שמואל שרירא (שרייר)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שרירא
שרירא (שני מימין) בגימנסיה לעם – לימים גימנסיה נורדיה

שמואל שרירא (שְׁרַיֶיר) (בכתיב יידי: שרייער; 1883 – מאי 1944) היה סופר, חוקר מקרא ואתנוגרפיה, מחנך ומחבר ספרי לימוד חלוציים. היה ממייסדי רשת החינוך "תרבות" באוקראינה ומנהל גימנסיות בחו"ל ובארץ ישראל: גימנסיה בנימינה לבני איכרים בראשון לציון, גימנסיה נורדיה בתל אביב וגימנסיה ריאלית מונטיפיורי ברמת גן.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמואל שרייר נולד בעיירה סלאוויטה שבפלך ווהלין, בתחום המושב של האימפריה הרוסית, למשפחה חסידית. למד בישיבת סלאוויטה ונסמך לרבנות. בשנת 1900 לערך עזב את בית סבו לאודסה, שם עבר בהצלחה את מבחני הבגרות האקסטרנית, ולמד בישיבה הגדולה והמודרנית של ר' חיים טשרנוביץ ("רב צעיר"), רבהּ של הקהילה היהודית באודסה. הלימודים בישיבה שילבו תורה עם ציונות, ולימדו בה מורים כביאליק וקלויזנר. באותם ימים פרסם שרירא מאמרים ב"השילוח", כתב העת של "אחד העם". כן היה חבר מרכז בתנועת "הפועל הצעיר" (סוציאליסטים ציונים).

שרירא לקח חלק בשני המפעלים החדשניים של הברון היהודי-רוסי חוקר התרבות דוד גינצבורג, שאסף סביבו באותן שנים קבוצה של צעירים יהודים מבריקים במטרה להעניק להם השכלה כללית רב-תחומית של פילוסופיה יהודית וכללית, מדעים, שפות עתיקות וספרות עתיקה, בשנים לפני מלחמת העולם הראשונה: הוא נמנה עם תלמידי "האקדמיה ללימודי היהדות" שהקים ועם חברי "המשלחת לתיעוד הפולקלור היהודי" בראשות ש. אנ-סקי.

ב-1907 החל את לימודיו במחזור הראשון של "האקדמיה ללימודי היהדות", שבה למד במשך ארבע שנים מפי הסופר והרופא ד"ר יהודה לייב קצנלסון ("בוקי בן יגלי") ומפי ההיסטוריון שמעון דובנוב, מראשי התנועה האוטונומיסטית היהודית, שהרצה על מדעי המזרח וההתיישבות בארץ ישראל, ומפי מורים ידועי שם אחרים. בין חבריו לספסל הלימודים היו שניאור זלמן רובשוב (שז"ר), סופר וחוקר, לימים עורך "דבר" ונשיאה השלישי של מדינת ישראל, ברוך קרופניק (קרוא), סופר ועורך ספרותי בעיתון "הבקר" במשך שנים רבות, דוד הכהן ("הנזיר") ועוד.

בשנת 1911 לערך החל שרירא את לימודיו לתואר דוקטור באוניברסיטת פרייבורג במקצועות פילוסופיה וחקר המקרא, יחד עם שז"ר, דוד הכהן ובילינסון. יחד עם שז"ר למד תקופת מה גם בשטרסבורג. לימודיהם נקטעו עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה.

בראשית שנת 1912 כתב שרירא ערכים ב"ייברסקיה אנציקלופדיה" של ברוקהאוס-אֶפרון בעריכת ד"ר קצנלסון ושמעון דובנוב, מוריו, על חוכמת ישראל ותולדות הערים אוסטראה ומוהילוב.

