל לא נגעה בהכרח ליושבי העיר בית שאן, שכפי הנראה רובם לא היו יהודים בתקופת בית שני; אולם הייתה בעלת משנה חשיבות בעיניהם של תושבי היישובים הסמוכים לה, שבהם חיו יהודים כפי שעולה משרידי בתי כנסת באזור. סוגיית השתייכות בית שאן וסביבותיה והגדרתה בתוך גבולות ארץ ישראל, הייתה סוגיה מכרעת בהגדרתם העצמית של יישובים אלה ובזהותם.

על רקע זה ניתן להבין את משמעות כתובת רחוב ברצפת בית הכנסת של היישוב היהודי הקדום רחוב.

על סוגיית הכללתה של בית שאן בגבולות עולי מצרים ועולי בבל התקיימו דיונים בתקופת חז"ל. מצד אחד, הכללתה בארץ ישראל ב"גבולות עולי מצרים" נתונה בספק: בזמן כיבושי יהושע לא נכבשה, לפי הכתוב "ולא הוריש מנשה את בית שאן ואת בנותיה"[12], וכן בימי שאול המלך נותרה עיר פלשתית ובחומותיה הוקעו ראשי שאול ובניו. לפי התנ"ך, נכבשה בית שאן רק בימי דוד המלך. השתייכותה ל"גבולות עולי בבל" גם היא לכאורה אינה ודאית: היא אינה מוזכרת במפורש בתוך גבולות הארץ הצפוניים של עולי בבל, וידוע כי הייתה עיר הלניסטית במשך כל תקופת בית שני. ספק זה הביא את חז"ל, לפי המתואר בגמרא[13], לשקול להוציא את בית שאן מגבולות ארץ ישראל החייבים במצוות ארץ ישראל התלויות בקרקע. נראה שדיון זה היה חשוב ליהודי הסביבה, ולכן חקקו ברצפת בית הכנסת את הברייתא התנאית, 'דתחומין', המופיעה בנוסחים שונים גם בתלמוד הירושלמי (מסכת שביעית פרק ו' הלכה א'), לאמור: בית שאן מקיימת את מצוות השמיטה, מאחר שבית שאן נמצאת בתוך גבולות ארץ ישראל.

עותקים של כתובת רחוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתובת רחוב: העתק ברחבת בית הכנסת של קיבוץ עין הנצי"ב (צולם ב-1980)
הרפליקה בקיבוץ עין הנציב הכנת הכתובת - שלב א: מיון האבנים וסידורן, חורף 1974

עם גילוי הכתובת בשדות קיבוץ עין הנצי"ב, וההבנה בדבר חשיבותה, הוצע לקיבוץ לבנות מתחם מסודר הנתון לשמירה, שיספק שירותי הדרכה תואמים, ויהיה בחסות רשות העתיקות ובתפעול הקיבוץ. מתחם זה נדרש להיות פתוח, כמקובל, גם בשבתות ובחגים, על מנת לאפשר את הצגת הכתובת. זאת בדומה למקומות נוספים בניהול רשות העתיקות, כדוגמת בית הכנסת בבית אלפא ובית הכנסת העתיק בעין גדי. אולם, קיבוץ עין הנצי"ב, בהיותו קיבוץ דתי, הבהיר כי אין ביכולתו להפעיל מקום תיירותי הפועל בשבתות ובחגים. לאחר שהובהר לקיבוץ כי תנאי זה הכרחי, ויתר הקיבוץ על החזקת הפסיפס, והכתובת הועברה בשלמותה למוזיאון ישראל בירושלים, שם היא שוכנת באגף ארכאולוגיה, בחדר 6.

