מבצע לפיד
 | ||||||||||||||||||
| חיילים אמריקאים נוחתים בחופי אלג'יריה | ||||||||||||||||||
| מערכה: המערכה בצפון אפריקה | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 8 בנובמבר 1942 – 28 בנובמבר 1942 (21 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | המערכה במדבר המערבי | |||||||||||||||||
| קרב אחרי | המערכה בתוניסיה | |||||||||||||||||
| מקום | מרוקו, אלג'יריה | |||||||||||||||||
| קואורדינטות |
35°05′06″N 2°01′44″W / 35.085°N 2.029°W | |||||||||||||||||
| תוצאה | הצלחה לנחיתות בעלות הברית בחופי מרוקו ואלג'יריה שהביאה לכניעת אנשי צבא צרפת של וישי במדינות אלו. | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
 מפת הנחיתות במבצע לפיד | ||||||||||||||||||
.svg){kind=small}
מבצע לפיד (באנגלית: Operation Torch) הוא שם הקוד שניתן למבצע נחיתה אמפיבית של בעלות הברית בחופי צפון אפריקה המערבית, מרוקו ואלג'יריה, במסגרת המערכה בצפון אפריקה במלחמת העולם השנייה.
מטרת הנחיתות, שהחלו ב־8 בנובמבר 1942, הייתה להשתלט על מושבות צרפת בצפון אפריקה המערבית, שהיו תחת שליטת משטר צרפת של וישי, כצעד ראשון לקראת השתלטות על כל אגן הים התיכון. מעבר לכך, המבצע היה אמור לשמש תחליף לפתיחת חזית שנייה נגד גרמניה הנאצית במערב אירופה בשנת 1943, ונועד להפגין בפני ההנהגה הסובייטית את מחויבותן של בעלות בריתה המערביות, ארצות הברית ובריטניה, גם להקל על ברית המועצות במלחמתה נגד הנאצים בתקופה הקשה של קרב סטלינגרד, באמצעות פתיחתה של חזית נוספת. המטרה העיקרית של המבצע הייתה להשתלט על כל החוף של צפון אפריקה באמצעות תנועת מלקחיים ענקית ממזרח וממערב, שהשלב הראשון שלה נפתח בהתקדמות כוחות הארמייה השמינית הבריטית ממצרים מערבה בעקבות תבוסת כוחות הציר בראשות ארווין רומל בקרב אל־עלמיין השני. ההשתלטות על צפון אפריקה נועדה להכשיר את הקרקע לשורת מבצעים התקפיים של בעלות הברית המערביות נגד כוחות הציר בדרום אירופה בשנת 1943.
המטרות הראשוניות של המבצע הושגו בעיקרן, תוך תצוגה של שיתוף פעולה אנגלו־אמריקאי, והפגנת העוצמה הצבאית האמריקנית במבצע נחיתה גדול מהים, שהיה הראשון בשרשרת מבצעים ששיאם בנחיתה בנורמנדי בשנת 1944. התנגדות כוחות וישי במושבות צרפת בצפון אפריקה בראשות האדמירל ז'אן פרנסואה דרלאן הייתה סמלית בעיקרה, והסתיימה תוך זמן קצר. לאחר מכן הסכימו הכוחות הצרפתיים להיכנע, וחלקם אף הצטרפו למלחמה לצד בעלות הברית נגד כוחות הציר, וכתגובה, החליטה גרמניה לכבוש את החלק "החופשי" של צרפת. ניסיון בעלות הברית לנצל את ההצלחה לצורך כיבוש תוניסיה נכשל. בסוף דצמבר 1942 נעצרה התקדמות כוחות בעלות הברית מזרחה, והחלה המערכה בתוניסיה, שהסתיימה רק במאי 1943 בחיסול שארית כוחות הציר בצפון אפריקה.
רקע היסטורי ואסטרטגי
[עריכת קוד מקור | עריכה]עם כניסת ארצות הברית למלחמת העולם השנייה לאחר המתקפה על פרל הארבור, החלו גורמי צבא אמריקאיים לבחון אפשרויות לפעולה צבאית נרחבת בזירה האירופית, שנתפסה על ידי הנהגת ארצות הברית כחשובה יותר מזירת האוקיינוס השקט. חלק מפיקוד הצבא האמריקני, בראשות הרמטכ"ל ג'ורג' מרשל, תמך בביצוע נחיתה אמפיבית בחופי צרפת ובפלישה למערב אירופה כבר בשנת 1942, אולם וינסטון צ'רצ'יל והפיקוד הצבאי הבריטי סברו כי מדובר בתוכנית שנועדה לכישלון, משום שעדיין לא נוצרו התנאים ההכרחיים לביצועה, ותמכו בביצוע נחיתה אמפיבית בחופי צפון אפריקה, שהייתה כרוכה בסיכונים פחותים בהרבה.[3] בחלק המזרחי של צפון אפריקה, במצרים ובלוב, נלחמו כוחות חבר העמים הבריטי בכוחות הציר תחת פיקוד גנרל־פלדמרשל ארווין רומל זה כשנתיים, אך בחלקה המערבי שלט הצבא הצרפתי הקולוניאלי, הנאמן למשטר צרפת של וישי, על מרוקו, אלג'יריה ותוניסיה, שטחים בעלי חשיבות אסטרטגית רבה, שהבטיחו שליטה על האגן המערבי של הים התיכון.
קיץ 1942 היווה נקודת שפל במערכה הצבאית שניהלו בעלות הברית כנגד כוחות הציר. ב־20 ביוני נפל נמל טוברוק לידי רומל, ובראשית יולי כבר הגיעו כוחותיו עד קו אל עלמיין, ואיימו לכבוש את מצרים כולה ולהשתלט על תעלת סואץ האסטרטגית. בחזית הסובייטית פתחו הגרמנים במתקפת הקיץ שלהם בדרום רוסיה ב־28 ביוני, ואיימו למנוע מהסובייטים את השימוש בנתיב התעבורה החיוני על נהר הוולגה, להשתלט על כל אזור הקווקז, ובכך לגרום פגיעה חמורה במאמץ המלחמה של ברית המועצות. ההנהגה הסובייטית (סטלין) הפעילה לחץ כבד על בעלות הברית המערביות לפתוח "חזית שנייה" נגד גרמניה הנאצית בשנת 1942, כדי לגרום להעברת כוחות גרמניים מהחזית הסובייטית מערבה. צ'רצ'יל ופרנקלין דלאנו רוזוולט הבינו שהם חייבים ליזום במהירות פעולה צבאית אנגלו־אמריקנית משמעותית נגד כוחות הציר, כדי להקל על הלחץ הצבאי שלהם על כוחות חבר העמים הבריטי שהגנו על מצרים, ועל כוחות הצבא הסובייטי בדרום רוסיה, ולהוכיח את מחויבותם לסייע לברית המועצות במלחמתה נגד גרמניה הנאצית ובעלות בריתה. הם חששו שדחייה של הפעולה עלולה להביא להתמוטטות ברית המועצות ולכיבוש המזרח התיכון כולו בידי כוחות הציר.
