דיו סת"ם

דיו וקולמוס - משמשים סופרי סת"ם לכתיבת ספרי תורה, תפילין ומזוזות

דיו סת"ם (ספרי-תורה, תפילין, מזוזות) הוא דיו המשמש סופרי סת"ם לכתיבת ספרי תורה, תפילין ומזוזות.

רקע היסטורי

מאז תקופת השופטים (המאה ה-12 לפנה"ס), היו הסופרים משתמשים לפחות בשני מיני דיו - דיו שצבעה חום, שנראה שהייתה עשויה מתרכובת ברזלנית, ודיו שחורה עשויה מחומר פחמני. דיו אדומה הייתה נעשית מסקרה אוכרה אדומה. גם הדיו הידועה בארץ ישראל בתקופת המקרא לא הייתה נוזלית, משום שהנביא יחזקאל מוסר על נשיאת קסת הסופר במותניו, ודבר זה לא היה אפשרי אלא אם כן הייתה הדיו גוש מלוכד. דיו כזו ידועה בארצות המזרח גם בימינו. בדיקות הדיו שעל גבי חרסי לכיש העלו שהיא תערובת של תרכובת פחמנית וחומר ברזלני.

בסוף ימי תקופת בית שני כתבו סופרי סת"ם בדיו עשן, דיו העשוי מפיח מעורב בשרף עצים. הדיו הזה נשאר שחור על הקלף במשך יותר מ-2,000 שנה, כפי שמעידות תפילין ששרדו מימי בית שני.

רבי מאיר, כ-100 שנה אחרי חורבן בית שני, ראה צורך לשפר את שחוֹרוּת הדיו ועמידותו והוסיף לו קנקנתום (גופרת הברזל FeSO₄), חומר שנחצב מן האדמה ומורכב מתרכובות של ברזל, גופרית, חמצן, וחומרים נוספים בכמויות קטנות. רבי מאיר היה הראשון שהוסיף את הקנקנתום לדיו סת"ם, כמו שאמר ”דבר אחד יש לי וקנקנתום שמו, שאני מטיל לתוך הדיו.”. רבי מאיר לא עשה דיו מקנקנתום אלא עשה קודם דיו שחור בלי קנקנתום, ואחר כך הוסיף קנקנתום לדיו הקיים כדי לשפרו.

ביוון כתבו היוונים בתחילה בדיו עשן. מכיוון שהדיו שלהם לא נדבק היטב לקלף, המציאו היוונים בתקופה שאחרי חורבן בית שני דיו שחור בלי עשן שהיה מורכב רק מקנקנתום ומי עפצים. הצבע השחור של הדיו הזה התקבל באופן מלאכותי מתרכובת כימית בין הקנקנתום לבין החומצה הטאנית והחומצה הגאלית במי העפצים. רבי מאיר שנסע תכופות לאירופה, למד שם את השימוש בקנקנתום והביא עמו את הקנקנתום לארץ ישראל.

הרמב"ם מתאר כיצד להכין דיו עשן מסורתי בלי קנקנתום. לפי הרמב"ם, דיו עשן עשוי מפיח עשן מעורב בשרף עצים ודבש. לשמירת התערובת מייבשים אותה כדי שלא תעלה עובש. לפני הכתיבה שורים את הדיו המיובש במי עפצים שמכילים דבק (או בנוזל אחר עם תכונות דומות) ועוזרים לשפר את הדבקת הדיו לקלף כדי שהכתב לא יתקלקל עם הזמן.

כדי לשפר את הדבקת הדיו לקלף הוסיפו לדיו היווני גם גומא. כשהדיו מתייבש, הדיו נעשה שביר ונסדק בקלות. רוב הפגמים והפסולים שנמצאים כיום בסת"ם נגרמים על ידי סדקים ושברים בדיו היווני עם גומא.^{[דרוש מקור]}

הדיו היווני מאבד את צבעו השחור עם הזמן ונעשה אדום. הסיבה היא שהקנקנתום מכיל תרכובת ברזל. הברזל מתחבר עם החמצן באוויר והופך לחלודה בצבע אדום/חום. לעומת זאת, בסת"ם כתובים בדיו עשן, הדיו נשאר שחור לפרק זמן ארוך יותר.