בכך אמנם ויתרו חברי קיבוץ עין הנצי"ב על החזקת הכתובת המקורית, בשל רצונם לשמור שבת, אך עוזי פז, מורה ומחנך ואחד מחברי המשק הוותיקים, לא השלים עם הוויתור על הפסיפס. הוא החל לבדוק אפשרות להרכיב העתק זהה למקור בגודלו ובהרכבו, ועניין בכך את חברי המשק. נמצאו אבנים מתאימות לאבני הפסיפס, בצבעי שחור ולבן, בנצרת, שהופרדו בקיבוץ לאבנים קטנות בגודל של אבני הפסיפס המקוריות. במשך שנה וחצי עבדו חברי המשק בהתנדבות על הרכבת הפסיפס, בהדרכתו של יצחק חצרוני מקיבוץ בית השיטה. הפסיפס, שגודלו כ-12 מ"ר, חולק ל-16 חלקים שונים, שווים בגודלם, שחולקו תחילה למשפחות שהסכימו להרכיב את הפסיפס בבתיהן. לאחר זמן, כשלא חלה ההתקדמות הרצויה, הוחלט על המשך הרכבת הפסיפס בחדר האוכל של הקיבוץ, וחלקי הפסיפס נמסרו למספר קבוצות עבודה בקיבוץ, שהגיעו לחדר האוכל. כל קבוצה הייתה אחראית על השלמת חלקה, בהתאם לצילומי ושרטוטי הפסיפס המקורי, שנמסרו לקיבוץ מרשות העתיקות. האבנים הודבקו אבן-אבן, בדיוק רב, עם השוואה מתמדת לצילומי המקור. תחילה הודבקו האבנים לדיקט, שעליו היה השרטוט המקורי. אחר כך אוחדו החלקים השונים של הפסיפס לחטיבה אחת, שהועברה בטקס מיוחד לרחבת בית הכנסת של הקיבוץ, ושם חוזקו בבטון. לצד הפסיפס הונחו אוסף אבני בנייה מבית הכנסת העתיק ביישוב הקדום רחוב, וכן סורג מאבן שיש עם מנורת שבעת הקנים, שנמצא אף הוא במקום, לאחר שהתווספו אליו חלקים שבורים על ידי חבר הקיבוץ אהרון בן זאב.

ההעתק זהה בגודלו ובהרכבו למקור. האתר פתוח לציבור בתשלום סמלי, בימי חול[14], וממוקם ברחבת בית הכנסת של קיבוץ עין הנצי"ב.

זיהוי יישובים הנזכרים בכתובת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכתובת נזכרת רשימת עיירות בארבעה "תחומים", אשר הגם שנכללו בגבולות הארץ לפי תחום עולי בבל, הרי שבשל הימצאות אוכלוסייה נכרית באזורים אלו, ניתנו מעת לעת ליהודים עובדי האדמה שישבו בהם היתרים שלא לקיים את מלוא המצוות התלויות בארץ. שמותיהן של רוב העיירות הנזכרות בכתובת השתמרו עד ימינו:

ב"תחום סבסטי" (צפון השומרון) השתמרו בין היתר השמות: פנטקמוותה (פנדקומיה), שילתה (סילת א-ט'אהר), ציר (ציר), שפירין (ח'רבת ספירין), עננין (עאנין), כפר כסדיה (ח'רבת כשדה), איקבין (עקאבה), כפר יהודית (ח'רבת יהודא), יצת (יאציד, נזכרת גם בחרסי שומרון), דותן (דות'אן), מזחרו (ח'רבת מחרון ליד תל דותן) ובלעם עלייתה (ח'רבת בלעמה, היא יבלעם הנזכרת בתנ"ך ובספר יהודית, מדרום לג'נין).

ב"תחום סוסיתה" (דרום הגולן) השתמרו בין היתר השמות: כפר יחריב (כפר חרב), צמח (סמח), עינוש (עין עוואניש), עיון (ח'רבת עיון, מעל חמת גדר), חספיה (ח'ספין) ונוב (ח'רבת נאב).

ב"תחום נווה" (מרכז הבשן, כיום אזור העיירה נווא) השתמרו בין היתר השמות: זיזיון (העיירה הסורית זיזון) וגשמי (העיירה הסורית ג'אסם).

ב"תחום צור" (הגליל העליון המערבי) השתמרו בין היתר השמות: חנותה (ח'רבת חניתה), פי מצובה (ח'רבת מצוב), בצת (אלבאצה), כבריתה (ח'רבת כברי) ומזה (ח'רבת מזי, מצפון לראש הנקרה).

