דיר חג'לה

מנזר דיר חג'לה

(למפת הרי ירושלים רגילה)

מנזר דיר חג'לה

'בית חגלה' (למטה מימין) במפת מידבא; למעלה – נהר הירדן נשפך לים המלח; משמאל למטה – יריחו

מנזר דֵיר חָגְ'לָה הוא מנזר יווני-אורתודוקסי, השוכן במדבר יהודה צפונית לים המלח. המנזר מוקדש לגֶּרָסימוֹס הקדוש, שעל פי המסורת, הקים במקום לָאוּרַה (מרכז לנזירים מתבודדים) בתקופה הביזנטית.

תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנזר דיר חג'לה שוכן בחורשה ירוקה ומטופחת, ובה פינות אירוח מוצלות, כשני קילומטר וחצי מצומת בית הערבה. הוא בנוי לגובה שתי קומות סביב חצר קְטוּרה (לא מקורה), המרוצפת לוחות אבן ובמרכזה בור מים. בקומה הראשונה שוכנים המטבח וחדר האוכל של המנזר, וכן קפלת תפילה קטנה ודוכני מזכרות, בהם ניתן גם לרכוש תשמישי קדושה ותכריכים לקבורה. הכנסייה הגדולה וחדרי מגוריהם של הנזירים שוכנים בקומה השנייה. צמוד למנזר ישנה אכסניה, המשמשת צליינים יוונים המבקרים במקום.

מסורות יהודיות ונוצריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם המנזר משמר את שם היישוב המקראי "בית חגלה", הנזכר בספר יהושע (ט"ו, ו) כנקודת הגבול המזרחית ביותר בין נחלת שבט יהודה לנחלת שבט בנימין. יישוב בשם זה שכן במקום בתקופה הביזנטית, זאת על פי המופיע במפת מידבא מהמאה השישית. המסורת היהודית מצביעה על אזור זה בצפון ים המלח כמקום בו חצה יהושע בן נון את הירדן, וממנו המשיך לכיבוש יריחו הסמוכה. מעיין אלישע הסמוך קושר את האתר למסורת יהודית נוספת, על פיה במקום זה עלה אליהו הנביא השמיימה לעיני אלישע ממשיכו.

המסורת הנוצרית מזהה את המקום כאחת מתחנות הדרכים בהן עצרו מרים, יוסף וישו ללון בדרכם למצרים, בעת שנמלטו מפני המלך הורדוס. מסורת נוצרית חשובה נוספת מצביעה על המקום כאתר הטבלתו של ישו בירדן בידי יוחנן המטביל, שנעשתה בבית עברה מול קאסר אל יהוד הסמוך. מדי חודש ינואר נחגג במנזר חג ההתגלות, שבמהלכו נערכים טקסים ותהלוכות על גדות הירדן.

תולדות המנזר[עריכת קוד מקור | עריכה]

המנזר נוסד במקורו במאה החמישית לספירה על ידי גרסימוס (מסורת ימי בינמית מערבית זיהתה בטעות את המייסד כאב הכנסייה הירונימוס בגלל הדמיון בשם). בשנת 614 לספירה המקום חרב בידי הפרסים, שפלשו לארץ ישראל ופגעו באתרים נוצריים רבים. לאחר כיבוש הארץ בידי הערבים בשנת 640 לספירה, המנזר שוקם, אך נראה כי חרב ונבנה כמה וכמה פעמים במשך מאות שנים.

המבנה הקיים היום הוא צלבני, כפי שמעידה מתכונת הקלויסטר ותקרת הקשתות הצולבות, האופייניים לבנייה הצלבנית בארץ ישראל. עם זאת, חלקים רבים במבנה הם שיקומים ותוספות על המבנה הצלבני המקורי, שנפגע במשך השנים בעיקר מרעידות אדמה. השיפוץ המקיף האחרון נערך בשנת 1890 בידי הפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית, בעקבות פגיעה קשה שספג המבנה ברעידת אדמה שהתחוללה בשנת 1837. המנזר הפך פנינת צליינות ותיירות מאז סלילת כביש עוקף יריחו בשל הסכמי אוסלו על ידי מדינת ישראל.הכביש החדש עובר בצמוד למנזר ובשל כך הפך המקום ממנזר נידח ושכוח לאתר צליינות חשוב ונגיש. אב המנזר כריסטוס, המכהן מאז מלחמת ששת הימים ועד היום (נכון לאפריל 2022), הפך את המנזר לפנינת צליינות ותיירות. ביוזמתו הוקמה פינת חי בחזית המנזר, הותקנו ספסלי פיקניק בתשלום סמלי, והנזירים אף עובדים עם יושבי יריחו הסמוכה בחקלאות, הכוללת חממות, עדרי כבשים ובקר.במקום פועל בית מלאכה לאומנות הפסיפס אשר גם הוא הוקם בייזמת האב כריסטוס כשנדרש לחדש במו ידיו פסיפסים ניזוקים שהמנזר משופע בהם.

הכנסייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכנסייה הגדולה במנזר שוכנת באולם רחב בעל כיפה גדולה, המצופה במתכת ובולטת למרחוק. קירות הכנסייה ועמודיה העבים מעוטרים בתמשיחי קיר וציורים, חלקם עתיקים וחלקם משוחזרים. רוב הציורים מציגים נזירים חשובים שפעלו באזור בתקופה הביזנטית, בהם אותימיוס, ושמעון סטיליטיס ("שמעון איש העמוד")(אנ') שישב על עמוד מבלי לרדת ממנו במשך 36 שנה. בחלקו התחתון של האיקונוסטאזיס (קיר האיקונות המסתיר את המזבח מהקהל) מתוארות סצנות שונות מהתנ"ך הקשורות ברובן לאזור, כמו לוט ובנותיו הבורחים מסדום; כיבוש יריחו; מאבק יעקב במלאך; עליית אליהו השמיימה וכדומה.

ממצאים ארכאולוגיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפציו האחרונים של המנזר בשלהי המאה ה-19 שילבו חלקים מרצפת הפסיפס המקורית במקומות שונים במנזר, ושילבו בו שרידי קירות ופרסקאות. רוב הממצא הקדום נאסף אל הקריפטה, השוכנת מתחת לכנסייה הגדולה, בה ניתן לראות שרידי עצמות וגולגולות של נזירי המקום מימים עברו: בארון זכוכית אחד מוצגים שרידיהם של הנזירים שנטבחו על ידי הפרסים בשנת 614, ובארון אחר מוצגים שרידיהם של קורבנות רעידת האדמה מן המאה ה-19. כן מוצג בקריפטה אוסף גדול של מתנות שניתנו על ידי צליינים. רוב המתנות הן צלמיות של תינוקות, חלקי גפיים ואיברים אחרים, שניתנו כעדות לנדר שנדר הצליין, כתפילה לריפוי התינוק או האבר המסוים. צלמיות אלו עשויות שעוה והן מונחות לא רק בקריפטה, אלא גם תלויות על הקיר מול פתח הכניסה אליה, תחת ציור המציג את מרים מניקה את ישו בנה.

הלאורה של גרסימוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – גרסימוס

ראשית הפעילות הנוצרית במקום הייתה, כאמור, עם הקמתו של מנזר ביזנטי, שנוהל בידי הנזיר גרסימוס. הלה היה מראשי חבר הנזירים הנוצרים במדבר יהודה ובערבות יריחו בתקופה הביזנטית, ומחבר הרֵגוּלַה (תקנון מנזרי מדבר יהודה), המחייב את הנזירים המזרחיים עד ימינו.
עיקר פרסומו של גרסימוס היה כמחולל נסים, והוא נחשב לפטרון החיות. על פי המסורת, נתקל גרסימוס במדבר באריה פצוע, שקוץ תקוע ברגלו. הוא שלף את הקוץ וטיפל באריה עד שריפא אותו. בעקבות כך, ליווה אותו האריה לכל מקום ושמר עליו מכל רע. כשגרסימוס הלך לעולמו, רבץ האריה על קברו וסירב לאכול ולשתות עד שמת.
גרסימוס ניהל את מנזר דיר חג'לה כלָאוּרַה - המנזר עצמו שימש כמקום תפילה וסעודה רק בימי שבת וראשון, ובשאר ימי השבוע שהו חברי הלאורה בבדידות בתאים ובמערות באזור. מן המנזר הביזנטי לא שרד דבר, אולם חלק ניכר מ-11 תאי הלאורה נשתמרו יפה, חלקם חצובים וחלקם בנויים בחוואר לאורך גדת וואדי נח'יל (נחל התמרים). רוב התאים קטנים, למעט תא אחד חצוב, הכולל כמה חדרים וקפלת תפילה קטנה.