גזית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
גזית
Gazit.jpg
מבני ציבור בקיבוץ גזית
מחוז הצפון
מועצה אזורית עמק יזרעאל
גובה ממוצע ‎129‏ מטר
תאריך ייסוד 1948
תנועה מיישבת התנועה הקיבוצית
סוג יישוב קיבוץ
נתוני אוכלוסייה לפי הלמ"ס לסוף דצמבר 2015:
  - אוכלוסייה 655 תושבים
  - שינוי בגודל האוכלוסייה ‎2.3%‏ בשנה עד דצמבר 2015
(למפת עמק בית שאן רגילה)
Emek-beit-shean.svg
 
גזית
גזית
32°38′19″N 35°26′50″E / 32.6384758127408°N 35.4471064087838°E / 32.6384758127408; 35.4471064087838קואורדינטות: 32°38′19″N 35°26′50″E / 32.6384758127408°N 35.4471064087838°E / 32.6384758127408; 35.4471064087838
אתר הבית של הקיבוץ

גָּזִית הוא קיבוץ מזרם הקיבוץ הארצי המשתייך לתנועה הקיבוצית (תק"ץ). הוא נמצא כ-15 ק"מ מזרחית לעפולה, בתחום השיפוט של המועצה האזורית עמק יזרעאל. הקיבוץ קרוי על שם אבני הגזית, שהיא סוג של אבן בנייה המוזכרת בתנ"ך- לְבֵנִים נָפָלוּ - וְגָזִית נִבְנֶה, שִׁקְמִים גֻּדָּעוּ - וַאֲרָזִים נַחֲלִיף (ישעיהו ט 9).

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילתו של הקיבוץ ב-27 ביולי 1948, כאשר ראשוני המתיישבים הגיעו לכפר הנטוש טירה, הממוקם כשני קילומטר צפונית למיקום היישוב הנוכחי, והתארגנו שם להקמת יישוב חדש. התושבים היו גרעין של עולים מטורקיה, חברי "השומר הצעיר", יחד עם קבוצת עולים מרומניה ופולין. באביב 1949 הגיע לטירה גרעין על שם "טוסיה אלטמן" - נוער ניצול שואה יוצאי פולין. תוך חצי שנה עזבו את המקום חברי הגרעין יוצאי טורקיה.

בשנת 1950 החל מעבר הקיבוץ למיקומו הנוכחי, כשני קילומטר דרומית לטירה. את מתיישבי קיבוץ גזית הקדימה בכפר טירה התיישבות קבוצה שנשאה את השם "ארגון בורכוב". הם הגיעו למקום בשנת 1943 ועזבו בשנת 1947, בגלל תנאי המקום הקשים הוחלט לצרף אותם למושב רמת צבי.

באותה שנה הוטמן בחצר הקיבוץ מצבור של נשק. הדבר נעשה ביוזמת מחלקת הביטחון של "הקיבוץ הארצי". איש הפלמ"ח, חבר קיבוץ בית אלפא ריכז לצורך ביצוע המשימה כחמישה חברי קיבוץ שנשבעו לו לשמור סוד. מוסדות הקיבוץ היו ממודרים והדבר לא עלה לשיחת קיבוץ.

לימים, בראשית שנות האלפיים התפרסם הדבר באמצעי התקשורת השונים. השר רפאל איתן, בכיר המוסד לשעבר, נדרש לעניין ושיגר מכתב לקיבוץ בו הוא מעיד כי לחברי הקיבוץ ומוסדותיו לא הייתה נגיעה לנושא והוא מעולם לא הובא לידיעתם או אישורם.

בשנת 1951-1950 הצטרפה אליו קבוצה ראשונה של בוגרי "השומר הצעיר" מארגנטינה, אשר הניחה את היסודות להמשך קליטתן של קבוצות שונות מארגנטינה. בהמשך הצטרפו לקיבוץ גרעינים של תנועת "השומר הצעיר", והן בוגרים של תנועות נוער אחרות, בעלות זיקה לשמאל הציוני, כולל צעירים מהקהילה היהודית-ספרדית בארגנטינה, שעלייתם לארץ והצטרפותם לקיבוץ היוותה פריצת דרך חשובה עבור קהילה זו.

בעקבות "משפטי פראג" חל פילוג במפלגת מפ"ם (בשנת 1952). משה סנה, יחד עם מספר חברי מפלגה אל המפלגה הקומוניסטית. בגזית התארגנה קבוצת חברים תומכי סנה.

