יחסי טורקיה–ישראל – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
מ תקלדה
שורה 8: שורה 8:
'''[[טורקיה]]''' נמנתה בנובמבר [[1947]] עם המדינות שהתנגדו ל[[תוכנית החלוקה]] ולהקמת '''[[מדינת ישראל]]''' ב[[העצרת הכללית של האומות המאוחדות|עצרת האו"ם]]. עם זאת, לאחר ש[[מצרים]] ו[[לבנון]] חתמו על [[הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות|הסכם שביתת נשק עם ישראל]] במרץ [[1949]], הכירה טורקיה רשמית במדינת ישראל, ובתחילת [[1950]] כוננו שתי המדינות [[יחסים דיפלומטיים]] והחליפו ביניהן נציגים בדרגת ציר. בכך הייתה טורקיה למדינה ה[[אסלאם|מוסלמית]] הראשונה המכירה במדינת ישראל.
'''[[טורקיה]]''' נמנתה בנובמבר [[1947]] עם המדינות שהתנגדו ל[[תוכנית החלוקה]] ולהקמת '''[[מדינת ישראל]]''' ב[[העצרת הכללית של האומות המאוחדות|עצרת האו"ם]]. עם זאת, לאחר ש[[מצרים]] ו[[לבנון]] חתמו על [[הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות|הסכם שביתת נשק עם ישראל]] במרץ [[1949]], הכירה טורקיה רשמית במדינת ישראל, ובתחילת [[1950]] כוננו שתי המדינות [[יחסים דיפלומטיים]] והחליפו ביניהן נציגים בדרגת ציר. בכך הייתה טורקיה למדינה ה[[אסלאם|מוסלמית]] הראשונה המכירה במדינת ישראל.


היחסים בין המדינות ידעו עליות ומורדות. בין השנים [[1955]] ו-[[1958]] העדיפה טורקיה קשר קרוב עם [[עיראק]] במסגרת [[ברית בגדאד]], אולם לאחר ה[[הפיכה צבאית|הפיכה הצבאית]] בעיראק ב-1958 התחזקו קשריה עם ישראל. לאחר [[מלחמת ששת הימים]] הלכו והדרדרו היחסים, וב-[[1980]] הורידה טורקיה את דרג היחסים עם ישראל. החל מ-[[1980]] חלה התחממות מחודשת של היחסים, שהגיעה לשיאה בין השנים [[1992]] ו-[[2000]] עת נחשבו ישראל וטורקיה בעלות קרבה מיוחדת. עם התחזקות הגורמים האסלאמיים בטורקיה משנת [[2002]] היא הלכה והתקרבה ל{{ה|עולם הערבי}}, ויחסיה עם ישראל הצטננו.
היחסים בין המדינות ידעו עליות ומורדות. בין השנים [[1955]] ו-[[1958]] העדיפה טורקיה קשר קרוב עם [[עיראק]] במסגרת [[ברית בגדאד]], אולם לאחר ה[[הפיכה צבאית|הפיכה הצבאית]] בעיראק ב-1958 התחזקו קשריה עם ישראל. לאחר [[מלחמת ששת הימים]] הלכו והדרדרו היחסים, וב-[[1980]] הורידה טורקיה את דרג היחסים עם ישראל. החל מ-[[1986]] חלה התחממות מחודשת של היחסים, שהגיעה לשיאה בין השנים [[1992]] ו-[[2000]] עת נחשבו ישראל וטורקיה בעלות קרבה מיוחדת. עם התחזקות הגורמים האסלאמיים בטורקיה משנת [[2002]] היא הלכה והתקרבה ל{{ה|עולם הערבי}}, ויחסיה עם ישראל הצטננו.


==מאפיינים כלליים==
==מאפיינים כלליים==

גרסה מ־14:28, 21 באפריל 2013

יחסי ישראל–טורקיה
ישראלישראל טורקיהטורקיה
ישראל טורקיה
שטח (בקילומטר רבוע)
22,072 783,562
אוכלוסייה
9,893,867 86,186,440
תמ"ג (במיליוני דולרים)
522,033 905,988
תמ"ג לנפש (בדולרים)
52,763 10,512

טורקיה נמנתה בנובמבר 1947 עם המדינות שהתנגדו לתוכנית החלוקה ולהקמת מדינת ישראל בעצרת האו"ם. עם זאת, לאחר שמצרים ולבנון חתמו על הסכם שביתת נשק עם ישראל במרץ 1949, הכירה טורקיה רשמית במדינת ישראל, ובתחילת 1950 כוננו שתי המדינות יחסים דיפלומטיים והחליפו ביניהן נציגים בדרגת ציר. בכך הייתה טורקיה למדינה המוסלמית הראשונה המכירה במדינת ישראל.

היחסים בין המדינות ידעו עליות ומורדות. בין השנים 1955 ו-1958 העדיפה טורקיה קשר קרוב עם עיראק במסגרת ברית בגדאד, אולם לאחר ההפיכה הצבאית בעיראק ב-1958 התחזקו קשריה עם ישראל. לאחר מלחמת ששת הימים הלכו והדרדרו היחסים, וב-1980 הורידה טורקיה את דרג היחסים עם ישראל. החל מ-1986 חלה התחממות מחודשת של היחסים, שהגיעה לשיאה בין השנים 1992 ו-2000 עת נחשבו ישראל וטורקיה בעלות קרבה מיוחדת. עם התחזקות הגורמים האסלאמיים בטורקיה משנת 2002 היא הלכה והתקרבה לעולם הערבי, ויחסיה עם ישראל הצטננו.