לחץ הזמן אילץ את ההנהגה האמריקנית לוותר זמנית על רצונה לפתוח "חזית שנייה" בצרפת, ולאמץ את התוכנית הבריטית לנחיתה במושבות צרפת בצפון אפריקה, שהייתה הרבה יותר פשוטה לביצוע, ויכלה לספק תוצאות מיידיות. ב־24 ביולי 1942 החליטו ראשי המטות המאוחדים של בריטניה וארצות הברית להתחיל בתכנון מבצע נחיתה אמפיבי גדול בחופי צפון אפריקה הצרפתית, שקיבל את שם הקוד "מבצע לפיד", ויום לאחר מכן אישר הנשיא רוזוולט את קווי המתאר של המבצע המתוכנן. באוגוסט 1942 נסע צ'רצ'יל למוסקבה, כדי לדון עם סטלין בפעולה המתוכננת בצפון אפריקה, ולהסביר לו מדוע לא ניתן לפתוח ב"חזית שנייה" במערב אירופה ב־1942. סטלין לא היה מרוצה, בלשון המעטה, מהתוכניות הצבאיות של בעלות בריתו, אך נאלץ בסופו של דבר להסתפק בכך.[4] הכישלון החרוץ של מבצע הפשיטה על דייפ, שהתרחש מספר ימים לאחר חזרתו של צ'רצ'יל משיחותיו במוסקבה, הדגים בפני ראשי המטות האמריקאים את הקשיים הכרוכים בנחיתה אמפיבית בחופי צרפת, וסייע לשכנע אותם, כי לפני שהכוחות האמריקנים ה"ירוקים" וחסרי הניסיון הצבאי ידרשו לנחות על חופי צרפת ולהתמודד כנגד הצבא הגרמני עדיף שיתנסו קודם בנחיתות על חופים פחות מוגנים.
תכנון המבצע
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיד לאחר קבלת ההחלטה הסופית על ביצוע הנחיתות בצפון אפריקה, הוסכם כי גנרל דווייט אייזנהאואר (לימים נשיא ארצות הברית), מפקד כוחות צבא ארצות הברית בזירת המלחמה האירופאית, יקבל את הפיקוד העליון על כוחות בעלות הברית שישתתפו במבצע, ולסגנו מונה גנרל מארק קלארק. איזנהאואר היה קצין מטה חסר ניסיון כלשהו בפיקוד קרבי, אך השנים שהוא עשה באגף המבצעים של משרד המלחמה האמריקני העניקו לו חוש מעולה לאסטרטגיה. ראשי המטות האמריקנים האמינו שהקסם האישי וכישורי "יחסי האנוש" המעולים של אייזנהאואר, יקלו עליו לגשר על המחלוקות בין בעלות הברית המערביות והמפקדים הצבאיים הבכירים שלהן בשטח, ולתאם מבצעים צבאיים משותפים בהשתתפות צבאות ארצות הברית ובריטניה. עם זאת, במהלך המבצע, ואף לאחריו, נשמעו תלונות מהצד הבריטי לגבי הדרך בה ניהל אייזנהאואר את המבצעים של צבאות בעלות הברית במהלך המערכה בצפון אפריקה, והשגות על מספר החלטות אופרטיביות שלו.[5]
בשלבי התכנון של "מבצע לפיד" התגלעו חילוקי דעות מהותיים בין ראשי המטות של צבא ארצות הברית לבין הבריטים, לגבי מיקום המאמץ העיקרי של בעלות הברית, היקף המבצע ויעדיו. ראשי המטות האמריקנים אימצו גישה אסטרטגית זהירה. הם רצו להתמקד בנחיתות אמפיביות בחוף האטלנטי של מרוקו הצרפתית (אזור קזבלנקה), ורק לאחר ביסוס שליטת בעלות הברית במרוקו להתקדם מזרחה לכיוון אלג'יריה הצרפתית, תוך עקיפת מרוקו הספרדית (ששלטה על מיצר גיברלטר). המתכננים האמריקנים חששו, שפעולה של בעלות הברית בתוך אגן הים התיכון ונחיתה בחופי אלג'יריה, מסוכנת מדי, משום שהיא עלולה לגרום לספרד, גרמניה הנאצית (או שתיהן יחדיו) לנסות להשתלט כתגובה על המאחז הבריטי בגיברלטר, וכיבוש גיברלטר יגרום לניתוק כוחות בעלות הברית שינחתו באלג'יריה ולהשמדתם.
הפיקוד הצבאי הבריטי והמתכננים במטה בעלות הברית בלונדון (ראשי המטות המשולבים של בעלות הברית), תמכו בגישה נועזת הרבה יותר. הם טענו שכיבוש מהיר של תוניסיה הצרפתית חיוני להצלחת מבצע לפיד, משום שהוא יעניק לבעלות הברית שליטה על האגן המרכזי של הים התיכון, ויש להשתלט עליה לפני שהגרמנים יספיקו להגיב ולהזרים כוחות יבשה ואוויר לאזור. לכן הם המליצו לרכז את המאמץ העיקרי של בעלות הברית בכיבוש כל הנמלים של אלג'יריה הצרפתית, כולל נמלי פיליפוויל ובונה, הקרובים לגבול אלג'יריה־תוניס, כדי שישמשו כקרש קפיצה לכוחות בעלות הברית לכיבוש תוניסיה.
התוכנית הסופית של "מבצע לפיד", שגובשה לבסוף לקראת אמצע ספטמבר 1942, היוותה פשרה בין הגישות המנוגדות של הבריטים והאמריקנים. הבריטים הסכימו שאחד מכוחות המשימה של בעלות הברית ינחת בחוף האטלנטי של מרוקו הצרפתית, וישתלט עליה, ואילו האמריקנים הסכימו לערוך שורת נחיתות אמפיביות גם בחופי אלג'יריה, אולם התנגדו לביצוע נחיתות בנמלי פיליפוויל ובונה (במזרח אלג'יריה) בשלב הראשון של המבצע, משום שאזור זה נמצא הרחק מחוץ לטווח הפעולה של מטוסי בעלות הברית (שפעלו מגיברלטר), ונמצא קרוב יחסית לבסיסי האוויר של הלופטוואפה בסיציליה. המתכננים האמריקנים חששו שנחיתות אמפיביות באזור זה ללא חיפוי אווירי עלולות להסתיים באבדות כבדות לכוחות הים והיבשה של בעלות הברית. מאותה סיבה נפסלה גם האפשרות להנחית כוחות של בעלות הברית בנמלי תוניס וביזרטה בתוניסיה. כל הנחיתות האמפיביות של בעלות הברית בחופי צפון אפריקה הצרפתית תוכננו להתבצע בעת ובעונה אחת, אך הוסכם שהפעולות המתוכננות באלג'יריה יתבצעו גם במקרה של כישלון הנחיתות במרוקו הצרפתית, וכן להפך. חוסר הנכונות של הפיקוד האמריקני לקחת סיכונים כדי להבטיח את השגת יעדי המבצע, עתיד היה להתגלות כשגיאה אסטרטגית חמורה.[6]
לאחר כחודש של תכנון, גובשה באמצע ספטמבר 1942 תוכנית לנחיתה אמפיבית בת שלושה ראשים, באזורי קזבלנקה, אוראן ואלג'יר. המבצע המתוכנן נועד להיות מבצע אמריקני בעיקרו, אך כוחות בריטיים משמעותיים נועדו להשתתף בו. על הכוח הימי, הכולל כ־500 אוניות מלחמה ו־350 אוניות תובלה ומשא,[7] יפקד האדמירל אנדרו קנינגהם.