מאז ימי קדם היה צורך בדיו עשן באיכות טובה, שאינו מתקלקל. גם דיו עשן שהוכן לפי המרשם של הרמב"ם היה מתקלקל לעיתים קרובות. החיד"א וערוך השלחן מסבירים שאין נוהגים לכתוב בדיו עשן מפני שהוא מתקלקל ונמחק בקלות. נוסחאות טובות לא היו מצויות לכלל צבור הסופרים, ואלה שהיו מצויות נשכחו או אבדו. מחוסר דיו טוב יותר, כתבו רוב הסופרים בדיו היווני המבוסס על מי-עפצים וקנקנתום.

התחלת השימוש בדיו היווני עוררה הרבה מחלוקות הלכתיות. רוב הראשונים אוסרים כתיבה בדיו שאינו מכיל עשן. יש שאוסרים ופוסלים דיו עם קנקנתום ויש שאוסרים ופוסלים דיו עם מי עפצים. גדולי הפוסקים מסכימים שלכתחילה אסור להוסיף קנקנתום לדיו. אך, בדיעבד, הדיו היווני עם הקנקנתום כשר, ומשתמשים בו גם לכתחילה כשאין דיו טוב יותר. הפוסקים שהתירו את הדיו היווני התירו אותו מפני שדיו עשן טוב לא היה מצוי בזמנם, וגם הם פסקו שדיו עשן עדיף לכתחילה - למצווה מן המובחר.

המקורות לכתיבה בדיו

כתיבת הסת"ם בדיו היא הלכה למשה מסיני.

בגמרא ופוסקים, ראשונים ואחרונים, קיימות דעות שונות על הרכב הדיו ודרך עשייתה. מכל מקום, שתי הדרישות העיקריות לדיו, הן:

• שיהיה שחור
• שיתקיים לאורך זמן (הן בשלימות האותיות והן בצבע)

לפי הגמרא, המלה "דיו" בלשון-קודש מתייחסת רק לצבע שחור, לכן הדיו חייב להיות שחור. דרישה נוספת לדיו נלמדת מפרשת סוטה, והיא "שאם תמחקנו יהיה נמחק", כלומר שלא יישאר רושם שחרחר על משטח הכתיבה לאחר פעולת מחיקה. דרישה זאת אינה עקרונית לכשרות הדיו, אלא מוסיפה מעלה נוספת (מצווה מן המובחר).

מרכיבי הדיו

מרכיבים של הדיו

• עשן - פיח עשן נאסף מלהבת נר שמן. "כל העשנים יפים לדיו ושל שמן זית מן המובחר".
• אבקת פחם-עץ - פחם עץ, הקרוי גם פחם (אין להתבלבל בינו ובין פחם אבן), מתקבל משריפת עצים. הפחם נוצר משריפה חלקית של גזרי עץ. פחם-עץ ידוע גם כ- ארמינט, אידרמונט, Atramentum.
• קומוס, קומא, גומא, גומי - הגמרא (שבת ק"ד ע' ב) מבארת: "קומוס – קומא", ופירש רש"י: "קומא – גומ"א, שרף אילן", וכן (סוטה יז ע' ב): "קומוס – שרף האילן ומתיכו במים וכותב הימנו", וכן פירשו רוב הראשונים. זהו החומר הקרוי כיום גומי ערבי, וכך כתב פרופ' יהודה פליקס:

ממיני שטה טרופיים הפיקו שרף הידוע בשם Gumi Arabicum, השם גומי מקורו במצרית: קומי או קמי, שמובנו שרף השטה, מכאן הועבר השם ליוונית Kommos בלשון המשנה: קומוס, בארמית: קומא. השתמשו בו לצורכי כתיבה וצביעה.