מאפיינים כלליים

טורקיה טורקיהטורקיה ישראל ישראלישראל
שטח לקילומטר רבוע 783,562 22,072
אוכלוסייה 86,186,440 9,893,867
משטר רפובליקה דמוקרטית פרלמנטרית דמוקרטיה פרלמנטרית
תוצר מקומי גולמי במיליוני דולרים 905,988 522,033
תוצר מקומי גולמי לנפש בדולרים 10,512 52,763
תקציב הכוחות המזוינים (במיליארדי דולרים) 25 16
מס' החיילים הסדירים המשרתים בכוחות המזוינים 612,900 176,500

יחסי החוץ - ישראל - טורקיה

1948 - 1967

3 ביולי 1950: סייפולה אסין, שגרירה הראשון של טורקיה בישראל, משוחח עם הנשיא חיים ויצמן ושר החוץ משה שרת, בסיום טקס הגשת כתב האמנתו ברחובות. אסין שימש עד לאותה עת כמיופה כוח טורקיה בישראל.

טורקיה נמנתה בנובמבר 1947 על המדינות שהתנגדו לתוכנית החלוקה. יחד עם זאת, במרץ 1949, לאחר שמצרים ולבנון חתמו על הסכם שביתת נשק עם ישראל, הכירה טורקיה רשמית במדינת ישראל ובתחילת 1950 כוננו שתי המדינות יחסים דיפלומטיים והחליפו ביניהן נציגים בדרגת ציר. בכך הייתה טורקיה למדינה המוסלמית הראשונה שהכירה בקיומה של מדינת ישראל.

בתגובה לזעם בעולם הערבי על המהלך הטורקי, השיבו דובריה של טורקיה כי ארצם הייתה בין המדינות המערביות האחרונות שהכירו במדינת ישראל וכי אנקרה המתינה עד שהתברר מעל לכל ספק כי ישראל היא עובדה מוגמרת טרם הכירה בקיומה[1].

לישראל היה עניין רב בכינון קשרים דיפלומטיים עם טורקיה, אשר כמדינה מוסלמית, הקרובה גאוגרפית וגובלת במספר מדינות ערביות שנמצאו בעימות עם ישראל, יכלה לסייע לישראל רבות בתחום המדיני, הכלכלי ואף הצבאי. בתחילת שנות החמישים, אנקרה הייתה אחת מארבע הבירות היחידות בהן הוצב נספח צבאי ישראלי (יחד עם וושינגטון, פאריס ולונדון).

ב-1953 אף נוסח הסכם תרבות רשמי בין טורקיה וישראל והחל משא ומתן להעלאת דרג הנציגויות בתל אביב ובאנקרה – מצירות לשגרירות, אך תחילת כינונה של ברית בגדאד ב-24 בפברואר 1955, הגבילה במידה רבה את חופש התמרון של אנקרה - והשיפור המתוכנן ביחסים התרבותיים והמדיניים לא יצא אל הפועל[2].

משבר ממשי ראשון ביחסי טורקיה - ישראל התרחש בנובמבר 1956, מיד לאחר "מבצע קדש". בעקבות המלחמה קרא משרד החוץ באנקרה לציר הטורקי בת"א לשוב לטורקיה כאשר דובר המשרד מודיע שהציר לא ישוב לתפקידו עד אשר "הבעיה הפלסטינית תמצא את פתרונה בצורה צודקת ובת קיימא בהתאם להחלטות האו"ם".

במחצית השנייה של שנות החמישים ובראשית שנות השישים נמשכו מגעים בדרג בכיר בין טורקיה וישראל. המגעים התקיימו בעיקר במסגרת הניסיון ליצור "חגורה פריפריאלית" של מדינות שאינן ערביות במזרח התיכון, באמצעות הידוק שיתוף הפעולה המדיני והצבאי בין טורקיה, איראן, אתיופיה וישראל.

ב-24 ביולי 1958, כתב ראש ממשלת ישראל דוד בן-גוריון לנשיא האמריקני דווייט אייזנהאואר איגרת סודית בה תיאר את תוכניותיו האזוריות:

"התחלנו לחזק את קשרינו עם ארבע ארצות שכנות במעגל החיצוני של המזרח התיכון – איראן, סודאן, אתיופיה וטורקיה – במטרה להקים סכר חזק בפני הזרם העז הנאצריסטי-סובייטי. אוכל לציין בסיפוק שהצעדים הראשונים שנעשו בכיוון זה זכו להצלחה ... בזמן האחרון הולכים ומתהדקים הקשרים בערוצים סודיים עם ממשלת טורקיה ... המטרה שלנו היא ליצור קבוצת מדינות שלא תהייה בהכרח ברית רשמית ופומבית, ואשר תוכל, בסיוע הדדי ובמאמצים משותפים, לעמוד איתן בפני התפשטותה של ברית המועצות באמצעותו של נאצר, ואשר תוכל אולי אפילו להציל את עצמאותה של לבנון ואולי בבוא העת גם של סוריה"[3].

שיתוף הפעולה בין ארבע המדינות שנכללו ב"חגורה הפריפריאלית" הלך ודעך משלהי שנות השישים ופסק לחלוטין לאחר הדחת המלך היילס סילאסי באתיופיה והמהפכה האיראנית ב-1979.