- כוח המשימה המערבי, שנועד לנחות במרוקו, היה תחת פיקוד מייג'ור גנרל ג'ורג' פטון, ובראש הצי שנועד להובילו לשם הועמד האדמירל הנרי קנט יואיט. כוח משימה זה נועד להישלח לצפון אפריקה היישר מארצות הברית. הוא כלל 35,000 חיילים מהדיוויזיה המשוריינת השנייה ומדיוויזיות החי"ר ה־3 וה־9 של צבא ארצות הברית, בשיירה שכללה כמאה ספינות.
- כוח המשימה המרכזי, שנועד לנחות באזור אוראן, היה תחת פיקוד גנרל לויד פרדנדאל. כוח זה נועד לצאת מבריטניה בספינות בריטיות, ולעבור במצר גיברלטר. מפקד הכוח הימי שהוביל את הכוח היה קומודור תומאס טראוברידג'. הוא כלל כ־18,500 חיילים מרגימנט הצנחנים ה־509, דיוויזיית החי"ר הראשונה ודיוויזיית השריון ה-1.
- כוח המשימה המזרחי, שנועד לנחות באזור אלג'יר, היה תחת פיקוד גנרל קנת' אנדרסון. כוח זה היה בריטי בעיקרו, אך סוכם כי כוח משימה אמריקאי מיוחד בראשות הגנרל צ'ארלס ריידר יבצע נחיתות הסחה מקדימות. הכוח כלל 20,000 חיילים מדיוויזיית החי"ר ה־78 הבריטית ומדיוויזיית החי"ר ה־34 של ארצות הברית, וכן שתי יחידות קומנדו בריטיות. גם כוח זה נשלח דרך מצר גיברלטר בספינות בריטיות, בפיקוד תת־אדמירל סיר הרולד בורו.
המגעים עם ההנהגה הצרפתית
[עריכת קוד מקור | עריכה]הכוח הצרפתי בצפון אפריקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הנחת הבסיס של מבצע לפיד הייתה כי ניתן יהיה להימנע מלחימה כבדה נגד הכוחות הצרפתיים בצפון אפריקה, ולהשתלט על אלג'יריה, תוניסיה ומרוקו בכמות נפגעים קטנה. אמנם, שיתוף הפעולה של משטר וישי עם הנאצים לא הוטל בספק, אך בעלות הברית הניחו שניתן יהיה לאתר בתוך הנהגת וישי בצפון אפריקה גורמים התומכים במטרת בעלות הברית, ומתנגדים לנאצים ולמשטרו של המרשל אנרי פיליפ פטן.
לאחר כניעת צרפת במהלך המערכה על צרפת נותרו אנשי השלטון הצרפתי בצפון אפריקה נאמנים למשטר צרפת של וישי. על פי הסכם הכניעה הצרפתי מ־1940, נמנעה נוכחות צבאית של מדינות הציר במושבות צרפת בצפון אפריקה, אך הצבא הצרפתי הקולוניאלי בשטחן כלל 14 דיוויזיות, שהיו יכולות לגרום אבדות קשות לכוחות הפולשים, אם הפיקוד שלהן יהיה נחוש להתנגד לפלישה.[7] כוחות אלו היו נתונים לפיקודם של מפקדים מקומיים, שנהנו מסמכויות נרחבות, והקשר בינם לבין שלטון וישי היה רופף. אלו כונו בפי דה גול בבוז בשם "פרו־קונסולים". המפקד הכללי של הכוחות בצפון אפריקה היה הגנרל אלפונס ז'ואן. במרוקו היה הנציב הכללי, שהיה גם מפקד כוחות צבא צרפת בצפון אפריקה, הגנרל שארל נוגס, ובתוניסיה היה הנציב ומפקד כוחות הצבא האדמירל ז'אן פייר אסטווה. אנשים אלו נקרעו בשלל נאמנויות סותרות. חלקם ניהלו כמעט בגלוי מגעים עם בעלות הברית. נאמנותם לווישי הלכה והתפוגגה ככל שהסתבך משטר וישי עצמו ואיבד מן הפופולריות שלו בצרפת גופא, וככל שמצבם הצבאי של כוחות הציר במלחמה, ובצפון אפריקה, נראה פחות מבטיח עם התקדמות המפנה במלחמת העולם לקראת סוף שנת 1942.
שנתיים לפני כן פעל בצפון אפריקה דיפלומט אמריקאי בשם רוברט מרפי. הוא הצליח לזכות באמונם של ראשי צבא וישי בצפון אפריקה, הגנרל אלפונס ז'ואן והגנרל שארל מאס. כשבועיים לפני הפלישה המתוכננת, ב־21 באוקטובר, ארגן מרפי פגישה בחוף אלג'יריה, בעיירה שרשל, בין הגנרל מאס וגורמים נוספים שהיו מעוניינים בהפלת משטר וישי במושבות צרפת ובשיתוף פעולה עם בעלות הברית, ובין סגן מפקד הכוח הפולש, הגנרל קלארק, שהגיע לפגישה בצוללת. הפגישה הצליחה, ושיתוף הפעולה בין שני הצדדים היה הדוק עד כדי כך, שפיקוד בעלות הברית נתן התרעה מראש לאנשי וישי, שהיו מצויים בסוד העניין, על מועד הפלישה, באמצעות שידור הסיסמה "רוברט מגיע" בתחנות הרדיו. לעומת זאת, לדה גול נודע על הנחיתות בצפון אפריקה רק בבוקר היום שבו החלה הפלישה, כאשר זומן לפגישה עם צ'רצ'יל בדאונינג סטריט.[8] בסוד הקשר עמדו, פרט לגנרל ז'ואן ולגנרל מאס גם הגנרל דה־מונסאבר (Joseph de Goislard de Monsabert) שפיקד על דיוויזיה בבלידה, וקצינים רבים נוספים בדרגות ביניים.[9]
הקושי העיקרי שאיים לטרפד את המאמץ האנגלו־אמריקני לנטרל התנגדות אפשרית של כוחות וישי למבצע הנחיתה המתוכנן, היה השנאה שרחשו צרפתים רבים לבריטים, שנאה שלובתה בעקבות אירועי מבצע דינמו ובמיוחד לאחר השמדת השייטת הצרפתית במרס אל כביר על ידי הצי הבריטי. לכן הסכימו צ'רצ'יל ורוזוולט מראש שמבצע הנחיתה בחופי צפון אפריקה הצרפתית יתנהל תחת פיקוד אמריקני, ושחיל המשלוח של בעלות הברית יורכב בעיקר מחיילים אמריקנים. מצד שני, רווחה הסברה, שיש צורך להגדיל ככל האפשר את היקף הכוחות שהשתתפו ב"מבצע לפיד", כדי לאפשר לפיקוד הצרפתי המקומי בצפון אפריקה לטעון בפני ממשלת וישי, שכוחותיו הותקפו על ידי "כוח צבאי מכריע", כאמתלא לכניעה מהירה. כתוצאה מכך, שולבו גם כוחות בריטיים בחיל המשלוח של בעלות הברית, אך הם הצטוו להתחזות לחיילים אמריקנים באמצעות תפירת דגל הכוכבים והפסים על שרוול מדיהם[10]
הגעתו של הגנרל ז'ירו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשלב מוקדם של התכנון התקבלה החלטה כי הגנרל שארל דה גול והכוחות הנאמנים לו, שכונו בשם "צבא צרפת החופשית", לא יהיו חלק מהפלישה המתוכננת. דה גול לא נהנה מאמונו של רוזוולט, והיו ביניהם משקעים אישיים. רוזוולט ניהל מגעים עקיפים עם אישים בכירים בהנהגת וישי בצפון אפריקה באמצעות שגרירו האדמירל ויליאם דניאל ליהי, וסבר כי ניתן יהיה לשכנע אותם לא להתנגד לנחיתות. כן סבר רוזוולט כי לא ניתן לסמוך על אנשי דה גול שישמרו בסוד את תוכניות הפלישה, משום שכישלונם במהלך הקרב על דקר בשנת 1940 נבע מהדלפה מודיעינית.[11] גם צ'רצ'יל לא חיבב במיוחד את דה גול, והסכים ליחס ההנהגה האמריקנית כלפיו. הוא סבר שניתן יהיה לרצות אותו בכך שלכוחותיו יינתן השלטון במדגסקר, שעמדה בפני שחרורה משליטת כוחות וישי. לכן הוחלט כי עצם קיום המבצע יוסתר מדה גול ומאנשיו.
