הבשן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "בשן" מפנה לכאן. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו בשן (פירושונים).
הבשן
(למפת אצבע הגליל רגילה)
Etzba hagalil.svg
 
הבשן
הבשן

הַבָּשָׁן הוא שמו המקראי של חבל ארץ בעבר הירדן, התחום ממערב ברמת הגולן, ממזרח בחורן ובהר הדרוזים, בצפון ברכס החרמון ובדרום באפיק נהר הירמוך. חבל ארץ זה מצוי כיום בתחום סוריה.

ייתכן כי יש קשר בין מקור השם "בשן" ובין המילה הארמית והערבית "בת'נה", שמשמעותה "ארץ מישור נוחה"[1]. על שם הבשן ומשום הפעילות הגעשית הרבה שהייתה בתחומו, קרוי הסלע בשנית.

הבשן נודע במקורות בפוריות אדמתו, ביערותיו ובשדות המרעה שבו. הוא מוזכר בתנ"ך 47 פעמים בה"א הידיעה ו-12 פעמים בלעדיה, והוא שימש כמקור לדברי נבואה פיוטיים, כסמל של פוריות ושפע, ולעתים בצמידות למונח ולשם כרמל.

כדי לתאר את נשות שומרון הדשנות ועושקות הדלים, השתמש הנביא עמוס בביטוי "פָּרוֹת הַבָּשָׁן"[2]. גם יערות הבשן הסבוכים ובעלי החיים שמצאו בהם מקום מחיה נוח, הפכו למשל ולסמל בספר זכריה: " הֵילִילוּ אַלּוֹנֵי בָשָׁן"[3], ובספר דברים: "גּוּר אַרְיֵה יְזַנֵּק מִן הַבָּשָׁן"[4].

בבשן עברה דרך המלך הקדומה ממפרץ אילת לדמשק, ובראשית המאה ה-20 נסללה בתוואי זה מסילת הרכבת החיג'אזית.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין מכתבי אל עמארנה מהמאה ה-14 לפנה"ס נמצאו מכתבים ממלך עשתרות, שהייתה הממלכה החשובה ביותר בבשן באותה עת (כיום ח'רבת עשתרה[5]). המכתב נשלח למלך מצרים, ועוסק בסכסוך בין ממלכת עשתרות ובין ממלכת חצור[6].

לפי מסורת המקרא, תושביו הקדומים של הבשן הם הרפאים, אשר בזמן עליית ישראל ממצרים, לא נשארו מהם אלא שרידים מעטים, שאחד מהם היה עוג מלך הבשן. מלך זה הוכה על ידי משה באדרעי (כיום העיר הסורית דרעא), ולאחר מכן ניתנה ארצו לבני חצי שבט מנשה. לפי התיאור, יאיר בן מנשה כבש את כל חבל ארגוב, שישים ערים גדולות, וקרא להן "חוות יאיר". כמו כן, נֹבח משבט מנשה כבש את העיר קנת.

בתקופת בית ראשון תקפה ארם דמשק את הבשן ואת הגלעד, ולפרקים השתלטה עליהם. יואש וירבעם השני בנו היו מלכי ישראל האחרונים שהחזיקו בבשן. בשנת 732 לפנה"ס השתלט תגלת פלאסר השלישי מלך אשור על עבר הירדן, ובכך הסתיים שלטונה של ממלכת ישראל באזור.

בתקופה ההלניסטית, לאחר שהסלאוקים כבשו את הבשן, התיישבו בו יוונים-סורים רבים. הם והעמונים התייחסו באיבה ליהודים הרבים שישבו באזור. בשנות מרד החשמונאים, יהודה המכבי ואחיו יוחנן חשו לעזרת יהודי הבשן, כבשו כמה מערי האזור והחריבו אותן, ואת היהודים העבירו ליהודה.

בשנת 82 לפנה"ס כבש אלכסנדר ינאי את הבשן מידי הנבטים, אך המצביא והשליט הרומאי פומפיוס סיפח את הבשן לסוריה. הקיסר הרומאי אוגוסטוס העניק את הבשן להורדוס, והלה הושיב באזור יהודים מבבל. ערב המרד הגדול נכללו הבשן והחורן בתחום ממלכת אגריפס השני, ויוסף בן מתתיהו מסר כי בתקופה זו ישבו באזור זה יהודים וסורים מעורבים אלו באלו[7].

בתקופת המשנה והתלמוד המשיך להתקיים יישוב יהודי גדול בבשן, אך יהודי האזור קיבלו מעת לעת הקלות בקיום המצוות התלויות בארץ בשל הימצאותם של נכרים לצדם, כפי שמעידה כתובת רחוב. העיר המרכזית של יהודי הבשן הייתה העיר נווה (כיום העיר הסורית נווא), אשר אוסביוס העיד עליה כי הייתה בתקופתו "עיר גדולה של יהודים". עיירות יהודיות נוספות בבשן הנזכרות בכתובת רחוב הן גשמי (כיום העיירה הסורית ג'אסם) וזיזיון (כיום העיירה הסורית זיזון).

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי הדעה הרווחת הבשן גובל מצפון עם הר החרמון ומדרום הוא גובל עם הגלעד בערוץ הירמוך. הבשן כולל רמה מישורית שאדמותיה בזלתיות כתוצאה מהתפרצויות של לבה שהחלו בסוף עידן השלישון.

ואת הרי הגולן ואת הרי הבזלת "א-לג'א" (הטראכוניניטיס המוזכרים אצל יוסף בן מתתיהו ובברית החדשה).

הרמה השטוחה מתאפיינת ביכולת חקלאית גבוהה, הן בשל פוריותה והן בשל כמות מאגרי המים בשטחה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הבשן בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ י' אליצור, שמות מקומות קדומים בארץ ישראל השתמרותם וגלגוליהם, הוצאת האקדמיה ללשון העברית ויד יצחק בן צבי, עמ' 228.
  2. ^ ספר עמוס, פרק ד', פסוק א'.
  3. ^ ספר זכריה, פרק י"א, פסוק ב'.
  4. ^ ספר דברים, פרק ל"ג, פסוק כ"ב.
  5. ^ י' אליצור, שמות מקומות קדומים בארץ ישראל השתמרותם וגלגוליהם, הוצאת האקדמיה ללשון העברית ויד יצחק בן צבי, עמ' 125.
  6. ^ נדב נאמן, תעודות עמארנה בין מחקר היסטורי לממצא ארכאולוגי, זמנים, 101, 2008, עמ' 10-9.
  7. ^ מלחמות היהודים, ספר ג', 57.

קואורדינטות: 33°01′04″N 35°50′09″E / 33.01767085°N 35.8357926°E / 33.01767085; 35.8357926