1967 - 1986 - תחילתה של מדיניות ההצמדה

באמצע שנות השישים החלה "מדיניות ההצמדה" (כינוי למדיניות שבה "מוצמדים" יחסי ישראל טורקיה ליחסי ישראל והפלסטינים) – בעקבות מלחמת ששת הימים שפרצה ביוני 1967. במהלך המלחמה ולאחריה הפגינה טורקיה סולידאריות איתנה עם העולם הערבי: אנקרה הבטיחה שלא תאפשר שימוש כלשהו בבסיסים הצבאיים שבשטחה כנגד מדינות ערביות ומיד לאחר המלחמה היא מיהרה לתמוך בעמדות הערביות בדבר הצורך בנסיגה ישראל מכל השטחים הכבושים[2]. מלחמת יום כיפור באוקטובר 1973 הייתה נקודת ציון נוספת בהתדרדרות היחסים שבין טורקיה וישראל וגם במהלכה תמכה טורקיה בתקיפות רבה בעולם הערבי. התמיכה הטורקית בהחלטות עצרת האו"ם ב-20 בנובמבר 1974 (בדבר הענקת מעמד משקיף לארגון לשחרור פלסטין) והחלטה 3379 מ-10 בנובמבר 1975 (בדבר הגדרת הציונות כתנועה גזענית), הבהירו בצורה חדה ביותר את העדפותיה של טורקיה בסכסוך הישראלי ערבי, ודרדרו את היחסים לשפל שלא היה כמוהו מאז כינונם ב-1950.

במהלך החצי השני של שנות השבעים הופעל לחץ כבד על טורקיה לנתק את קשריה עם ישראל, לחץ אשר נבע מתלותה של טורקיה בנפט ערבי. עם זאת, העמידה התקיפה של טורקיה על זכותה לקיים את הקשר הדיפלומטי עם ישראל הבהירה למדינות ערב שהסיכוי להביא לניתוק הקשר בין אנקרה ות"א הוא קלוש ביותר – והלחצים בנושא אכן פחתו במידה רבה בין 1975-1979[4].

בשבוע האחרון של יולי 1980 פרץ משבר חמור ביחסי טורקיה – ישראל על רקע הדיון בכנסת על חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל. כבר ב-25 ביולי 1980, עוד בטרם אושר החוק רשמית, פרסם ראש הממשלה דמירל הודעת גינוי חריפה לניסיון להחיל את החוק הישראלי על שני חלקי ירושלים. מיד לאחר אישורו הרשמי של החוק, ב-30 ביולי 1980, החזירה טורקיה את מיופה הכוח בת"א להתייעצויות באנקרה וב-28 באוגוסט 1980 הודיעה ממשלת טורקיה כי החליטה לסגור את הקונסוליה הכללית שלה בירושלים בתגובה למהלך הישראלי. אולם שר החוץ הטורקי ארקמן הודיע במקביל כי לסגירת הקונסוליה לא תהייה השלכה על דרג היחסים שבין טורקיה וישראל. למרות זאת, ב-26 בנובמבר 1980 הודיעה ממשלת טורקיה לממשלת ישראל, דרך צינורות דיפלומטיים, על כוונתה להוריד את דרג היחסים בין המדינות. מיד לאחר מסירת ההודעה לממשלת ישראל קראה טורקיה לסגל הדיפלומטי שלה בת"א לשוב לאנקרה כאשר היא מחליטה להשאיר בישראל דיפלומט בדרג של מזכיר שני. במקביל נתבקש הסגל הדיפלומטי של ישראל באנקרה, למעט המזכיר השני, לעזוב את טורקיה תוך שלושה חודשים[5]. מאז, במשך מספר שנים, טורקיה נקטה במדיניות אנטי-ישראלית. למשל, בינואר 1984 קרא נשיא טורקיה לבאי ועידת קזבלנקה לנקוט אסטרטגיה משותפת נגד ישראל[6].

1986 - 2000 - התחממות היחסים והברית האסטרטגית

החל מ-1986 החלה התחממות מחודשת בקשרים בין ישראל לטורקיה שהתבטאה במינוי דיפלומטים בדרג בכיר לתחזוק הקשרים בין המדינות[7][8], אולם עדיין התנגדה ממשלת טורקיה לקשרים קרובים מידי. למשל, הממשלה ביקשה מחברי פרלמנט של לבקר בישראל[9]. בספטמבר 1987 נפגשו שרי החוץ של המדינות בעצרת האו"ם[10]. בפגישה סוכם על הידוק היחסים הכלכליים בין המדינות[11] ושר החוץ של טורקיה נענה להזמנה לבקר בישראל[12]. בעקבות הפגישה הורחב שיתוף הפעולה בין המדינות באקדמיה, במסחר ובחקלאות[13].

בשנים 1988 ו-1989 הועמדו שוב היחסים בצלו של הסכסוך הישראלי-ערבי. השנה הראשונה של האינתיפאדה הייתה רצופת גינויים פומביים מצד אנקרה למעשי צה"ל, לצד הודעות תמיכה חד משמעיות בזכות הפלסטינים להגדרה עצמית, "על כל המשתמע מכך". בנובמבר 1988 מיהרה טורקיה להכריז על הכרה במדינה הפלסטינית החדשה, שעל כינונה הכריזה המועצה הלאומית הפלסטינית – והדבר עורר בישראל תגובה נזעמת. טורקיה הייתה המדינה הרביעית שהכירה במדינה זו, והראשונה מבין המדינות המקיימות יחסים דיפלומטיים עם ישראל. מיופה הכוח הטורקי זומן למשרד החוץ בירושלים, שם הובעה מורת רוחה של ישראל על שטורקיה לא מצאה לנכון לשמוע את עמדתו של נציג ישראל רשמי בטרם החליטה על המהלך[14].

בינואר 1992 הועלה דרג היחסים בין ישראל לטורקיה. היחסים עם ישראל החלו להתמלא בתוכן, תחילה כלכלי ותיירותי ובהמשך גם מדיני וצבאי, למורת רוחו של העולם הערבי, אך לא במידה שיכלה עוד להשפיע על מדיניות של אנקרה. בין יוני 1992 ונובמבר 1994 נערכה סידרה של ביקורים רמי דרג, חסרי תקדים ביחסים בין שתי המדינות שבמסגרתם ביקרו הנשיא עזר ויצמן ושר החוץ שמעון פרס בטורקיה, וראש ממשלת טורקיה טאנסו צ'ילר בישראל. טורקיה ניצבה איתן מאחורי מסכת היחסים הענפה עם ישראל והתנערה מההתקפות הערביות בנושא.