על מנת לרכוש את לב ההנהגה הצרפתית בצפון אפריקה, נראה היה כי יש למצוא דמות ייצוגית שתהיה מקובלת עליה, ושניתן יהיה להעביר לידיה את השליטה במושבות צרפת לאחר כיבושן על ידי כוחות בעלות הברית. הגנרל אנרי ז'ירו שהה בדרום צרפת, לאחר שנמלט מהשבי הגרמני במבצע נועז. צ'רצ'יל היה בעל קשרים אישיים עם ז'ירו, ובין השניים שררה ידידות והערכה הדדית. ז'ירו חולץ מהריביירה הצרפתית בצוללת בריטית, והועבר לגיברלטר, שבה קבע הגנרל אייזנהאואר את מפקדתו לקראת הפלישה. הפיקוד של בעלות הברית ייעד לו תפקיד של דמות בעלת סמכות, שתוכל לסייע במגעים עם הצרפתים בצפון אפריקה, ולאחר הפלישה תוכל לאחד את הכוחות שם תחת פיקודה. ז'ירו סבר שהוא מגיע על מנת לקבל לידיו את הפיקוד הכולל על כוחות בעלות הברית, ונדרשו יומיים של ויכוחים עם הגנרל אייזנהאואר על מנת להעמידו על תפקידו האמיתי.[12]
התפתחויות אחרונות ערב המבצע
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הנחיתות תוכננו ל־8 בנובמבר 1942. ב־5 בנובמבר הגיע, במקרה, האדמירל ז'אן פרנסואה דרלאן, מראשי צרפת של וישי, אל העיר אלג'יר, לבקר שם אצל בנו שחלה בשיתוק ילדים ונשקפה סכנה לחייו. נוכחותו של דרלאן בשטח סיכנה מאוד את ההבנות שאליהן הגיע מרפי עם חלק מהמפקדים של צבא וישי בצפון אפריקה. דרלאן היה אחד ממנהיגי משטר וישי, והיה אחד מהמטיפים לשיתוף פעולה עם הנאצים. הוא היה דמות בעלת סמכות כלפי הצבא והצי בצפון אפריקה, ויכול היה לסתור פקודות כניעה והצטרפות לבעלות הברית שייתנו מפקדי השטח כז'ואן ומאס.
כוח המשימה המערבי, בפיקודו של פטון, יצא לדרכו מנמלים שונים בארצות הברית בזמנים שונים, על מנת שלא לחשוף את המשימה המתוכננת. כוח זה, שמנה 100 ספינות, התאחד בלב ים, ועל אף שהתגלה על ידי צוללת גרמנית, הצליח להגיע אל יעדיו בחוף מרוקו בהתאם לתוכנית.[13]
שני כוחות המשימה, שנועדו לבצע את הנחיתות באלג'יריה, יצאו לדרכם מבריטניה ועברו דרך מצר גיברלטר. שיירה זו התגלתה על ידי המודיעין של הציר, וכבר ב־4 בנובמבר העבירו האיטלקים ידיעה לפיקוד הגרמני על קיומה של שיירה גדולה. הגרמנים שגו, וסברו כי הכוח הימי נועד לתגבר את הכוחות הבריטיים במלטה, או להגיע ללוב על מנת לתגבר את כוחותיו של הגנרל מונטגומרי שרדפו אחר כוחותיו של רומל לאחר שניצחו בקרב אל־עלמיין השלישי.[7] הכוח, שיצא מנמלי ליברפול וגלאזגו לאחר ששהה על אוניות הנחיתה מחודש ספטמבר, עבר דרך מצרי גיברלטר בשלום ב־5 וב־6 בנובמבר.[13]
מעט לאחר חצות ב־7 בנובמבר, לקראת הנחיתה המתוכננת, הודיע מרפי לז'ואן על מועד הנחיתות, אך נוכחותו של דרלאן באזור מנעה מז'ואן לבצע את תוכניתו. הכוחות בשטח עמדו תחת פקודתו של דרלאן, וההשפעה שהייתה לז'ואן קודם לבואו פגה. בשעה שתיים בלילה פנה ז'ואן לדרלאן, הודיע לו על הנחיתות המתוכננות, וביקש ממנו לא להתנגד להן ולשתף פעולה עם צבאות בעלות הברית המערביות. דרלאן סירב, שלח כוח משטרה שפיזר את נאמני ז'ואן ששמרו על הווילה שבה שהה, ועצר אותו, את מרפי ואת סגנו קנת, ששהו באותו זמן בווילה.[14]
נחיתות "לפיד"
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב־8 בנובמבר נחתו כוחות בעלות הברית בחופי הנחיתה המתוכננים – חופה האטלנטי של מרוקו, אזור אוראן ואזור אלג'יר. למרות הסיכומים המוקדמים עם חלק ממפקדי צבא וישי בשטח, נתקלו הנחיתות במקומות רבים בהתנגדות, שגרמה לנפגעים לא מעטים בקרב הכוחות הנוחתים וכוחות וישי המגינים. לאחר קבלת הידיעה על הנחיתות, הורה המרשל פטן לאנשיו לתקוף את הכוח הנוחת, ולהתנגד בכוח לניסיונות הנחיתה. על אף שהיו מפקדים צרפתים מקומיים שעמדו במילתם ולא התנגדו לנחיתות, רבים אחרים גילו התנגדות, ונוכחותו של דרלאן באלג'יר חיזקה את רוחם. השלטונות הצרפתיים המקומיים ופיקוד צבא וישי בצפון אפריקה לא מיהרו לקבל את סמכותו של הגנרל ז'ירו. בנאום ברדיו שנשא דה גול בערב שלאחר הנחיתות, הוא קרא לחיילים ולקצינים הצרפתים בצפון אפריקה להצטרף למחנה בעלות הברית. אולם לנאום לא הייתה השפעה משמעותית, ואנשי וישי המשיכו לגלות התנגדות בכל נקודות הנחיתה, שנמשכה כשלושה ימים, עד הכרזת הכניעה של דרלאן ב־10 בנובמבר.