כתובת רחוב היא גם הכתובת העתיקה ביותר בה מוזכר היישוב כפר סבא, הנזכר כבר אצל יוסף בן מתתיהו במיקומו הנוכחי (בכתיב "כפר סבה" - בשורה השלישית מסוף הכתובת). לכן, הוצב העתק נוסף של הכתובת בסמוך למוזיאון הארכאולוגי בקריית ספיר בכפר סבא.

בית הכנסת ברחוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתובת רחוב - העתק, בקיבוץ עין הנצי"ב (צולם ב-1980)

תל רחוב שוכן כ-5 ק"מ מדרום לתל בית שאן. בשנת 1973 נחשף הכתובת במהלך במהלך עיבוד אדמות קיבוץ עין הנצי"ב הסמוך. בעקבות זאת, ביצע במקום דן בהט סקירה ראשונית. בפברואר 1974 החלו במקום חפירות ארכאולוגיות על ידי פאני ויטו מטעם אגף העתיקות והמוזיאונים[15]. בחפירות התגלה בית כנסת קדום בגודל 18 מטר על 24 מטר. רובו שימש אולם תפילה, ובו היו שני טורי עמודים בנויים בזלת. סמוך לקיר הדרומי, לכיוון ירושלים, נבנתה בימה גדולה. המתחם כולו היה מרוצף בפסיפס, ואובחנו בו שלוש שכבות של רצפה. נראה שבית הכנסת שוקם מחדש פעמיים.

משני עברי הבימה היו חדרים. מצפון לבית התפילה נמצא אולם מבוא, שכפי הנראה התווסף למבנה המקורי בשלב מאוחר. לאחר שהמתפללים עברו את אולם המבוא, הם נכנסו לאולם כניסה בכניסה יחידה, וממנו עברו אל אולם התפילה בשלוש כניסות. ברצפת הפסיפס של אולם הכניסה שובצה 'הכתובת' 4.30 מטר על 2.75 מטר גודלה וגילה כ-1500 שנה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא כתובת רחוב בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עפר כהן ודוד טלשיר, חיספין - תולדות היישוב ופשר שמו עמ' 97
  2. ^ עמיחי מזר, חפירות תל רחוב ומשמעותן לחקר תקופת-הברזל בישראל, ארץ ישראל (כתב עת) כח, החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, ירושלים, תשס"ג
  3. ^ עמיחי מזר ונאוה פניץ-כהן, על מספר חפצי פולחן ואמנות מתקופת הברזל בתל רחוב, קדמוניות, 134, 2007, עמ' 96–103.
  4. ^ עדה ירדני, ספר הכתב העברי, הוצאת כרטא, ירושלים, תשנ"א, עמ' 135
  5. ^ בסוגריים רשומה מספר השורה
  6. ^ כתובת רחוב, באתר מפעל המילון ההיסטורי ללשון העברית של האקדמיה ללשון העברית, כולל ניתוח מילוני
  7. ^ להרחבה נוספת בעניין "ברייתא דתחומין" ראו: מאיר בר-אילן, "מפני מה שנו התנאים את גבולותיה של ארץ ישראל?", תעודה, ז' תשנ"א (1991), עמ' 95-110.
  8. ^ האנציקלופדיה היהודית, גבולות ארץ ישראל
  9. ^ יהודה אליצור, גבולות הארץ במסורת ישראל, פרק בגאוגרפיה עתיקה, דעת, מכללת הרצוג
  10. ^ מאיר בר-אילן, "מפני מה שנו התנאים את גבולותיה של ארץ ישראל?", תעודה, ז' תשנ"א (1991), עמ' 95-110.
  11. ^ "לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת" (בראשית טו, יח); "ושתי את גבולך מים סוף ועד ים פלשתים וממדבר ועד הנהר" (שמות כג, לא) ועוד.
  12. ^ ספר שופטים, פרק א', פסוק כ"ז.
  13. ^ חולין, ו ב
  14. ^ ראו: תיירות שלווה בעמק המעיינות: כתובת רחוב
  15. ^ כתובת עברית ענקית נחשפה ברחוב הקדומה, דבר, 3 במרץ 1974