נוסחת יריב - שם טוב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

נוסחת יריב - שם טוב הייתה יוזמה מדינית שהגו יחדיו בשנת 1974 שרי הממשלה ה-16 אהרון יריב וויקטור שם טוב, שבה קראו למדינת ישראל להכיר באש"ף ולנהל משא ומתן לשלום עם הפלסטינים.

הרקע, האישים והתקופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקטור שם טוב היה ממנהיגי מפלגת מפ"ם במשך עשרות שנים. בשנת 1961 נבחר לראשונה לכנסת החמישית וכיהן בה עד לשנת 1969. בכנסת שישית, בשנים 1969–1977, כיהן כשר שאינו חבר כנסת. בתחילה היה שר בלי תיק, והחל מ-1970 שר הבריאות בממשלת גולדה מאיר ובממשלת יצחק רבין הראשונה.

אהרון יריב פרש מצה"ל בשנת 1972 לאחר 33 שנות שירות ביטחוני, החל ב"הגנה" ובהמשך בבריגדה היהודית ולאחר מכן בצה"ל מראשיתו. הוא הגיע לדרגת אלוף והיה ראש אמ"ן. לשמו נקשר ההישג המודיעיני שתרם לניצחון במלחמת ששת הימים. בזמן מלחמת יום הכיפורים, בשנת 1973, גויס למילואים כעוזר מיוחד לרמטכ"ל, ועמד בראש צוות המשא ומתן עם המצרים בקילומטר ה-101 לייצוב הפסקת האש. לאחר פרישתו מצה"ל הצטרף למפלגת העבודה, שהייתה אז במערך. יריב נבחר כחבר הכנסת בבחירות לכנסת השמינית שנערכו ב-1974, זמן קצר לאחר המלחמה. הוא שימש שר התחבורה בממשלת גולדה מאיר קצרת הימים, שארכה חודש בלבד עד להתפטרותה ב-11 באפריל. עם הקמת ממשלתו של יצחק רבין ב-3 ביוני 1974 נתמנה יריב לשר ההסברה בממשלת רבין הראשונה.

ראשית כהונתה של הכנסת השמינית, בה כיהנו שני האישים כשרים. הייתה בצל הטראומה הלאומית שפקדה את הציבור בישראל בעקבות מלחמת יום הכיפורים, שאמנם הסתיימה בניצחון צה"ל, אך החלה בהפתעה אסטרטגית וגבתה מחיר של אלפי הרוגים ומאות שבויים. בשל אלה הוקמה ועדת אגרנט לחקר נסיבות פריצת המלחמה, אשר בעקבות דו"ח הביניים שפירסמה ב-11 באפריל 1974 נאלץ הרמטכ"ל דוד אלעזר להתפטר מתפקידו, האלופים אלי זעירא ושמואל גונן הודחו משירות פעיל בצה"ל, גולדה מאיר התפטרה מראשות הממשלה בעקבות לחץ ציבורי כבד, ומשה דיין כבר לא כיהן יותר כשר בממשלה שהוקמה אחר כך, בראשות יצחק רבין. על רקע טלטלה זו גיבשו שני האישים את נוסחת יריב - שם טוב.

דחיית הנוסחה על ידי הממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביולי 1974, לאחר התפטרותה של גולדה מאיר, גיבשו יריב ושם טוב את הדעה כי על מדינת ישראל להידבר עם כל גורם פלסטיני שיכיר בקיומה של מדינת ישראל, יקבל את החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם מנובמבר 1967, שעיקרה נסיגת כוחות ישראל מן השטחים שנכבשו וכינון שלום צודק ובר קיימא במזרח התיכון.

שני השרים גיבשו את עמדתם זו בנפרד, אך נוסחה זו, קיבלה את הכינוי "נוסחת יריב - שם טוב". הדבר היה בגדר מהפך בהשקפה ששררה בממשלת גולדה מאיר במשך כל חמש שנותיה, שאימצה את הצהרתה של ראש הממשלה כי איננה מכירה בקיומו של עם פלסטיני.

הנוסחה הובאה לידיעת הציבור בראיון שהעניק השר יריב לגלי צה"ל ב-12 ביולי 1974, בו אמר:

"אין להעלות על הדעת משא ומתן עם שוללי קיומנו"

יחד עם זאת הוסיף:

"אילו הכריז הארגון לשחרור פלסטין כי 'האמנה הלאומית' בטלה ומבוטלת וכי הוא מכיר בקיומה הריבוני של ישראל – או אז, ורק אז, היה נוצר מצב חדש שבו אפשר היה גם לשקול עמדה חדשה ביחס למשא ומתן".

בעקבות דבריו אמר ראש הממשלה יצחק רבין:

"בחתירתה של ישראל לקראת שלום היא מעניקה עדיפות ראשונה להסדרים בין מדינות ערב לבין ישראל ובראש ובראשונה למצרים וכי הבעיה הפלשתינאית אינה הבעיה המרכזית ואת פתרונה יש למצוא במסגרת הסדר בין ישראל לירדן".[1]

השר ישראל גלילי העלה את הנושא בשתי שאילתות בישיבת הממשלה שהתקיימה ב-14 ביולי וראש הממשלה השיב כי לא חל שינוי בעמדת הממשלה. בזאת דחתה למעשה הממשלה את נוסחתם של שני השרים.