הנחיתות במרוקו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
במרוקו, פעל גנרל אנטואן בתואר (Antoine Béthouart), מפקד הגנת החופים, בתיאום עם בעלות הברית. ערב הפלישה הוא השתלט על מוקדי כוח בבירה רבאט, אולם לאחר חילופי אש קצרים, הצליחו אנשי וישי בראשות מפקד אזור קזבלנקה, תת־אדמירל פרנסואה מישלייה (François Michelier), והמושל הכללי של מרוקו (ששימש גם כמפקד צבא צרפת בצפון אפריקה), הגנרל שארל נוגס (Charles Noguès), להשתלט על המצב, ולשים את בתואר במעצר (לאחר סיום הפלישה שוחרר בתואר, והמשיך לשרת בתפקידים בכירים בצבא צרפת החופשית ובצבא צרפת לאחר המלחמה). פעולתו של בתואר רק הביאה לכוננות מלאה של אנשי וישי במרוקו ערב הפלישה. נוגס, שקיבל מברק אישי מן הנשיא רוזוולט המפציר בו לסייע לכוחות הנוחתים של בעלות הברית, החליט להצטרף אל דרלאן בהתנגדות לפלישה.[15]
כוח הנחיתה האמריקאי בראשותו של פטון הגיע לחופי מרוקו ב־8 בנובמבר, בשעות הבוקר המוקדמות. הכוח חולק לשלושה ראשים, כאשר הכוח העיקרי נחת באזור קזבלנקה, ושני כוחות משניים פעלו מדרום, באזור העיירה סאפי (Safi), ומצפון באזור פור ליוטה (Port-Lyautey). על החוף נתקלו הכוחות הנוחתים בהתנגדות צרפתית כבדה, והצליחו להשתלט על יעדיהם רק לאחר שלושה ימי לחימה, שעלתה להם במחיר של 150 הרוגים.[16] במקביל התלקח קרב ימי, שבו ניסתה אוניית המערכה הצרפתית "ז'אן באר", שבנייתה טרם הושלמה ושימשה למעשה כסוללת תותחי חוף, להתנגד לכוח הימי האמריקאי. הקרב הסתיים בתבוסת הכוחות הימיים הצרפתיים שאליהם הצטרפו צוללות גרמניות, באובדן "ז'אן באר", ובטיבוע שבע אוניות צרפתיות ושלוש משחתות, כשעל סיפונן אלף מלחים. בעקבות תבוסת כוחותיו בים וביבשה, נכנע נוגס לכוחות הפולשים ב־11 בנובמבר.[17]
הנחיתות באוראן
[עריכת קוד מקור | עריכה]
באוראן נחת כוח אמריקאי בפיקודו של גנרל פרדנדאל, אשר כלל כוחות חי"ר מדיוויזיית הרגלים ה־1 בפיקוד גנרל טרי אלן. הנחיתות באזור אוראן בוצעו בהצלחה מרובה, ושלושה ראשי גשר נתפסו על ידי שבעה כוחות משימה שנחתו מהים. העיירה ארזיו (Arzew), בה נחתו גדוד הריינג'רים ה־1, צוות קרבי מדיוויזיית השריון ה־1 ורגימנט החי"ר ה־18,[18] ושדה תעופה סמוך, נתפסו כמעט ללא התנגדות.[2] עם זאת, מבצע מוצנח לכיבוש שדה התעופה מדרום לאוראן נכשל בשל תנאי מזג אוויר שפיזרו את הצנחנים ולא אפשרו את השלמת המשימה, ונחיתה בתוך נמל אוראן בניסיון להשתלט על מתקניו נכשלה כאשר ספינות הנחיתה ספגו אש כבדה ורוב החיילים שהשתתפו בפעולה נפגעו. הקרבות באזור הנמל, שכללו מתקפות נגד צרפתיות וקרבות אוויר וים בין המגינים על החוף לבין הכוח הפולש מן הים נמשכו עד בוקר ה־10 בחודש, שבו הושלם כיבוש העיר.[17]
הנחיתות באלג'יר
[עריכת קוד מקור | עריכה]כיבוש העיר אלג'יר היה אחד היעדים החשובים ביותר של "מבצע לפיד". בעיר, ששימשה בירתה האדמיניסטרטיבית של צפון אפריקה הצרפתית, שכנה המפקדה של אדמירל דרלאן, שתפיסתו הייתה חיונית לגיוס התמיכה של הכוחות הצרפתיים בצפון אפריקה לפלישת בעלות הברית. אלג'יר הייתה הנקודה המזרחית ביותר שבה נחתו כוחות בעלות הברית במהלך מבצע לפיד, וכיבושה היה חיוני להשגת היעד האסטרטגי של השתלטות מהירה על תוניסיה שבה החלו להתבצר כוחות הציר, ולהשלמת ההשתלטות על מושבות צרפת בצפון אפריקה.
הנחיתות באלג'יר החלו בשעות הצהריים של 8 בנובמבר. דרלאן פיקד על התנגדות מגני העיר, שכללה אש תותחים על ספינות הנחיתה ועל המשחתות הבריטיות "ברוק" ו"מלקולם", שניסו להנחית חיילים אמריקאים ובריטים בנמל אלג'יר עצמו. אירוע זה היווה את ההתנגדות הממשית העיקרית לכוח הפולש. הכוחות הנוחתים לא התקשו להקים שלושה ראשי גשר באזור העיר ולנטרל את הגנות החוף הצרפתיות. בכך סייעו להם אנשי הרזיסטאנס בעיר עצמה, ובמיוחד אנשי המחתרת היהודית בפיקודו של ג'וזה אבולקר שהתחפשו לאנשי וישי והשתלטו על מוקדי תקשורת וכוח בעיר.[19]
כאשר התברר לאדמירל דרלאן שכוחות בעלות הברית החלו לנחות בחופי צפון אפריקה, הוא שחרר את ז'ואן ממעצרו, והחל לשלוח מברקים למרשל פטן, במטרה לקבל ממנו הוראות כיצד עליו לפעול. כאשר חיילי בעלות הברית החלו בתנועה לעבר אלג'יר, החליט דרלאן לייפות את כוחו של גנרל ז'ואן להיכנע לפולשים, אולם באזור העיר אלג'יר בלבד. כניעתו של ז'ואן נכנסה לתוקפה בשעה שבע בערב. דרלאן נתפס בידי כוחות בעלות הברית. במשך שלושה ימים נוספים המשיכה להתנהל לחימה בנקודות הנחיתה האחרות של מבצע לפיד, כאשר ז'ואן לוחץ על דרלאן להכריז על הפסקת אש כללית. רק ב־10 בנובמבר הסכים דרלאן לבסוף להורות לכוחות וישי בצפון אפריקה להניח את נשקם. בתאריך זה נפגש ז'ואן עם ז'ירו שהגיע לאלג'יריה, והעביר לידיו את הפיקוד הכולל על כוחות צרפת בצפון אפריקה. ב־11 בנובמבר נכנסה הפסקת האש לתוקפה.
פרשת דרלאן
[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם סיום הקרבות, ב־11 בנובמבר, נשאלה השאלה מי יקבל את הפיקוד על הכוחות הצרפתיים בצפון אפריקה. דה גול שהה מבודד בלונדון, ונראה כי ז'ירו, שבו תלו בעלות הברית את יהבן, אינו מקובל הן על אנשי וישי בצפון אפריקה והן על אנשי צבא צרפת החופשית, והם מסרבים לקבל את מרותו.