בשנת 1996 החלה להסתמן ביחסי טורקיה ישראל תמונה שהזכירה לרבים את הברית האסטרטגית בין שתי המדינות ב-1958. אמנם בשתי הבירות עשו מאמץ ניכר להציג את היחסים המתהווים, כולל הצבאיים, כבעלי אופי בילטראלי וכבלתי מכוונים נגד צד שלישי כלשהו, אך הפילוסופיה הפרו-מערבית והפרו-דמוקרטית של שתי המדינות יצרה תחושה אצל שאר מדינות המזרח התיכון, כי נרקמת כאן ברית שמטרותיה רחוקות יותר מהידוק הקשר הבילטראלי. במהלך ביקור בישראל של סגן שר החוץ הטורקי אונור אויימן בינואר 1996, הוא הגדיר את היחסים בין שתי המדינות כ"מצוינים בכל היבט שהוא".

במרס 1996 הגיע הנשיא דמירל לביקור רשמי בישראל – ביקור ראשון מסוגו של נשיא טורקיה. ביקורו של דמירל העלה לשיא את היחסים הכלכליים בין שתי המדינות. במהלך הביקור נחתם הסכם סחר המסיר את מגבלות המכסים בין שתי המדינות עד שנת 2000, והוחלט על עיבוי הקשרים בתחומי החקלאות, התעשייה, התקשורת והרפואה כאשר הדגש הוא על תחומי ההיי טק, שהכלכלה הישראלית כה מצטיינת בהם. בין ישראל וטורקיה נוצרו יחסים קרובים במיוחד, שניתן אפילו להגדירם כ"יחסים מיוחדים" וישראל הפכה לאחת המדינות הקרובות ביותר לטורקיה, אם לא הקרובה ביותר.

הסברים להידוק היחסים

שיקולים שונים הנחו את טורקיה בהידוק יחסיה עם ישראל במהלך שנות ה-90:

  1. חיזוק הביטחון האזורי הטורקי, תוך הסתמכות על הקשר המשמעותי ברמת הרכש, האימונים והתכנון בין שני הצבאות החזקים במזרח התיכון, והבטחת ביטחונה של טורקיה כנדבך חשוב בקביעת מעמדה באזור.
  2. הפקת טובות הנאה מעוצמתה של השדולה היהודית בוושינגטון, הרואה עצמה חופשייה להשפיע על מדיניות החוץ של ארצות הברית .
  3. הרצון של טורקיה להרתיע יריבים פוטנציאליים באזור, דוגמת סוריה ויוון, ולשפר את יכולתה להיאבק בטרור.
  4. השאיפה לחיזוק אזורי של הכוחות הדמוקרטיים, החילוניים והתומכים בכלכלת שוק, או במילים אחרות: שיווק "המודל הטורקי – ישראלי" במזרח התיכון בומדינות חבר העמים, במידה רבה כאנטיתזה למודלים אחרים, ובראשם "המודל האיראני".
  5. הצורך של טורקיה בטכנולוגיות אזרחיות הנמצאות ברשות ישראל, בין השאר בגלל קשיים בהשגתן של טכנולוגיה אלה במקומות אחרים.
  6. המאבק חסר הפשרות שניהל הצבא הטורקי באסלאמיזציה הגוברת
  7. הרצון של טורקיה בהנהגתם של טורגוט אוזאל וסולימאן דמירל, להדק את הקשר עם המערב והתסכול המתמשך של המנהיגות המדינית והצבאית, לנוכח הכתף הקרה שהפגינה אירופה לטורקיה
  8. התלות של טורקיה בנפט מוסלמי נעשתה בלתי משמעותית עם חלוף משבר האנרגיה. מערכת היחסים המקיפה עם המדינות המוסלמיות אמנם נותרה בעינה, אך נעשתה מאוזנת יותר. המאזן המסחרי החל נוטה לטובת טורקיה, והטורקים נעשו מעניקי אשראי לחלק מן המדינות המוסלמיות[15].

השיקולים הישראליים להידוק הקשר עם טורקיה בשנות ה-90:

  1. חיזוק הלגיטימציה לישראל במזרח התיכון, על ידי יצירת שלום חם, ואף יותר מכך, עם מדינה מוסלמית גדולה וחשובה דוגמת טורקיה.
  2. הצורך הישראלי המתמיד במציאת שווקים לתוצרת ולידע של התעשייה הצבאית והאווירית, על כל המשתמע מכך לביטחונה וכלכלתה של ישראל.
  3. היתרון האסטרטגי מודיעי משיתוף פעולה ביטחוני עם מדינה הגובלת באויבותיה המובהקות של ישראל – סוריה, עיראק ואיראן.
  4. הרצון להרחיב את הסחר האזרחי עם שוק גדול ומתפתח דוגמת השוק הטורקי.
  5. השאיפה לחזק באזור מדינה בעלת מודל שלטוני דומה למודל הישראלי בסוגיות של דמוקרטיה, חילוניות וכלכלה חופשית, בין השאר כדי להוכיח שהמודל יכול להתאים גם למדינות נוספות במזרח התיכון[16].

ישנם שהסבירו את הידוק הקשרים בין ישראל לטורקיה בהתקדמות תהליך השלום בין ישראל והפלסטינים וירדן. הם מציינים שדרג היחסים הועלה רק לאחר ועידת מדריד ובמקביל להחלטה להעניק דרג של שגריר גם לנציג אש"ף באנקרה. לטענתם, ההתקדמות לקראת שלום בין ישראל לחלק משכנותיה היא שאפשרה לטורקיה לחמם את יחסיה עם ישראל[17]. על פי גישה זאת, הביקור של נשיא טורקיה בישראל, חודשים אחדים לאחר רצח יצחק רבין, נועד להדגיש את תמיכתה של טורקיה בהסדרי השלום המתגבשים בין ישראל לפלסטינים, ולחזק את ממשלתו של שמעון פרס להמשיך בדרך בה צעד רבין[דרוש מקור].