— יהודה פליקס בספרו "עולם הצומח המקראי" עמוד 98

הרמב"ם והמאירי מפרשים אחרת. הרמב"ם (פירוש המשניות, שבת פרק יב משנה ד): "קומוס - מין עפר, וצבעו שחור, ובערבי אלזא"ג"; וכן המאירי (שבת קד ע' א): "קומוס - מין עפר וצבעו שחור".

• שרף - הוא שם אחר של הקומוס שכתבנו לעיל. הגמרא (שבת כג ע' א) "כל השרפים יפים לדיו, ושרף קטף יפה מכולם". ופירש רש"י: "שרף – גומא, קטף – פרונייל של יער כמו שאנו עושים משל שרף". (המלה "פרונייל" באה מן הצרפתית העתיקה prunelier - שזיף בר).

לדעת רבנו תם (תוספות שבת כג ע' א): "כל השרפים יפים לדיו - פירש בקונטרס: 'שרף - גומא [קומוס]', ואין נראה לר"ת דהא דיו אין זה גומא... ואין דרך להניח גומא לתוך דיו שלנו אלא שרף [דהכא] היינו לחלוחית של אילן [היוצאת על ידי בישול] כמו שאנו עושין דיו שלנו". לדעת ר"ת השרף שבגמרא הוא תמצית נוזלית המתקבלת מבישול של עצים.

• קנקנתום – הגמרא מבארת (שבת קד ע' ב): "קנקנתום – אמר רבה בר בר חנה אמר שמואל: חרתא דאושכפי". ופרש"י "חרתא דאושכפי – סם שצובעין בו מנעלים שחורין (מגילה יט ע' א)".

בפירוש המשנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפילין לב (ג) נכתב: "קנקנתום [שקוראים בל"א קופער וואסער]." קופער וואסער פירושו גפרת הנחושת (CuSO₄) נראה שהשתמשו בשני סוגים שונים של קנקנתום - האחד גפרת הברזל והשני גפרת הנחושת.

תוספות (מגילה יח ע' ב,): "...שמע מינה דקנקנתום לאו היינו ארמינ"ט שהרי בכל יום אנו מטילין ארמינ"ט לתוך הדיו שלנו ואפ"ה מחקינן ליה שפיר, ונראה כדפירש רשב"ם בעירובין (דף יג. ושם) דקנקנתום היינו ויטריול"ו ונהי דאמרינן התם שהיא ירוקה מכל מקום יש לומר שמשחרת כששוחקים אותה הדק הדק".

בעל התרומה, רבינו ברוך מגרמיזא, בהלכות ספר תורה [קצה] גם כן מתאר את הקנקנתום במדויק: "אבל קנקנתום זהו קרקע ירוקה בלעז וירואלה... ואמנם קרקע זו לא נמצאת ביד אושכפי [רצענים] שבמלכות זו... והלא קרקע וירואלה אינה שחורה אלא מאירה כזכוכית".

כיום אנו יודעים שהקנקנתום הוא הויטריול - גופרת הברזל FeSO₄. חומר זה היה מוכר ליוונים הקדמונים ושמו ביוונית: קלקנתון או קלקנתוס. הרמב"ן גם כן מגדיר את הקנקנתום בחידושי הרמב"ן (גיטין דף י"ט:): "אבל בפי' ר' חננאל ז"ל פי' קנקנתום – אלזאג, והוא וטריאול הספרדי הנחצב מן ההרים, וכן שמו בלשון יון ובלשון רומי בספר הרפואות שלהן קנקנתום; ושלשה מינין הם, וכולן מעניין אחד לשחרות הדיו". הוויטריול הוא ירוק, לא שחור, ורק כשהוא מתערב עם מי עפצים הוא יוצר תרכובת כימית שצבעה שחור. וכן כתב הרמב"ם בתשובה קלו: "שהקלקנתוס לא יועיל לקיים אלא בהצטרפותו לעפץ".