חלפו כשלוש שנים והשר שם טוב ביקש לנצל את הזדמנות ביקורו בישראל של סיירוס ואנס, מזכיר המדינה של ארצות הברית בממשלו הנשיא ג'ימי קרטר, ולהעלות שוב את היוזמה בישיבת הממשלה. מזכיר המדינה אמור היה להגיע לישראל ביום ג', 15 בפברואר 1977. ישיבתה השבועית של הממשלה התכנסה ביום א', 13 בפברואר. בישיבה אמר השר שם טוב כי כדאי להציג בפני ואנס הצעה הכוללת את נוסחת יריב - שם טוב, בדבר נכונות לנהל משא ומתן עם כל גורם ערבי שיכיר בישראל. שר החוץ יגאל אלון השיב באופן נחרץ כי הוא שולל גישה זאת הפותחת פתח להקמת מדינה שלישית, מלבד מדינת ישראל וממלכת ירדן.

בתום הדיון החליטה הממשלה שלא להעלות בפני מזכיר המדינה הצעות חדשות, אלא להבהיר לוואנס כי ישראל רואה עדיפות רק להסכם שלום כולל עם שכנותיה. יגאל אלון הוסיף כי פתרון הבעיה הפלסטינית יהיה במסגרת הסכם שלום עם ירדן המחזיקה, לדבריו, בשני שלישים מארץ ישראל. אלון הוסיף שישראל תדרוש את שיתופם של נציגים פלסטינים במשלחת ירדן, ופסק כי אש"ף אינו בא בחשבון לייצוג הפלסטינים. בזאת בא הקץ לרעיון ההתדברות עם הפלסטינים למשך 16 השנים הבאות.

מימוש היוזמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-17 במאי 1977 חל בישראל "המהפך", כאשר בבחירות לכנסת התשיעית ניצח הליכוד בראשותו של מנחם בגין, והוא נתמנה לראש ממשלת ישראל. ממשלתו של בגין החלה במגעים עם מצרים שהביאו בסופם לחתימתם בשנת 1978 של הסכמי קמפ דייוויד בהם נכללה התוכנית להעניק אוטונומיה לפלסטינים, ובעקבות ההסכמים נחתם בשנת 1979 הסכם השלום עם מצרים.

בהתקרב הבחירות לכנסת העשירית, שעמדו להתקיים בשנת 1981, התכנסה ועדת המצע של מפלגת העבודה. הוועדה, בראשותו של השר ישראל גלילי, התכנסה בסוף חודש נובמבר 1980. בפני הוועדה הועלתה ההצעה לכלול במצע המפלגה סעיף בדבר משא ומתן עם הפלסטינים. לאחר דיונים ערים אישרה הוועדה ברוב קולות נוסחה בדבר "נכונות להידברות עם אישים וגורמים פלסטינים שיכירו בישראל ויימנעו מטרור". יושב ראש המפלגה, שמעון פרס, תמך בהחלטה. ביחס להחלטה התפתח דין ודברים חריף בין הניצים והיונים בוועדה. חבר הכנסת עמוס הדר הטיח לעומת המצדדים בהחלטה: "אני מבין למה שמתכוונים כאן. זוהי בעצם נוסחת יריב - שם טוב".[2]

לאחר האינתיפאדה הראשונה, שפרצה בשנת 1987, החל לחול שינוי בעמדתו של יצחק רבין ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני. רבין היה אז שר הביטחון בממשלת האחדות הלאומית שבראשה עמד, על פי הסכם רוטציה, יצחק שמיר. השינוי אצל רבין הבשיל במלחמת המפרץ שפרצה בשנת 1990. הבריחה ההמונית ממרכזי הערים שהתחוללה במהלך מלחמה זאת, שכנעה אותו שהחברה הישראלית איננה יכולה עוד לחיות תחת איום מלחמתי ויש לחתור לשלום.

לאחר ניצחון מפלגת העבודה בבחירות שנערכו בחודש יוני 1992 חזר רבין לכהן כראש ממשלת ישראל. במהלך שנת 1993 החלו שיחות חשאיות בין נציגי ישראל לבין הנהגת אש"ף, תחילה בלונדון ואחר כך באוסלו. אלה נעשו ישירות מול הנהגת אש"ף, שיחות אלה הבשילו לכלל הסכמי אוסלו. ב-13 בספטמבר 1993 נערך על מדשאות הבית הלבן, בהשתתפות נשיא ארצות הברית ביל קלינטון, ראש ממשלת ישראל יצחק רבין וראש אש"ף יאסר ערפאת, טקס חגיגי לחתימת "הצהרת העקרונות בדבר הסדרי ביניים של ממשל עצמי". במגעים שקדמו לחתימת ההסכם ובעצם החתימה עליו פעל יצחק רבין למעשה, לאחר שנים רבות, לפי נוסחתם של אהרון יריב וויקטור שם טוב. יצחק רבין לא זכה להמשיך בתהליך, חייו נקפדו ב-4 בנובמבר 1995 מכדורי מרצח.

במרוצת שני העשורים שחלפו מאז היו עליות ומורדות ביחסים שבין מדינת ישראל לבין הפלסטינים והצדדים טרם הגיעו להסדר קבע.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ויקטור שם טוב, אחד מהם. הוצאת ידיעות אחרונות, 1997.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]