בשנים 19111912 נסע שרירא לארץ ישראל לשנה שלמה, שבמהלכה התהלך בה ברגל, למסע שכדוגמתו עשו מוריו וחברים ("בוקי בן יגלי" בשנת 1909; "רב צעיר"; בשנת 1911; חברו שז"ר הגיע לארץ ישראל לראשונה בשנת 1911). הייתה זו תקופה של שגשוג יחסי בתקופת השלטון העות'מאנית, לאחר הפיכת "הטורקים הצעירים". דרכו של שמואל שרירא לארץ התארכה. הוא ביקר ברפובליקות המוסלמיות שמדרום לאימפריה הרוסית, ביקר אצל הסובוטניקים ושהה בדמשק. בזמן שהותו בארץ ישראל התגורר בתל אביב והשתתף בחגיגות פורים ביישוב, כן לקח חלק בשמירות של ארגון "השומר" במושבות הגליל. ציוני הדרך במסע נשארו במשפחה בצורה של שירים וסיפורים על מנהגי העדות בחגי ישראל. שורש הקשר החם לארץ ישראל כולל לפחות ארבעה דורות; בבית סבו החסיד גדל על סיפורי אבי סבו שנשלח עם קבוצת חסידים ליישב את צפת בשליחות הרבי מבוֹיָנה בראשית המאה ה-19 .

בשנת 1912 החלה לפעול "המשלחת האתנוגרפית" בראשות אנ-סקי הסופר והמחזאי הנודע (שלמה-זנוויל רפופורט). היכרותו של שמואל שרירא עם אנ-סקי החלה בשנת 1910, כנראה במסגרת של בוגרי "האקדמיה" של הברון גינצבורג בסנקט פטרבורג. שרירא גייס את אנ-סקי למשלחת כדי לעמוד בראשה(סימוכין: דני שרירא: "איסוף שברי הגולה- חקר הפולקלור בישראל בשנות ה-40 וה- 50 במבט ביקורתי", עבודת דוקטור 2012 באונ' העברית).אנ-סקי יצא לדרך עם שרירא כעוזרו האישי בשנת 1912, בעונה השנייה של המשלחת, שפעלה שלוש עונות בשנים 19121914,[1]. גולת הכותרת של פעילותם המשותפת של אנ-סקי ושרירא במשלחת הייתה גילוי צדיק הדיבוקים, מעשיות, אגדות, סיפורים והווי חיים חסידי, שהיוו בסיס למחזה הידוע "הדיבוק" מאת אנ-סקי. לימים, אחר שתורגם בעברית על ידי ביאליק, היה המחזה השני שהציג תיאטרון 'הבימה'[דרוש מקור].

לפנינו ציטטות מגילוי "צדיק הדיבוקים" על ידי אנ-סקי ושרירא - חומרי הגלם להצגת "הדיבוק" - רשימות מארכיון שמואל שרירא, שראו לאור ברובם כמאמר בעיתון "דבר" בשם "מסעותי עם אנסקי" 8.11.1940.

[...] "בקיץ 1912 יצאה המשלחת לדרך... בראשה עמד אנ-סקי. השתתפתי גם אני כעוזרו וגם כמדריכו במנהגי היהדות...צריכים היינו לרכוש את אמונם של החסידים והאדוקים...סיפרתי להם כי זה הוא אחד מעשירי פטרבורג ובהיותו חשוך בנים נדר נדר לאסוף ניגונים, סיפורים וחפצים עתיקים. כטוב לב החסידים במאכל ובמשקה ממלאים פיהם רינה והפונוגרף היה עומד בפינה וקולט לתוכו את ניגוניהם... בבתי הקברות היינו אוספים חומר היסטורי רב - "פתקאות בקשות"...פתקאות מקברו של הבעש"ט...חומר רב הוצאנו בעיר מגוריו של הבעש"ט... בעיירה קטנה בדרך העולה בין רובנה לברדיצ'ב... קמינקה, חי צדיק גדול, מגדולי תלמידיו של הבעש"ט..רב שמואל. קברו מכוסה כולו פתקאות...על צדיק זה מספרים סיפורי מעשיות של ניסים ונפלאות למאות. אולם במיוחד מרובים הם הסיפורים על גירושי דיבוקים מכל המינים. דומה שהתמחה צדיק זה בגירושי דיבוקים דווקא...שנכנסו לגופותיהם של בני אדם או בתיהם...אין דיבוק נכנס בגופו של אדם אלא על חטא שחטא ובייחוד על נדר שהפר, על שידוך שביטל. אגב ביטול שידוך נחשב בחוגי החסידים לחטא חמור מאד. סיפורי מעשיות אלו אספו אנ-סקי ושרירא והם שימשו אנ-סקי חומר ל"הדיבוק". גם כל הסיפורים הקטנים וכן שיחות החסידים שביצירה זו הם חומר שנאסף בעיירה זו ובערים אחרות. נעימה הייתה העבודה במחיצתו של אנ-סקי"...