• עפצים, עפצא – רש"י (גיטין יט ע' א) ביאר: "עפצים – גל"ש בלע"ז" ועדין שטיינזלץ כתב: "גל"ש מן הצרפתית העתיקה gales – עפצים, בעיקר עפצי אלון". רוב השימוש לדיו נעשה בבישול עפצי האלון. העפצים גדלים על ענפי העץ בגלל חרקים שחודרים לעץ וחיים בתוכו. עפצים אינם גדלים מעצמם בלי חרקים.

• מי-עפצים - נעשים על ידי בשול עפצים במים. מי עפצים מכילים תערובת של חומרי דבק וטאנין (Tannic acid). הדבק עוזר להדביק את הדיו לקלף. בבישול עובר הטאנין שבעצים הידרוליזה ומשתחררת חומצה גאלית (gallic acid) היוצרת קומפלקס עם הברזל והופכת אותו לשחור. בלי החומצה יישאר הקנקנתום לבן-ירוק ולא ישחיר, כמו שכתב הרמב"ם: "שהקלקנתוס לא יועיל לקיים אלא בהצטרפותו לעפץ". החומצה, עם הזמן, מזיקה לקלף ושורפת את ההדבקה בין הדיו לקלף. זו אחת הסיבות לכך שבספרי תורה ישנים הרבה אותיות מתקלפות ונופלות. זו כנראה גם הסיבה לכך שרבנו תם אוסר שימוש במי עפצים - "דיו של עפצים אסור לכתוב ממנו ספר תורה" (ספר התרומה הלכות ספר תורה קצ"ה).
• חומץ - יש סופרים המוסיפים חומץ לדיו. חומץ הוא גם כן חומצה (Acetic acid) בדומה לחומצה במי העפצים. החומץ מקל על הכתיבה ועושה את הדיו שחור יותר. מאידך, החומץ מגדיל את הנזק שנגרם עי החומצה של מי העפצים, וגורם לכך שההדבקה בין הדיו לקלף נשרפת מהר יותר.

השימוש בחומץ לא נדון בהלכה. השאלה היא האם מותר להוסיף לדיו חומר שמקל על הסופר אך מזיק לקלף וגורם לסת"ם להפסל יותר מהר. גם במי עפצים יש חומצה שמזיקה לקלף ופוסלת את הכתב לאורך ימים. אותה שאלה קיימת גם לגבי מי עפצים כדי שיתקיים "ואינן מזיקין זה את זה". יש אומרים שיש לאסור את השימוש בכל דיו עם חומצה, כמו שפסק רבנו תם.

המחלוקת על הרכב הדיו

דיו סת"ם חיב להכיל לפחות שני חומרים - האחד משחיר והשני מדביק. המחלוקת היא בשתי שאלות: האחת - כיצד משחירין את הדיו, והשנייה - כיצד מדביקין את הדיו לקלף.

בגמרא נאמר "כל העשנים יפין לדיו" ו"כל השרפין יפין לדיו". השחרת הדיו הייתה מאז ומעולם רק בעשן והדבקת הדיו הייתה בסוגים שונים של שרף.

ר' עקיבא ור' ישמעאל נחלקו האם מותר להוסיף קנקנתום לדיו כדי להשחירו. לפי ר' עקיבא מותר ולפי ר' ישמעאל אסור.

דעת הראשונים

הראשונים נחלקו בשאלות של כיצד משחירין וכיצד מדביקין.

המאירי מסביר את שני ענייני המחלוקת כדלהלן:

"... לא יצא אלא בדיו, והוא הרכבת דברים רבים: מהם שמשחירין ומהם שמדביקין, וכל שיש בו כדי להשחיר ולהדביק נקרא דיו שאין הכוונה אלא שיהא הכתב שחור ומקבץ הראות ושלא יהא נקל למחקו שלא בהיכר. ומאחר שכן אין אנו צריכין לפרש מעשה הדיו, אלא יש עושים אותו בדרך אחד ויש עושין אותו בדרך אחרת, ואין לחוש בכך, ואף על פי שראינו לקצת מפרשים שטרחו בזו – אנו אין לנו."