2000 - 2012 - חזרתה של מדיניות ההצמדה

הפורום הכלכלי העולמי בדאבוס, 29 בינואר 2009 - ראש ממשלת טורקיה ארדואן קם ועזב את המקום, במחאה כנגד נשיא מדינת ישראל שמעון פרס, בעקבות מבצע עופרת יצוקה

פרוץ האינתיפאדה השנייה לא הרעה משמעותית את היחסים בין טורקיה לישראל, למרות שמדינות מוסלמיות אחרות ניתקו באותה תקופה את יחסיהן עם ישראל. טורקיה מחתה בפני ישראל על הסגר שהטילה ישראל על יאסר ערפאת במבצע חומת מגן, שלחה אליו שליחים רמי דרג, והעניקה לו סיוע כספי והומניטארי, אולם היחסים החמים עם ישראל ועם הפלסטינים בו זמנית – ואף קודמו עסקאות לשיפוץ טנקים, בניית תעלות השקיה בדרום מזרח טורקיה וייצוא מים מטורקיה לישראל.

המהפך הפוליטי של ה-3 בנובמבר 2002 בטורקיה, דחקה אל מחוץ לחיים הפוליטיים אישים מרכזיים שתחזקו את הקשרים הטובים עם ישראל, כמו ראש הממשלה היוצא בולנט אג'וויט, ראשי הממשלה בעבר מסוט ילמאז וטאנסו צ'ילר, ושר החוץ עד לא מכבר איסמעיל ג'ם. שתי המפלגות המנצחות בבחירות לא מילאו תפקיד משמעותי במדיניות החוץ ולא התנסו בקשרים עם ישראל.

ב-14 בנובמבר 2002, באיחור של עשרה ימים, שוגר מכתב של ראש הממשלה שרון, בו בירך את ארדואן על ניצחונו בבחירות. "אנו שואפים להמשיך ולחזק את שיתוף הפעולה ... ואת הידידות האמיצה ... המבוססת על ערכים משותפים", כתב שרון לארדואן [18]. אולם מצד טורקיה נשמעו קולות אחרים. בראיון שהעניק סגן יו"ר מפלגת "הצדק והפיתוח", מוראט מרג'אן, לעיתון ה"ג'רוזלם פוסט", נאמרו הדברים הבאים:[19] "שרון הוא אחד ממקורות הטרור במזרח התיכון ... הוא לא מבין את הדינמיקה של הכוח בו הוא משתמש. הוא אינו מאפשר את קידום תהליך השלום ואינו מכבד את התהליך ... שרון יצר את האווירה שהצמיחה את הטרור". במהלך 2004 ביקר ראש ממשלת טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן, באופן ישיר את ישראל בשורת התבטאויות חריפות.

למרות שארדואן היווה את ראש החץ של הביקורת על ישראל, בכל זאת לא היה מדובר ב"משבר ארדואן". בכירים אחרים במערכת הפוליטית הטורקית, ובראשם שר החוץ גול, ניסו להרגיע את המתיחות.

שורשי המתיחות נגעו בראש ובראשונה לעצירת תהליך השלום בין ישראל ושכנותיה. מספר סיבות מוחשיות הביאו לכך שטורקיה הרשתה לעצמה לפגוע ביחסים עם ישראל במהלך שנת 2004, וביניהן ניתן למנות את ארבע הסיבות הבאות:

  • התמשכות האינתיפאדה, חיסולים של מנהיגים פלסטינים והמצור על ערפאת.
  • התקרבות משמעותית של טורקיה לסוריה.
  • הידיעות הבלתי פוסקות אודות מכירת נשק ישראלי לכורדים.
  • ההתקררות ביחסים בין טורקיה וארצות הברית, על רקע המלחמה בעיראק.

שיפור מסוים חל בשנת 2006, עת החלה להסתמן אפשרות כי מהלך ההתנתקות מעזה וצפון הגדה אכן ייצא לפועל. במהלך חודש מרץ 2005 ביקר שר החוץ עבדוללה גול בישראל, ובראשית מאי אותה שנה ביקר בה לראשונה גם ראש הממשלה ארדואן. עצירת המשך תהליך ההתנתקות בעקבות מלחמת לבנון השנייה, בקיץ 2006, שבה ועוררה רחשים שליליים בצמרת הפוליטית הטורקית.

בדצמבר 2008 תקף ארדואן בחריפות את ישראל על מבצע עופרת יצוקה. בתחילת המבצע כינה אותו "פשע נגד האנושות"‏‏,[20] וכעבור ימים אחדים הוסיף: "ישראל עושה מעשים לא אנושיים ברצועת עזה, שיגרמו לה להשמיד עצמה".‏‏[21] ימים אחדים לאחר החלטת מועצת הביטחון על הפסקת אש קרא להרחיק את ישראל מהאו"ם, כל עוד אינה נשמעת להחלטה‏‏.[22]. בכנס הפורום הכלכלי העולמי בדאבוס, לאחר שנשיא מדינת ישראל שמעון פרס הגן בנאומו על עמדת ישראל, נטש ארדואן בזעם את הבמה‏‏.[23] במהלך מבצע עופרת יצוקה גם התקיימו בטורקיה הפגנות רבות כנגד ישראל, כולל במהלך משחקיהן של קבוצות ספורט ישראליות ונציגים ישראליים המשחקים בטורקיה.