בנסיבות אלו עשה גנרל מארק קלארק יד אחת עם אדמירל דרלאן, והכריז כי השלטון הצרפתי הקיים בצפון אפריקה יישאר על כנו. ב־22 בנובמבר חתמו דרלאן וקלרק על הסכם רשמי, שהותיר את דרלאן בראש ההנהגה האזרחית של מושבות צרפת בצפון אפריקה, ומינה את ז'ירו למפקד הצבאי של הכוחות הצרפתיים באזור. עסקה זו נתפסה כבלתי מוסרית ובוגדנית, ונמתחה עליה ביקורת רבה. משטרו של דרלאן בצפון אפריקה היה פרו־נאצי במוצהר, ואכף את חוקי הגזע האנטי־יהודיים, תוך ביטול פקודת כרמיה הצרפתית שהעניקה ליהודים זכויות אזרח. מובילי ההתנגדות לשיתוף הפעולה של אנשי וישי בצפון אפריקה עם גרמניה הנאצית, אנשי תנועת ההתנגדות הצרפתית ובהם מנהיגי מחתרות יהודים כג'וזה אבולקר, ואנשי צרפת החופשית, שלחמו זה כשנתיים נגד כוחות וישי במאמץ רב ותוך נפגעים רבים, הביעו התנגדות קולנית לעסקה. הרציונל לעסקה, כי דרלאן הוא האיש שביכולתו להפסיק את הלוחמה ולהביא להצלחת הנחיתות תוך מניעת נפגעים בנפש בשני הצדדים, והעברת הלחימה לשלב הבא – מתקפה על כוחות הציר בתוניסיה, הובהר בהודעות פומביות של הנשיא רוזוולט ושל צ'רצ'יל, שקראו לעסקה "צעד זמני" ולא תרמו להרגעת הרוחות.
המאבק הפוליטי התגבש עד מהרה למאבק בין מספר קבוצות בעלות אינטרסים מנוגדים. קבוצתו של דרלאן, שאליה הצטרפו עוד אנשי וישי לשעבר כדוגמת המושל נוגס, ניהלה מאבק נגד ז'ירו, והמשיכה ברדיפה אחר אנשי המחתרת האנטי־נאצית, שסייעו לפלישה. באמצע דצמבר הגיע לאלג'יר שליחו של דה גול, הגנרל פרנסואה דא'סטייה דה לה ויז'רי, שאחיו, אנרי ד'אסטייה דה לה ויז'רי, היה מראשי המחתרת המתקוממים נגד משטר וישי שסייעו לכוחות הפולשים ביום הראשון של הפלישה לאלג'יר. הוא נפגש עם גורמים רבים, והתסיס נגד שלטונו של דרלאן. לאחר פגישה בין ד'אסטייה ודרלאן, שבה דרש ד'אסטייה את התפטרותו המיידית של דרלאן, גורש ד'אסטייה מאלג'יר על ידי האמריקאים. בה בעת הגיע לאלג'יר הטוען לכתר מלך צרפת, אנרי, דוכס פריז, והחל אף הוא לגבש סביבו קבוצת תומכים, שקראה להתפטרותו של דרלאן, וליצירת ממשלה מלוכנית.
ב־24 בדצמבר נרצח דרלאן על ידי פטריוט בשם פרנאן בונייה לה שאפל. ז'ירו הורה על הוצאתו להורג של לה שאפל. הרצח פתר את המשבר. ז'ירו קיבל על עצמו את הנהגת כוחות צרפת בצפון אפריקה, בתמיכת בעלות הברית, ועל דעתו של דה גול, שעמד עמו במשא ומתן על המשך משותף של פעולות ההתנגדות.
מבצע אנטון וטיבוע הצי בטולון
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – הטבעת אוניות הצי הצרפתי בטולון
עם היוודע דבר הנחיתות בצפון אפריקה ומעברו של דרלאן לצדן של בעלות הברית עם כריתת ההסכם עמן, עמדו גורמים בממשל וישי בקשרים עם דרלאן בניסיון להביא להצטרפות המרשל פטן לצדו ולצד בעלות הברית. הגנרל מקסים וייגאן, שר ההגנה של וישי, ומפקד הצי של ממשל וישי, האדמירל גבריאל אופאן, ניסחו אף נוסח מברק שיישלח אל דרלאן. היטלר צפה צעדים אלו, וידע כי אינו יכול לסמוך על נאמנותו של משטר וישי. הוא זימן אליו את ראש ממשלת וישי פייר לאוואל, למעונו שבברכטסגאדן. משהגיע לאוואל לשם, ב־10 בנובמבר, התקבל בנזיפות ובצעקות, ולמחרת הודיע אוטו אבץ, שגריר גרמניה בצרפת של וישי, כי היטלר הורה לצבא גרמניה לכבוש את "האזור החופשי" (דרום צרפת שהייתה תחת משטר צרפת של וישי, אך לא תחת שלטון צבאי גרמני).
תוכניות לכיבוש האזור החופשי הוכנו זה מכבר על ידי הצבא הגרמני, על מנת להתכונן למצב שבו הנהגתו הפוליטית של ממשל וישי תיטה לטובת בעלות הברית. שם הקוד שהוכן להן היה "מבצע אטילה". פקודתו של היטלר לכיבוש האזור החופשי כונתה "מבצע אנטון". בד בבד כבשו צבאות איטליה הפשיסטית את ניס ואת קורסיקה מידי שלטונות וישי. ב־12 בנובמבר תם מבצע כיבוש צרפת.
אנשי וישי קיבלו את הכיבוש כמעט ללא התנגדות. מיד לאחר הכיבוש פורק "צבא שביתת הנשק" שהוקם לאחר כניעת צרפת בשנת 1940, כאשר במסגרת הסכם הכניעה הותר לצרפת להחזיק צבא בן 100,000 חיילים. מעטים הם שגילו התנגדות. הגנרל ז'אן דה לאטר דה טסיני ניסה להתנגד לתוקפים ונשלח למאסר. לאחר הכיבוש נתפס אף וייגאן ונאסר.
בטולון עגן הצי הצרפתי, שהיה הנכס החשוב ביותר בידי ממשלת וישי, שנותרה על כנה, ואף התיימרה עתה לשלוט בכל שטחה של צרפת, שלטון אזרחי. בראש הצי עמד האדמירל ז'אן דה לאבורד. דה לאבורד עמד בפני לחצים מכל הצדדים. מפקדו, האדמירל אופאן, ניסה לשכנעו להפליג לצפון אפריקה ולהצטרף שם לבעלות הברית. הנאצים ניסו אף הם לשים ידם על הצי, ויחידותיהם הקיפו את טולון. ב־27 בנובמבר החליטו ראשי הצבא והצי הגרמני לפעול ולתפוס את הספינות בכוח. עם הגעת הכוחות הגרמניים לאזור הנמל, הורה דה לאבורד על טיבוע ספינות הצי. לפקודתו הוטבעו 77 ספינות, ובהן שלוש אוניות מערכה ("דאנקרק", "סטרסבור" ו"פרובאנס"), 8 סיירות, 16 משחתות ו־16 צוללות.[20]
"תחרות המירוץ" לתוניסיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מיד לאחר השלמת ההתבססות במרוקו ובאלג'יריה, המטרה האסטרטגית העיקרית של בעלות הברית הייתה השתלטות מהירה על צפון תוניסיה, ובמיוחד על נמלי תוניס וביזרטה. לאחר תבוסת כוחות ה"ציר" בקרב אל עלמיין השני (23 באוקטובר-4 בנובמבר 1942) והנסיגה המהירה של שרידיהם מערבה, לשטח לוב, פיקוד בעלות הברית העריך שכיבוש נמלי תוניסיה יותיר את כוחות הציר בצפון אפריקה תלויים בנמל טריפולי, כנמל היחיד דרכו יוכלו להמשיך לקבל אספקה ותגבורות. בנוסף לכך, בעלות הברית חששו, שהקרבה היחסית של נמלי צפון תוניסיה לבסיסי הציר באיטליה ובסיציליה, תאפשר לכוחות הציר להתבצר ולהחזיק בתוניסיה בקלות יחסית, ובכך למנוע מבעלות הברית להשלים את השתלטותן על חופי צפון אפריקה.