— המאירי על מסכת מגילה דף יח ע' ב

לפי המאירי "אלו ואלו דברי אלקים חיים" - ואין זה חשוב ממה כל חומר עשוי.

לפי הרמב"ם, הדיו צריך להיות עשוי מעשן מעורב בחומר דבק - "מי עפצים וכיוצא בו" - למצוה מן המובחר. אך בדיעבד, דיו עשוי ממי עפצים וקנקנתום כשר, ובלבד שיהיה הצבע שחור. (בתוספות מבואר ש"כשר משמע דיעבד".) אין זה די שהכתיבה תהיה בדיו שחור. הרמב"ם מקפיד גם על כך שהכתב יישאר על הקלף לאורך ימים ולא ימחק בקלות - "שיתקיים אלפי שנים". לשם כך מצריך הרמב"ם להוסיף לדיו העשן גם מי עפצים שמשמשים כדבק טוב יותר.

דעת המאירי כדעת הרמב"ם – הדיו צריך להיות עשוי מעשן מעורב בחומר דבק (שרף אילנות ודבש). לדעת המאירי אין מניעה להוסיף גם קנקנתום ומי עפצים לדיו.

רבנו תם, לעומתם, אוסר להוסיף מי עפצים לדיו. לדעת רבנו תם, רק שרף יכול לשמש כחומר דבק. ספר התרומה מסכים עם דעתו של רבנו תם וגם כן אוסר להוסיף מי עפצים לדיו "דיו של עפצים אסור לכתוב ממנו ספר תורה". דעה זו מסכימה עם דברי רעיא מהימנא (זהר, פרשת תרומה) לפיה רק מצד הסטרא אחרא מערבים עפצים בדיו. השחרת הדיו, לדעת רבנו תם, מותרת רק על ידי עשן או פחם (ארמינ"ט). מכאן אנו למדים שלדעת רבנו תם אסור להוסיף קנקנתום לדיו.

ר' אליעזר ב"ר שמואל ממיץ [הרא"ם] מחייב שימוש בשרף קוצים כדבק להדבקת העשן.

הרמב"ן מבהיר את ההבדל בין דיו שיש בו מי עפצים לדיו שאין בו מי עפצים. נראה שהוא מתיר את שניהם. בכל מקרה, חייב הדיו להכיל שרף (כדבק) ועשן או פחם (כחומר משחיר). הרמב"ן לא פסק האם מותר להטיל קנקנתום לתוך הדיו.

לדעת הרא"ש רק קומוס (גומא) והחומר היוצא מבשול קליפת עצים ראויים לשמש כדבק בדיו. מי עפצים לבד אסורים, אך בתערובת עם קומוס מותרים.

כפי שאנו רואים, כל הראשונים מחייבים שימוש בעשן או בפחם להשחרת הדיו. בלי עשן או פחם לעיקר ההשחרה הדיו פסול. לעניין תוספת קנקנתום לצורך השחרה חזקה יותר, יש מי שמתיר ויש מי שאוסר. אך, השחרה בקנקנתום ומי עפצים לבד אסור לכולי עלמא. לעניין הדבקת הדיו לקלף יש דעות רבות. שרף, גומא, קומוס, וליחה היוצאת מעצים וקוצים על ידי בשול - כולם משמשים כדבק. לעניין תוספת מי עפצים כדבק, יש מי שמתיר ויש מי שאוסר. אך, הדבקה במי עפצים לבד אסור לכולי עלמא.