פעילותו במשלחת החזירה אותו לעיר מושבה של בלה ברון ידידת נעוריו, סטאר-קונסטנטין, לה נישא בשנת 1914. בתקופת מלחמת העולם ולאחריה עסק בהוראה ובפעולה ציבורית ציונית ותרבותית באזור ווהלין שבאוקראינה. מלחמת האזרחים ברוסיה תפסה את המשפחה נמלטת על נפשה (פרעות פטליורה). שרירא השתתף בהקמת ליגות להגנה יהודית, והמשפחה ניצלה מפני הוצאה להורג.

שרירא חינך להתחדשות התרבות העברית דרך רשתות החינוך ודרך כתיבת חומרי לימוד. בשנת 1917 היה ממייסדי רשת החינוך "תרבות" לחינוך בעברית באוקראינה וכיהן כמפקח ברשת. באותה שנה ניהל גימנסיה עברית ברוז'ין. ברובנה ערך עיתוני יידיש "וואָהלינער לייבן" ו"וואָהלינער ציַיט".

באותם ימים שרירא גם מפקח מטעם "הועד המרכזי לפיקוח על יתומי מלחמת העולם היהודים" בווהלין מטעם ארגון הג'וינט ומטעם "ועד הסיוע המרכזי לפליטים היהודים". ב- 1916 נפגש בצאריצין עם קהילה שקלטה פליטים רבים, וכתב מחוויותיו:

[...] הרעיון הציוני הכה בה שורשים... את תשומת לבי משכה במיוחד קהילת הגֵרים. השלטון הרוסי היה משגיח [...] שלא יסדרו לעצמם בתי ספר ולא ישלחו את בניהם לבתי ספר של יהודים... קשיי עורף הם הגרים...

מלחמת האזרחים שפרצה באוקראינה גרמה למצבם הביטחוני של היהודים להידרדר. המשפחה עברה לאוסטרוג שבפולין בשנת 1920, ושם לימד שרירא בגימנסיה עברית במסגרת רשת "תרבות" וארגן חוגים ציוניים לנוער ולבוגרים.

שרירא היה חבר מרכז מפלגת "הפועל הצעיר". בשנת 1921 היה שרירא ציר בקונגרס הציוני ה-12 שהתקיים בצ'כוסלובקיה.[2]

ב-1925 עלה שרירא לארץ ישראל עם משפחתו. המשפחה התיישבה בתחילה בחיפה, ואחר כשנה, בשנת 1926, עברה לתל אביב. לאחר עלייתו, מיקד את פעילותו בתחום החינוך והמחקר, השתתף בייסוד גימנסיות פרטיות, ניהל אותן ולימד בהן: היה אחד משני המורים הראשונים של הגימנסיה הראשונה בראשון לציון "גימנסיה בנימינה", לימד שם ובין השנים 1926 - 1932 והיה בשנים 19291932 מנהלה. בשנת 1927 ייסד עם ששה מורים מ"גימנסיה בנימינה" את הגימנסיה "נורדיה" בתל אביב, שנועדה לתת הזדמנות לחינוך משובח למעוטי אמצעים, לנוער עובד ולומד, ולכן נקראה תחילה (עד 1929) "לעם". שרירא היה מנהלה הראשון. עד 1940 מוצאים פרסומים על היותו המנהל (ב- 1934 ב"דבר"[3], וב-1940 תמונה של המנהל והמורים. משנת 1942 ניהל את "גימנסיה מונטיפיורי" ברמת גן עד מותו.

שרירא היה חבר מועצת "החברה העברית לידע עם" מראשית ייסודה, בעקבות ניסיונו במשלחת "אנ-סקי", ונמנה עם ראשוני פעיליה. אחרי מותו ערכה החברה ערב מיוחד לזכרו. הוא היה מזוהה עם משלחת אנ-סקי, והוזמן להרצות על המשלחת בשנות ה-20; ולקראת יובל, הוזמן לכתוב על מסעותיו עם אנ-סקי ב"דבר", בשנת 1940.