בשנת 1953 נקלע הקיבוץ למשבר אידאולוגי. בסוף דיונים מרתונים הוחלט בשיחת הקיבוץ, בה השתתף יעקב חזן, להרחיק את החברים תומכי סנה. זה היה משבר אדיאולוגי קשה שהסתיים בהוצאת 20 חברים, מהמרכזיים מבין יוצאי ארגנטינה. בעקבות המשבר הזה הוחלט בתנועה לצרף לקיבוץ גרעין ישראלי, שתרומתו למקום במשך השנים הייתה משמעותית ביותר בכל תחומי החיים. בשנים שלאחר מכן נקלטו בקיבוץ קבוצות שונות, בעיקר מארגנטינה יחד עם בני הקיבוץ שבחרו להישאר בו ולבנות בו את ביתם. בשנים 1990- 1991 קלט הקיבוץ עשר משפחות מיוצאי ברית המועצות, כששבע משפחות מתוכן ממשיכות לחיות במקום ומוסיפות לו את הגוון המיוחד שהביאו עימן. בשנותיו הראשונות לא היה כביש שחיבר את הקיבוץ לכביש 65 וגם אספקת המים הייתה מועטת[1], והיישוב התקיים ללא חיבור למערכת החשמל, כשאפשר היה להסתמך אך ורק על גנרטור אחד. בשנת 1953 נסלל כביש הגישה לנקודה ושנה לאחר מכן, ביוזמת המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית נחפרה באר, שסיפקה מים לשתייה, להשקיה ולצרכים נוספים.

בשנתיים הראשונות לאחר הקמתו היו בין חברי הקיבוץ כאלו שאגרו נשק לא חוקי בסליק חשאי, ככל הנראה למקרה של התקוממות קומוניסטית כנגד המדינה[2].

בשנים הראשונות, בגלל מחסור במים, הוקמו תחילה ענפי החי: רפת לחלב, בקר לבשר, דיר צאן ולול. ארבעת הענפים האלה קיימים עד היום ומשמשים מקור תעסוקה ופרנסה לחברי הקיבוץ. ענפי השדה, לעומת זאת, סבלו מאוד ממחסור במים ומשנות בצורת, שחזרו ובאו בזו אחר זו. אי לכך, באין מספיק מקורות פרנסה, נשלחו קבוצות של חברים לעבודה בקיבוצי הסביבה.

כדי להוסיף מקורות פרנסה לקיבוץ, בשנת 1952 הוקם מפעל לייצור כלי קרמיקה, כשלוחה של מפעל "נעמן", והוא נקרא "נעמן-גזית". מאחר שהמפעל הזה לא ענה לציפיות ולצרכים, הוא נסגר בשנת 1956, ארבע שנים לאחר פתיחתו. בינתיים, אפשרה אספקת המים מהבאר, לפתח ענפי שלחין, וכן מטעים ופרדס, הקיימים עד היום כמקורות פרנסה לחברי הקיבוץ.

הקיבוץ המשיך לצמוח ולהתפתח, ושוב עלה הצורך להגדיל את אמצעי המחיה. בשנת 1975 הוקם על אדמת גזית מפעל לייצור מוצרים פלסטיים, שנרכש שנתיים קודם לכן בחיפה, ששם גם עבדו חברי הקיבוץ עד לסיום בנייתו של המבנה הקיים כיום. מפעל "פלזית", שהתחיל כמפעל לאריזות מזון מפלסטיקה, צמח וגדל למפעל המייצר גם לוחות שקופים, המיועדים לייצוא. המפעל גדל מאוד במשך השנים, ושלוחותיו מפוזרות בארץ ובעולם. כעת משמש המפעל מקור פרנסה עיקרי לאוכלוסיית הקיבוץ. ענפי הפרנסה המסורתיים של הקיבוץ הם גידולי שדה, פרדס (בקרבת נחל תבור), מטעי שקדים וזיתים, רפת, דיר כבשים, בקר לבשר, ולול. כמו כן פועל במקום פאב.

הקיבוץ נוטל חלק במהפכה העוברת על התנועה הקיבוצית והחל בהפרטת חלק מנכסיו לתושבים, (ההצעות העומדות על הפרק מתייחסות לחלוקת חלק מרווחי המפעל ומיפוי החקלאות) אך באופן שמרני ואיטי יותר מקיבוצים אחרים. חלק ניכר מתושבי הקיבוץ עובדים כיום מחוצה לו.

כחלק מהצורך הקיומי בצמיחה, קלט הקיבוץ בחמש השנים האחרונות כ-25 משפחות צעירים של בני קיבוץ ואחרים, אשר חיים במקום בעצמאות כלכלית ואחראים על  פתרונות הדיור שלהם באופן עצמאי. תרומתם של צעירים אלה, הן לחיי החברה בקיבוץ והן למערכת החינוך שלו – חשובים, ומייצרת אופק של תקווה להמשך.

לצד השינויים הבלתי נמנעים באורחות החיים, דואג הקיבוץ לשמר את הערבות ההדדית בתחומי הליבה, כגון – בריאות, סיעוד, חינוך ועוד.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]