דעת האחרונים

בשולחן ערוך אורח חיים הלכות תפילין לב (ג) נפסקה ההלכה בקיצור רב: "יכתבם בדיו שחור בין שיש בו מי עפצים בין שלא במי עפצים." והרמ"א הוסיף: "ולכתחילה יחמיר לכתוב בדיו עשויה מעשן עצים או שמנים שרויים במי עפצים." המשנה ברורה מפרש את פסיקת השולחן ערוך כאסור להוסיף לדיו קומא או קנקנתום: "ולא יטיל לתוכו קומא או קנקנתום [שקוראים בל"א קופער וואסער] כי לכתחילה בעינן כתב שיוכל להמחק ועל ידי קומא או קנקנתום הכתב עומד ואין נמחק. וזהו הכול למצוה מן המובחר בלבד. אבל לדינא גם הרמ"א מודה דמותר לעשות ממי עפצים וקומא וקנקנתום וכן נוהגים לעשות כהיום על ידי תערובת שלשתן ... ובספר ברכי יוסף: לעשות כמנהגינו עכשיו דהדיו העשוי מעשן עצים ושמנים מתקלקל ונמחק בנקל ע"כ אין נוהגין בו עכשיו."

מי עפצים מכילים דבק שעוזר להדביק את העשן לקלף. הרמ"א החמיר לכתוב בדיו עשן מעורב בדבק ("מי עפצים"), כדעת רוב הראשונים, כיוון שדיו קנקנתום אי אפשר למחוק מחיקה נקייה. הרמ"א החמיר (לדעת המשנה ברורה לא החמיר אלא רק התיר בדיעבד) להוסיף מי עפצים כיוון שדיו עשן בלי מי עפצים מתקלקל ונמחק בנקל.

וכן בשולחן ערוך יורה דעה רעא (ו): "ספר תורה צריך שיכתבנו בדיו העשוי מעשן השמנים שרוי במי עפצים. [הרמ"א: ולכתחלה טוב ליזהר שלא לעשות הדיו כי אם מדברים הבאים מן העץ.] ואם כתבו במי עפצא וקנקנתום כשר." ("כשר משמע דיעבד") גם כאן כוונת השו"ע ברורה - דיו מי-עפצים וקנקנתום כשר בדיעבד, אך לכתחילה אין לכתוב בו. השחרת הדיו צריך שתעשה על ידי עשן, כדעת כל הראשונים. בדיעבד "מי-עפצא וקנקנתום כשר" אך לכתחילה צריך עשן. קנקנתום הוא חומר כימי שבא מן האדמה, לא מן העץ, והוא כלול ב"טוב ליזהר" של הרמ"א שלא להשתמש בו, ואעפ"כ משתמשים בו בלית ברירה.

ה"ברכי יוסף" לרב חיים יוסף דוד אזולאי (החיד"א) (יו"ד רעא (ו) אות ז) מסביר מדוע אין נוהגים לכתוב בדיו עשן: "עתה אין הסופרים כותבים בזה הדיו מפני שהוא מתקלקל ונמחק בנקל". וכן בערוך השלחן: "במשך הדורות נשכח הדבר עד שאין היום בקיאים בזה וכשעושים דיו מעשן הכתב נמחק בנקל."

רבי שניאור זלמן מלאדי פסק בשולחן ערוך הרב שלכתחילה יש לכתוב בדיו עשן מעורב בדבק "מי עפצים וכיוצא בהם" ולא בדיו מי עפצים וקנקנתום. אך בדיעבד "אם כתב סת"ם במי עפצים וקנקנתום ... כשרים” ("כשר משמע דיעבד") "וכן נוהגים עכשיו אפי' לכתחילה" בלית ברירה, מחוסר דיו טוב יותר.

"אין מטילין קנקנתום לתוך הדיו מפני שרשומו ניכר מאוד ואינו נמחק לגמרי וטוב לחוש לדבריו לכתחילה לעשות הדיו מעשן עצים או שמנים שרויים במי עפצים וכיוצא בהם שאם תמחקנה יהא נמחק וכל העשנים יפים לדיו ושל שמן זית מן המובחר. ואם כתב סת"ם במי עפצים וקנקנתום שהוא עומד ואינו נמחק כשרים ... וכן נוהגים עכשיו אפי' לכתחילה."