הפיקוד הגרמני הבין אף הוא את החשיבות האסטרטגית של השליטה בנמלי צפון תוניסיה, ואת האיום שיצרו נחיתות בעלות הברית במרוקו ובאלג'יריה על כוחות ה"ציר" בצפון אפריקה, ופעל במהירות רבה. כבר ב־9 בנובמבר (יום לאחר תחילת "מבצע לפיד") תפסו יחידות מוטסות גרמניות את שדה התעופה אל־עואינה שבתוניסיה, והחל מה־13 בחודש החלו יחידות גרמניות ואיטלקיות לזרום בדרך הים והאוויר לצפון תוניסיה בקצב של יותר מאלף איש ליום. אדמירל דרלאן פקד אמנם על המפקדים הצבאיים הצרפתיים בתוניסיה לעבור לצד בעלות הברית ולשתף עימם פעולה, אך אדמירל איסטיווה, שפיקד על הכוחות הצרפתיים בנמל תוניס התקשה לקבל החלטה כיצד לפעול במצב שנוצר, והגרמנים ניצלו את היסוסי הפיקוד הצרפתי המקומי, כדי להשתלט במהירות על האזור. גנרל בארה, מפקד הכוחות הצרפתיים בתוניסיה, החליט לבסוף להורות לכוחותיו לסגת מערבה, כדי לחבור עם כוחות בעלות הברית המתקדמים מכיוון אלג'יריה. עד סוף נובמבר כבר כללו כוחות הציר בתוניסיה כ־15 אלף חיילים ו־100 טנקים. כוחות אוויר חזקים של הציר התבססו בשדות התעופה של תוניסיה, ובמשך זמן קצר שלטו באוויר, גרמו אבדות כבדות לכוחות הים והיבשה של בעלות הברית, ותקפו את הנמלים שבשליטתן.[21]
מיד לאחר ביסוס שליטת כוחות בעלות הברית בנמלי אלג'יריה, פקד אייזנהאואר על מפקד כוח המשימה המזרחי, גנרל אנדרסון, לפתוח בתנועה מהירה לכיוון תוניסיה. ב־11 בנובמבר נחתה הבריגדה ה־36 מהדיוויזיה הבריטית ה־78 בנמל בוג'יה, וכבשה אותו ללא התנגדות. למחרת הוצנח גדוד הצנחנים ה־3, מהבריגדה המוצנחת הבריטית ה־1, סמוך לעיר בון, מרחק קצר מגבול אלג'יריה־תוניסיה, בעוד גדוד הקומנדו ה־8 והגדודים הנותרים של הבריגדה המוצנחת הונחתו בבון מהים. העיר נכבשה ללא התנגדות, וגדוד הצנחנים ה־3 נע במהירות אל העיר באג'ה, שבשטח תוניסיה, מרחק 160 ק"מ מבון, שם נתקלו בעלות הברית לראשונה בהתנגדות של כוחות גרמניים, שתפסו את העיר. ב־16 בנובמבר צנח גדוד צנחנים בריטי בסוק אל ארבע, ונע לכיוון צפון־מזרח, כדי לסייע לכוח שלחם בבאג'ה. יום קודם לכן הוצנח גדוד מרגימנט הצנחנים האמריקני ה־503 בשדה התעופה יוק־לה־בה, ונע במהירות דרומה אל העיר גאפסה, אותה כבש ב־17 בנובמבר.[22]
תנועת כוחות בעלות הברית לכיוון נמלי צפון תוניסיה התנהלה בשני צירים עיקריים. הכוח שפעל בציר הצפוני התקדם לעבר נמל ביזרטה, דרך הערים באג'ה ומטר, ונתקל בהתנגדות גרמנית רצינית בג'בל עביאד. הכוח שפעל בציר הדרומי התקדם לעבר נמל תוניס מכיוון דרום־מערב, דרך הערים סטיף וקונסטנטין, וב־24 בנובמבר נתקל לראשונה בהתנגדות רצינית של כוחות הציר באזור מאג'ז אל באב. אייזנהאואר שלח את הדיוויזיה המשוריינת האמריקנית ה־1 ואת דיוויזיית החי"ר ה־1 מכוח המשימה שהונחת בנמל אוראן, כדי לתגבר את כוחותיו של אנדרסון בתוניסיה, אך לא היה די בכך כדי להתגבר על ההתנגדות הגוברת של כוחות הציר. ב־28 בנובמבר נבלמה התקדמות השדרה הדרומית של אנדרסון באזור ג'דידה, כ־20 ק"מ בלבד מטוניס. זו הייתה נקודת השיא של התקדמות בעלות הברית בתוניסיה. גשמי החורף, שהחלו לרדת בסוף נובמבר, היקשו מאוד על המשך התקדמות כוחות הקרקע, שנתקעו בבוץ העמוק, וקירקעו את מטוסי בעלות הברית, שפעלו משדות תעופה מאולתרים. כוחות בעלות הברית היו פרוסים על פני חזית רחבה, ורחוקים מבסיסי האספקה שלהם, בעוד כוחות הציר נהנו מקווי אספקה קצרים. חיילות האוויר של הציר, שפעלו משדות תעופה משובחים וסלולים שלא ניזוקו מפגעי מזג האוויר, השיגו עליונות אווירית ותקפו מהאוויר את כוחות הקרקע של בעלות הברית בתוניסיה.
עד ראשית דצמבר התחזק כוח הציר בצפון תוניסיה עד שיכול היה ליטול את היוזמה לידיו ולפתוח בשורת התקפות נגד חזקות. ב־1 בחודש פתחו הגרמנים במתקפה על הכוח הדרומי של בעלות הברית, ותוך מספר ימים אילצו אותו לסגת מג'דידה למג'ז אל באב, לאחר שהסבו לו אבדות כבדות. פיקוד בעלות הברית עדיין לא ויתר על כוונתו לכבוש את תוניס, ותכנן מתקפה חדשה של הקורפוס הבריטי ה־5, שנועדה להתחיל ב־24 בדצמבר. אולם גנרל איזנהאואר, שערך סיור מקדים בקווי החזית לפני המתקפה, השתכנע שאין לה סיכוי להצליח עקב תנאי מזג האוויר הקשים והבוץ העמוק. כאשר הוא חזר למפקדתו הוא הורה לבטל את המתקפה המתוכננת, ולדחות את המשך הפעולות ההתקפיות בתוניסיה לזמן בלתי מוגבל. יש הרואים בתאריך זה (ה־24 בדצמבר 1942) את נקודת הסיום של "מבצע לפיד" ואת תחילתה של המערכה בתוניסיה. כוחות הציר זכו ב"תחרות המירוץ לתוניס", והשלמת סילוקם מטוניסיה עתיד היה לעלות לבעלות הברית בארבעה וחצי חודשים נוספים של לחימה קשה ועקובה מדם.[23]
תוצאות מבצע לפיד
[עריכת קוד מקור | עריכה]מבצע לפיד השיג את מטרותיו העיקריות, בכמות נפגעים מינימלית – 1,469 נפגעים לכוחות בעלות הברית (עד 11 בנובמבר). כוחות הצבא והצי הצרפתיים במרוקו ואלג'יריה ספגו כ־3,500 נפגעים במסגרת ההתנגדות לנחיתות הכוחות הפולשים. במהלך המבצע הצליחו בעלות הברית להשתלט על רוב השטח של מושבות צרפת בצפון אפריקה (למעט מזרח תוניסיה), ולהפוך אותן לבסיס להמשך המבצעים של בעלות הברית בתוניסיה ובזירת הים התיכון. כיבוש מרוקו ואלג'יריה על ידי כוחות בעלות הברית ודרישות המערכה בתוניסיה, חייבו הקצאת כוחות ניכרים של הוורמאכט והיערכות מחודשת של הלופטוואפה, חיל האוויר הגרמני, כולל העברת 400 מפציצים ארוכי טווח מהחזית המזרחית לזירת הים התיכון. בראשית 1943 רבע מכוחו של הלופטוואפה הוקצה לזירת המזרח התיכון, פי שלושה מהכוח האווירי הגרמני שהוקצה ללחימה באזור זה שנה וחצי קודם לכן.[12]
ההשתלטות על מושבות צרפת במערב צפון אפריקה והפיכתם לבסיס פעולה לכוחות יבשה ואוויר גדולים של בעלות הברית, היו תנאי הכרחי להשמדת כוחות הציר בצפון אפריקה (במאי 1943), ולהמשך המבצעים של בעלות הברית בזירת הים התיכון ב־1943, דוגמת הפלישה לסיציליה ובסופו של דבר לאיטליה. ההשתלטות על חופי צפון אפריקה סייעה גם לשמור על המשך העמדה הנייטרלית של השלטון הפשיסטי בספרד במלחמה, על אף נטייתו הטבעית של פרנקו לתמוך במדינות הציר.