באוקטובר 2009 ביטלה טורקיה את השתתפות ישראל בתרגיל האווירי אנטוליאן איגל.[24] ובינואר 2010 ארדואן תקף את מדיניות ישראל כלפי הפלסטינים ולבנון, וקבל על העדר הביקורת העולמית על מדיניות הגרעין של ישראל, ביחס לביקורת על הפיתוח הגרעיני באיראן.[25] במקביל, התלוננה ישראל רשמית על שידורן בטורקיה של סדרות טלוויזיה בעלות טונים אנטישמיים ומסרים אנטי-ישראליים בוטים. כתגובה, השפיל סגן שר החוץ, דני אילון במכוון את שגריר טורקיה בישראל לעיני המצלמות. בעקבות זעמה של טורקיה וביקורת קשה מתוך משרד החוץ וגורמים בכירים במערכת הפוליטית, נאלץ אילון להתנצל.[26]

בשנת 2010 חלה הדרדרות נוספת ביחסים בין שתי המדינות, בעקבות אירועי המשט לעזה, אותו הוביל ארגון IHH הטורקי בתמיכת ממשלת טורקיה, ונוצר המשבר הדיפלומטי החמור ביותר מאז כינון היחסים בין המדינות. טורקיה החזירה את שגרירה מתל אביב לאנקרה, בוטלו משחקי ידידות בין שתי המדינות, וברחובות הערים בשתי המדינות התקיימו הפגנות כנגד המדינה השנייה.[27] מול השגרירות הטורקית[28]. ארדואן כינה את פעולות ישראל - בהם נהרגו תשעה אזרחים טורקים שתקפו חיילים- כ"פיראטיות" ואיים כי "אם אתם -ישראל - רוצים את טורקיה כאויב, היא תהיה אויב חזק וקשה".

למרות זאת, ב-2 בדצמבר 2010, שלחה טורקיה 2 מטוסי כיבוי כדי לעזור לכוחות הכיבוי בישראל לכבות את השריפה בכרמל. ארדואן טען, שהסיוע ניתן "מתוך מניעים הומניטריים וחובה איסלאמית", ושטרם הגיע הזמן לשיפור ביחסי שתי המדינות - עד אשר ישראל תתנצל ותפצה את נפגעי המשט.[29] ביולי 2011 הוסיף ארדואן דרישה שלישית, שישראל תסיר את הסגר על עזה, כתנאי לנרמול היחסים עם טורקיה.

ב-1 בספטמבר 2011 פורסמו מסקנות דו"ח פאלמר של ועדת האו"ם לבדיקת אירועי המשט לעזה והחריף המשבר בין טורקיה לישראל. טורקיה הודיעה על הורדת דרג היחסים הדיפלומטיים למזכיר שני בלבד, ועל גירוש שגריר ישראל בטורקיה. ב-6 בספטמבר 2011, הודיע ראש הממשלה ארדואן על ניתוק כל קשרי המסחר והקשרים הצבאיים עם ישראל אולם בהמשך היום, התפרסמה הודעה מטעם הממשל הטורקי כי מדובר אך ורק בהפסקת קשרי המסחר הצבאיים והביטחוניים בין שתי הממשלות.[30] מאוחר יותר הודיע ארדואן כי צוטט שלא כהלכה גם לגבי אמירותיו שספינות מלחמה של טורקיה ילוו ספינות סיוע לעזה לצורך הגנה עליהן מפני ישראל, ואמר כי אם ישראל לא תתערב בחופש התנועה לא ישלחו ספינות קרב. התובע הכללי בטורקיה דרש כי יועברו אליו שמות החיילים הישראליים שפעלו לעצירת המשט, לנקיטת הליכים משפטיים נגדם וארגון IHH העביר אליו 10 שמות וביקש הוצאת צווי מעצר נגדם[31]. עיתון טורקי דיווח שארדואן הורה שלא למנוע ממטוסי קרב טורקיים ירי על מטרות ישראליות.[32] במאי 2012 הוגשו בטורקיה כתבי אישום, ובהם תביעה לגזור תשעה מאסרי עולם, נגד ארבעה קציני צה"ל בכירים, עקב מעורבותם בהשתלטות על המרמרה במשט לעזה.[33]

בפברואר 2013 אהמט דבוטואולו, שר החוץ הטורקי, מתח ביקורת על ישראל על תקיפתה את שיירת הנשק בסוריה.[34]

ד"ר אלון ליאל, שהיה מיופה הכוח בטורקיה בשנת 1981, סיכם זאת כך: "אני חושב שהרומן הגדול בשנות התשעים היה למעשה חלק ממדיניות ההצמדה רק שאז זה עבד לטובתנו, כי טורקיה סברה שהולכים לקראת שלום במזרח התיכון. ההתדרדרות עכשיו בין שתי המדינות בפירוש קשורה שוב לעצירת תהליך השלום. יש התמדה בקו הטורקי והיום הייתי אומר שההצמדה הטורקית פועלת בעקביות מ-1967.[35]"

ב-22 במרץ 2013, בסיום ביקורו של נשיא ארצות הברית ברק אובמה בישראל, ובתיווכו, התקשר ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו למקבילו הטורקי, ארדואן והתנצל על תקרית המרמרה[36]. בשיחה זו, החליטו השניים על נירמול היחסים והחזרת השגרירים לפעילות.

יחסים צבאיים

בין ישראל וטורקיה התקיימו קשרים צבאיים הדוקים שבאו לידי ביטוי בין היתר בתמרונים ימיים משותפים לחיל הים הישראלי והטורקי ואימונים אוויריים משותפים לחיל האוויר הישראלי והטורקי בתרגיל האנטוליאן איגל. בנוסף, תעשיות הנשק הישראליות ייצאו אמצעי לחימה שונים לטורקיה והשביחו אמצעי לחימה קיימים שלה. חיל האוויר הישראלי מבצע חלק מאימוני הטייסות שלו בטורקיה עקב הצורך במרחקים גדולים, במהלך שנת 2009 התערערו היחסים הצבאיים של טורקיה וישראל כאשר ביטלה טורקיה את האימון המשותף עם חיל האוויר הישראלי.