— שולחן ערוך הרב, אורח חיים, לב (ד)

בעל התניא פוסק גם כן שלכתחילה יש לכתוב בדיו עשן מעורב בדבק ("מי עפצים וכיוצא בהם") ולא בדיו מי עפצים וקנקנתום. דיו מי עפצים וקנקנתום כשר רק בדיעבד, אף על פי שעכשיו נוהגים לכתוב בו גם לכתחילה, בלית ברירה, מחוסר דיו טוב יותר.

בפסיקות אחרונות אלו אנו רואים את הגישה המעשית של "בלית ברירה", מחוסר דיו טוב יותר. עשן עדיף לכולי עלמא כדי להשחיר את הדיו, ואין מי שחולק על עדיפות העשן. כל המחלוקות באות מכך שבזמנם לא היה דיו עשן מעורב בדבק שאינו מתקלקל. מכיוון שדיו עשן מתקלקל ונמחק בנקל מחוסר דבק טוב, נוהגים בלית ברירה לעשות את הדיו "ממי עפצים וקומא וקנקנתום", אף על פי שלכתחילה "אין מטילין קנקנתום לתוך הדיו", ואף על פי שאחרי איזה זמן החומצה במי העפצים שורפת את ההדבקה בין הדיו לקלף והאותיות מתקלפות ונופלות.

דיו סת"ם בימינו

רוב הסופרים כותבים בימינו בדיו עשוי ממי עפצים וקנקנתום, וכך היו כותבים בכמה מאות השנים האחרונות, (בניגוד לדעת חלק מהראשונים, ובניגוד לעדיפות "לכתחילה" של האחרונים). הציטוט הבא מתאר את אופן הכנת הדיו:

"ואכתוב אופן עשיית הדיו כפי שקבלתי מסופר זקן ומומחה פעיה"ק ירושלים מר' י"ש קסטלניץ שליט"א, וכן מסרו לו מיהודי מתימן בערך כך, וכפי שניסתי גם אני בעצמי, ובדרך כלל נוהגין פעיה"ק כך.

א. לוקחים חצי קילו עפצים (גאליש)... ואחר כך כותשין אותם לחתיכות ומספיק לחלק כל אחד לארבע – חמש חתיכות... אמנם לא לכותשם יותר מידי עד לאבק כי אז נעשה יותר פסולת, כי העיקר לדעתי טוב רק מי הבישול. ומעשה הכתישה כך: שישים העפצים לתוך איזה בד ואחר זה ידפוק בפטיש וכדומה על הבד.

ב. אחר זה ישים העפצים לתוך סיר וימלא מים עד כדי גובה העפצים שבסיר, וישים כף גדולה ספירט של 96 אחוז וטוב להניחה כמה זמן (12 שעה) על השמש עד שיבלע המים לתוך העפצים או ישימם על אש קטנה מאוד כמו שמש.

ג. ואחר כך יוסיף עוד ליטר מים ויבשל על קנייט מאשינקע וכדומה באש קטנה (כמו שמבשלים טשולנט לשבת) כארבע שעות.

ד. וגם ישים גומא לתוך מי הבישול כחמשה גרם, (הגומא הוא אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף, היינו הדבק הנוטף מהעצים) וטוב לבשל הדיו בכלי חרס...

ה. ואחר כך מסננים המים... עד שיישאר רק העפצים...

ו. ואחר כך לוקחים כף קטנה קנקנתום (וזה נראה כמו גושי מלח ירוק קצת ויש מהם שנראה כמו אבנים) וטוב לקלותם על איזה פח או כלי דהיינו לפוררם הדק ואחר כך להשים על האש עד שיהיו אפויים (וצבעם נראה אז יותר לבן) ושמים הכף קטנה עם הקנקנתום לתוך הדיו בעת שעוד חם ומערבבים היטב..."

— ליקוט ספרי סת"ם, חלק רביעי

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא דיו סת"ם בוויקישיתוף

הערות שוליים

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.