הצלחת מבצע לפיד היוותה אות לבאות, לקראת מבצעים אמפיביים אנגלו־אמריקאים נוספים, ששיאם בפלישה לנורמנדי. צבא ארצות הברית מילא בפעם הראשונה במלחמה תפקיד מרכזי במערכה צבאית נגד כוחות גרמניה הנאצית ואיטליה, ורכש ניסיון קרבי יקר ערך. מפקדים אמריקניים שיתפרסמו בשלבים מאוחרים יותר של המלחמה, כפטון ואייזנהאואר, ערכו את טבילת האש הראשונה שלהם במהלך המבצע ובמערכה בתוניסיה שבאה בעקבותיו.
עבור יהודי אלג'יריה ומרוקו היווה מבצע לפיד רווח והצלה. משטר וישי יישם את חוקי הגזע ברוח המשטר הנאצי, וביטל את זכויות האזרח של יהודי צפון אפריקה. בצרפת עצמה נערך זה מספר חודשים משלוח היהודים למחנות ההשמדה במזרח. ביטול חוקי הגזע בצפון אפריקה ומתן זכויות האזרח ליהודים לא היה אירוע מיידי, אלא תהליך ארוך, שכלל התנכלויות נמשכות ליהודים, שכן אנשי וישי נותרו בעמדות כוח גם לאחר הנחיתות, וההתנכלויות ליהודים נמשכו למעשה עד לשנת 1944. גורל שונה פקד את יהודי תוניסיה, שכתוצאה מהשתלטות מדינות הציר על תוניסיה, בעקבות "מבצע לפיד", מצאו עצמם תחת שלטון נאצי ישיר. עד השלמת שחרור תוניסיה מידי הנאצים במאי 1943, הם הספיקו לשלוח כ־5,000 יהודים למחנות עבודה ו־160 יהודים נשלחו לצרפת ומשם למחנות הריכוז.[24]
בספרות ובתרבות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- בספר הווספרים באים (39 רמזים) - מבצע לפיד הוא הרקע להתרחשות של רבע מהספר, ובעל חלק מהותי בעלילה.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יאיר שלג, המחתרת היהודית הנשכחת, באתר הארץ, 19 בנובמבר 2007
- יהודה מורלי, 'ליל תחפושת וקרב: יהודי אלג'יריה במבצע לפיד', מגזין סגולה להיסטוריה, 101 (כסלו תשע"ט)
- ליטל לוין, היום לפני 67 שנה: פריצת דרך בקרב על צפון אפריקה, באתר הארץ, 12 בנובמבר 2009
- The Decision to Invade North Africa (TORCH) part of Command Decisions a publication of the United States Army Center of Military History
- Algeria-French Morocco a book in the U.S. Army Campaigns of World War II series of the United States Army Center of Military History
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 מבצע לפיד אתר Olive Drab.
- ^ 1 2 Lt. Col. E Bauer. The history of world war 2, Orbis, London, 1984, pp 299
- ^ ג'פרי בסט, צ'רצ'יל, הוצאת עם עובד, 2000, עמ' 249
- ^ מרק פרו, שבעה גברים במלחמה, הוצאת דביר, 2010, עמ' 266
- ^ אנדרו רוברטס, סערת המלחמה – היסטוריה חדשה של מלחמת העולם השנייה (הוצאת דביר, 2011), עמ' 290-292
- ^ Command Decisions, United States Army Center of Military History, Washington, 2000, Chp.7, pp. 186-198
- ^ 1 2 3 בריגדיר פ' יאנג, מלחמת העולם 1939-1945, הוצאת מערכות, 1975, עמ' 215
- ^ שארל דה גול, מאבק לחירות, כרך שני, "אחדות במערכה", הוצאת עם הספר, תל אביב, תשי"ח, עמ' 46
- ^ דה גול, כרך שני, עמ' 48
- ^ ראו, וינסטון צ'רצ'יל, מלחמת העולם השנייה, כרך רביעי, עמ' 422. אנדרו רברטס, סערת המלחמה, עמ' 292
- ^ צ'רצ'יל, כרך רביעי, עמ' 498.
- ^ 1 2 צ'רצ'יל, כרך רביעי, עמ' 503
- ^ 1 2 Lt. Col. E Bauer. The history of world war 2, Orbis, London, 1984, pp 296
- ^ צ'רצ'יל, כרך רביעי, עמ' 505
- ^ צ'רצ'יל, כרך רביעי, עמ' 507
- ^ Lt. Col. E Bauer. The history of world war 2, Orbis, London, 1984, pp 298
- ^ 1 2 צ'רצ'יל, כרך רביעי, עמ' 506
- ^ ג'יימס אלטיירי, "ראשי־החנית", הוצאת מערכות, 1965, עמודים 116-141.
- ^ יאיר שלג, המחתרת היהודית הנשכחת, באתר הארץ, 19 בנובמבר 2007
- ^ שארל דה גול, מאבק לחירות, כרך שני "אחדות במערכה", הוצאת עם הספר, תשי"ח, עמ' 56
- ^ אדמירל דה־בלו, דרך בים (הוצאת מערכות, 1959), עמ' 215–216 : דווייט.ד. איזנהאואר, מסע שחרור אירופה (תורגם לעברית, 1954), עמ' 108, 114
- ^ ג'ון גאלבין, היורדים לקרב (הוצאת "מערכות", 1972), עמ' 112-115
- ^ אנדרו רוברטס, סערת המלחמה, הוצאת דביר, 2011, עמ' 293 : איזנהאואר, מסע שחרור אירופה, עמ' 114–119 : Bauer, Ibid, 299
- ^
חוי בן ששון; אביה סולומון־חובב; יעל ריצ'לר־פרידמן, סקירה היסטורית: צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה וגורל היהודים בה, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