מאז איחוד מפלגות "הפועל הצעיר הארץ ישראלי" ו"אחדות העבודה" ב- 1930 ל"מפלגת פועלי ארץ ישראל", עזב שרירא את התנועה ופרש מן החיים הפוליטיים. ב-1933 נשלח על ידי הקרן קיימת לישראל לפולין שבין מלחמות העולם לעודד עלייה לארץ ישראל.

שמואל שרירא נפטר במאי 1944 סמוך לחג השבועות, ונקבר בבית הקברות נחלת יצחק בתל אביב[4].

על שמו רחוב בראשון לציון. שלט לזכרו ולזכר בתו הסופרת והעיתונאית שושנה שרירא הוקם ברחוב הכובשים 20 פינת הרב קוק 30 - מבנה לשימור בתל אביב.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מבוא לספרות העברית העתיקה (במהדורת תש"ז:‫ "מבוא לספרות הישראלית העתיקה"), בשיתוף עם ש' הר, תל אביב: הגמנסיה נורדיה, תרצ"ב-1932.
  • תולדות הספרות העברית התלמודית, בשיתוף עם ש' הר, תל אביב: הוצאת ההשכלה לעם, תרצ"ז-1937.
  • מבוא לכתבי הקודש, ירושלים: מבואות, 1945 (בשנת 1946 אושר על ידי "המחלקה לחינוך של הועד הלאומי לכנסתֿ ישראל" כספר עזר לבתי הספר התיכוניים; יצא לאור במהדורות מחודשות במשך 20 שנה).

ממאמריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ארכיון שמואל שרירא.
  • אנציקלופדיה מקראית - אוצר הידיעות על המקרא ותקופתו, התייחסות ל"מבוא לכתבי הקדש).
  • דוד יודילוביץ (יודה לב איש) (עורך), ראשון לציון: התשמ"ב 1882-התש"א 1941, הוצאת חברת כרמל מזרחי, 1941.
  • שניאור זלמן רובשוב (שז"ר), הקדמה, בתוך: שמואל שרירא, מבוא לכתבי הקודש, ירושלים: מבואות, 1945.
  • 'הגימנסיה הראשונה בעיר, גימנסיה בנימינה', מוזיאון היסטורי, עיריית ראשון לציון.
  • ברוך קרופניק (קרוא), מבוא חדש לתנ"ך הבקר 7.8.1945.
  • אריה צנציפר (רפאלי), פעמי הגאולה – ספר הציונות הרוסית' (עורך: עברֿ הדני; מבוא: פרופ' יוסף קלויזנר), הוצאת נ. טברסקי, 1951.
  • אריה לרנר, 'דבר', 1970, להצלת האמנות היהודית העממית מתערוכה לזכר ש. אנ-סקי במלאת 50 שנה למותו, במוזיאון ארץ ישראל, תל אביב.
  • רבקה גונן, בחזרה לעיירה – אנ-סקי והמשלחת האתנוגרפית היהודית 1912–1914, ירושלים: מוזיאון ישראל, 1994, מפתח השמות.
  • שושנה שרירא "אלמני הקש הצהובים - הזמן התל אביבי", מהדורה שנייה בעריכת אילת אלגור גורפינקל, כרמל 2009.
  • שושנה שרירא ואריאל כהן, "והיו הנעליים מאושרות", יומן מכתבים 1942 - 1946 בין סופרת תל אביבית צעירה, שושנה שרירא, לבעלה הטרי ששירת בבריגדה היהודית, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2011.
  • The Jewish Dark Continent: Life and Death in the Russian Pale of Settlement,Nathaniel Deutsch,2011,Harvard University Press
  • דני שרירא: "איסוף שברי הגולה- חקר הפולקלור בישראל בשנות ה-40 וה- 50 במבט ביקורתי", 2012, עבודה לתואר דוקטור באוניברסיטה העברית בירושלים.
  • לקלסתרו של דוד המלך כמחבר ספר תהלים מאת ניצה פרילוק.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא שמואל שרירא בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ העיירה שלי, קטלוג מוזיאון ישראל משנת 1994, רשימת האישים.
  2. ^ מתוך אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו.
  3. ^ במשמרות כפר סבא, דבר, 25 במאי 1934
  4. ^ שמואל שרירא (שרייר), על המשמר, 30 במאי 1944