טענה ישראלית נוספת הייתה שטורקיה מבקשת להוות את חלק הארי בכוח הרב-לאומי בלבנון, משום שאין היא בוטחת במדינות מוסלמיות אחרות, דוגמת בנגלדש ומלזיה.

באפריל 2010 דווח שישראל הקפיאה עסקה למכירת מערכות נשק מתקדמות לטורקיה, לטענתה, עקב היחס העוין של ראש ממשלת טורקיה כלפי ישראל[37].

כלכלה ותיירות

ב-1988 מחתה ממשלת טורקיה על מה שבעיניה נראה כניצול פועלים טורקים שעבדו בישראל [38].

החל בשנות התשעים התקיימו מגעים בין טורקיה לישראל כמו גם עם ירדן וערב הסעודית בדבר ייצוא מים מטורקיה למדינות אלה. מטרת הפרויקט הייתה להזרים את מי הג'ייהאן והסייהאן בצינור או באמצעות מיכליות אל מדינות אלה, זכה לשם "נהר השלום" או "מיי השלום" (Barış Suyu), אך לא יצא לבסוף אל הפועל, בין היתר בשל עלותם הגבוהה של המים.

בשנת 1997 חתמו ישראל וטורקיה על הסכם לאזור סחר חופשי. הסכם זה מהווה את התשתית התחוקתית לסחר בין המדינות. ההסכם מכסה תוצרת תעשייתית אך כמעט ולא תוצרת חקלאית.

הסחר ההדדי בין המדינות הסתכם בשנת 2007 בכ-3 מיליארד דולר. טורקיה מייצאת לישראל: כלי רכב, טקסטיל, חומרי גלם לבנייה ופירות יבשים. ישראל מייצאת לטורקיה אמצעי לחימה, כימיקלים, מערכות השקיה ובקרת מים, ציוד תקשורת וציוד רפואי.

בין השאר נרקמה תוכנית להקמת צינור שיספק חשמל, גז ונפט מטורקיה לישראל, שכונתה מסדרון התשתיות. במהלך שנת 2010 , לאחר פרשת המשט לעזה, הוקפא המיזם על ידי ממשלת טורקיה. [39]

טורקיה נחשבה כיעד פופולרי ביותר בקרב תיירים ישראלים, ומדי שבוע יצאו עשרות טיסות מנמל תעופה בן-גוריון לאיסטנבול ולאנטליה, ועל בסיס עונתי גם לשדות התעופה הסמוכים למרמריס ובודרום, ולעתים גם לטרבזון. בימי ראשון וחמישי בתקופת הקיץ והחגים עשוי היה מספר הטיסות היומי לעמוד על עשרות. מספר התיירים הישראלים היוצאים לטורקיה עמד בשנת 2007 על כ-400,000, שהיוו כ-2% מסך התיירים הפוקדים את המדינה.[40] לאחר פרשת "המשט לעזה", והתקררות היחסים בין המדינות פחתה התיירות הישראלית לטורקיה באופן ניכר[41] ואף כמעט הופסקה לחלוטין. בעקבות כך ובהמשך לצעדים קודמים, באוקטובר 2011 הוחזר נספח התיירות הטורקי בישראל למולדתו.

היחס לרצח העם הארמני

מדינת ישראל מצניעה את רצח העם הארמני ולא הכריזה על הכרה בו, כדי שלא לפגוע ביחסים עם טורקיה. בשנת 2007 החליטה הכנסת להסיר מסדר היום הצעה של ח"כ חיים אורון (מרצ) לדון בוועדת החינוך והתרבות של הכנסת ברצח העם הארמני. ההחלטה התקבלה בעקבות הוראה של ראש הממשלה אהוד אולמרט ושרת החוץ ציפי לבני, בשל החשש שהמשך העיסוק בנושא הזה יגרום למשבר ביחסים הדיפלומטיים בין ישראל לטורקיה.[42]. כעבור שנה החליטה הכנסת לאפשר דיון בנושא, למרות לחץ שהפעיל משרד החוץ.

באוקטובר 2007 התפרסם כי טורקיה תבעה מישראל להפעיל לחץ על הקונגרס האמריקני לבל יכיר ברצח העם הארמני ואיימה כי היחסים בין טורקיה לישראל יפגעו, במידה שתהיה הכרה אמריקנית בעניין.[43].

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים


שגיאות פרמטריות בתבנית:הערות שוליים
פרמטרים [ טורים ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

  1. ^ התלות בייבוא אנרגיה והשלכותיה על מדיניות החוץ של טורקיה בשנים 1973 – 1981, עבודת דוקטורט, אלון ליאל, 1987 – עמוד 264.
  2. ^ 1 2 התלות בייבוא אנרגיה והשלכותיה על מדיניות החוץ של טורקיה בשנים 1973 – 1981, עבודת דוקטורט, אלון ליאל, 1987 – עמוד 265
  3. ^ Demo-Islam – Islamic decmocracy in Turkey, Alon Liel, page 183.
  4. ^ התלות בייבוא אנרגיה והשלכותיה על מדיניות החוץ של טורקיה בשנים 1973 – 1981, עבודת דוקטורט, אלון ליאל, 1987 – עמוד 269
  5. ^ התלות בייבוא אנרגיה והשלכותיה על מדיניות החוץ של טורקיה בשנים 1973 – 1981, עבודת דוקטורט, אלון ליאל, 1987 – עמוד 272
  6. ^ שפי גבאי, הפסגה האיסלמית ננעלה אמש תוך חילוקי דעות, מעריב, 19 בינואר 1984
  7. ^ ש. כהן, תורכיה וישראל מהדקות את הקשרים ביניהן, מעריב, 14 באוגוסט 1986
    רפאל מן, נציג דיפלומטי חדש מתורכיה, מעריב, 9 בספטמבר 1986
  8. ^ Lenore G. Martin‏, Dimitris Keridis, The Future of Turkish Foreign Policy, page 181, remark 72
  9. ^ ש. כהן, יבוטל ביקורה של משלחת פרלמנטרית תורכית בארץ, מעריב, 26 באוקטובר 1986
  10. ^ שאול בן חיים, השכנים חוזרים, מעריב, 21 בספטמבר 1987
  11. ^ סין וישראל, מעריב, 1 באוקטובר 1987
  12. ^ רפאל מן, שר החוץ של תורכיה נענה להזמנה לבקר בישראל, מעריב, 5 באוקטובר 1987;צעד לקראת נירמול, מעריב, 6 באוקטובר 1987
  13. ^ ש. כהן, שיפור ביחסי ישראל תורכיה בעקבות פגישת פרס הלפוגלו, מעריב, 2 בנובמבר 1987
    יוסף חריף, החשבון התורכי הביא את שר החוץ היווני לירושלים, מעריב, 4 בדצמבר 1987
  14. ^ Turkey – Military, Islam and Politics, 1970 – 2000 – Alon Liel – Page 196.
  15. ^ Turkey – Military, Islam and Politics, 1970 – 2000 – Alon Liel – Page 196.
  16. ^ Turkey – Military, Islam and Politics, 1970 – 2000 – Alon Liel – Page 241.
  17. ^ Turkey – Military, Islam and Politics, 1970 – 2000 – Alon Liel – Page 241.
  18. ^ Demo-Islam – Islamic decmocracy in Turkey, Alon Liel, page 195
  19. ^ Demo-Islam – Islamic decmocracy in Turkey, Alon Liel, page 195
  20. ^ משה ריינפלד, טורקיה: הפצצות ישראל פשע נגד האנושות, באתר News1, ‏28.12.2008‏
  21. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:הארץ
    פרמטרים ריקים [ 5 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית         ראש ממשלת טורקיה: ישראל עושה מעשים לא אנושיים, באתר הארץ, 5.1.2009‏
  22. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:Ynet
    פרמטרים ריקים [ 5 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית         ר"מ טורקיה: להרחיק את ישראל מהאו"ם, באתר ynet, 16.1.2009‏
  23. ^ ‏סוכנויות הידיעות, פרס נאם על עזה, ארדואן נטש, ynet‏ 21/9/2009
  24. ^ ‏מיה בנגל ואמיר בוחבוט, חשש בישראל: טורקיה מתקרבת לאיראן, nrg 12/10/2009‏
  25. ^ ארדואן: צעדי ישראל מאיימים על השלום
  26. ^ "תם עידן ההתרפסות", חדשות ערוץ 2
  27. ^ מפגינים בת"א: "ארדואן = בן לאדן", החדשות2
  28. ^ מאות מול שגרירות טורקיה בת"א: ארדואן פשיסט, אתר ynet
  29. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:Ynet
    פרמטרים ריקים [ 5 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית         AFP, ארדואן לישראל: עוד נעביר דף, קודם תתנצלו, באתר ynet, 5 בדצמבר 2010
  30. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:Ynet
    פרמטרים ריקים [ 5 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית         אטילה שומפלבי, "טורקיה מקפיאה הסחר? כבר שנה וחצי אין כזה", באתר ynet, 6 בספטמבר 2011
  31. ^ ארדואן מרכך עמדותיו: "דבריי לא צוטטו נכון"
  32. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:Ynet
    פרמטרים ריקים [ 5 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית         אביאל מגנזי, "ארדואן הורה: לא למנוע ירי על מטרות ישראליות", באתר ynet, 13 בספטמבר 2011
  33. ^ ברק רביד, כתבי אישום בטורקיה נגד אשכנזי ובכירים בצה"ל: התביעה דורשת 9 מאסרי עולם, באתר הארץ, 28 במאי 2012
  34. ^ ערד ניר, שר החוץ של טורקיה: "ישראל היא מדינה פורעת חוק". "חדשות 2", 4 בפברואר 2013
  35. ^ דוד מגן מראיין את ד"ר אלון ליאל, עבודה פרוסמינריונית מוגשת לד"ר יובן בן בסט, אוניברסיטת חיפה, החוג להיסטוריה של המזה"ת, 2012.
  36. ^ אתר למנויים בלבד ברק רביד, נתניהו התקשר לארדואן והתנצל על הרג האזרחים הטורקים במשט לעזה, באתר הארץ, 23 במרץ 2013
  37. ^ דיווח: "אמברגו ישראלי על מכירת נשק לטורקיה"
  38. ^ יובל לישראל מאת חיים יבין- 11 בינואר בתאריך הנקוב
  39. ^ אורה קורן, טורקיה מקפיאה שני מיזמי אנרגיה עם ישראל, וואלה!, 3 ביוני 2010
  40. ^ ראיון מנכ"ל משרד החוץ על יחסי ישראל-טורקיה
  41. ^ עומר רבין, הישראלים לא יחזרו מהר לטורקיה, וואלה חדשות, 2 ביוני 2010
  42. ^ אתר למנויים בלבד גדעון אלון, בהוראת אולמרט - הכנסת לא תדון ברצח העם הארמני, באתר הארץ, 14.03.07
  43. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:הארץ
    פרמטרי חובה [ 4 ] חסרים         ברק רביד וסוכנויות הידיעות, טורקיה לישראל: עזרו לנו לעצור הכרה אמריקאית בשואה הארמנית, באתר הארץ

תבנית:יחסי החוץ של ישראל

אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=יחסי_טורקיה–ישראל&oldid=14059559"