ועידת מדריד (1991)

ג'ורג' בוש (האב) נואם בוועידת מדריד

ועידת מדריד היא ועידה בינלאומית שנערכה במדריד בירת ספרד בין 30 באוקטובר ל-1 בנובמבר 1991 במטרה לקדם את תהליך השלום בין ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב.

רקע

ג'יימס בייקר

רעיון הוועידה הבינלאומית הועלה עוד בתקופת ממשלו של רונלד רייגן על ידי מזכיר המדינה דאז ג'ורג' שולץ, אך נדחה על ידי ממשלת ישראל בראשות יצחק שמיר, שנקטה בעמדה המסורתית של ישראל הקוראת למשא ומתן ישיר עם מדינות ערב.
בעקבות מלחמת המפרץ הראשונה, סבר הממשל האמריקאי כי שיתוף הפעולה שבין ארצות הברית ומדינות ערב, ועמידתה של ישראל מן הצד, ללא תגובה צבאית, בשעה שנורים עליה טילים, על מנת שלא למוטט את הקואליציה, יוצרים אווירה חדשה, שתאפשר את קידומו של המשא ומתן המדיני, וכי השעה כשרה לכינוסה של ועידה בינלאומית לשלום, שתנצל את "חלון ההזדמנויות" שנפתח.
נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש ומזכיר המדינה הפעלתן ג'יימס בייקר החלו בלחץ מאסיבי. לאחר דיונים בין הממשל האמריקאי לבין ממשלת ישראל הסכים שמיר להשתתף בוועידה בינלאומית במדריד, תוך מספר התניות, שכללו הגבלות על מבנה המשלחת הפלסטינית-ירדנית, שהמשא ומתן העיקרי לא יתנהל בה אלא בדיונים נפרדים מול כל מדינה בנפרד, וכמובן חידוש היחסים הדיפלומטיים עם ברית המועצות. לקראת כינוס הוועידה מסרה ארצות-הברית לישראל מכתב ביטחונות בו צוין שהיא אינה תומכת בכינונה של מדינה פלסטינית עצמאית ואין זו מטרתה להביא את אש"ף לתוך התהליך או לגרום לישראל להיכנס לדו-שיח או משא ומתן עם אש"ף.

הוועידה

את הוועידה כינסו במשותף נשיאי ארצות הברית וברית המועצות, שהזמינו אליה את נציגי ממשלות ישראל, סוריה, ירדן, לבנון ומצרים, וכן את נציגי ארצות הברית, ברית המועצות והאיחוד האירופי. הפלסטינים יוצגו בוועידה כחלק מהמשלחת הירדנית. עובדה זו הייתה למעשה התחכמות דיפלומטית שנועדה לאפשר משא ומתן ישראלי-פלסטיני מבלי שישראל תצטרך לשאת ולתת עם אש"ף. נציגי הפלסטינים בשיחות היו תושבי הגדה המערבית ורצועת עזה, והיו בהם שהיו מזוהים עם אש"ף במובהק, כמו למשל חיידר עבד א-שאפי. בכיר פלסטיני נוסף שהיה שם הוא סאיב עריקאת, שאף הודה בריאיון עם עקיבא אלדר כי הוא היה נציגו של ערפאת: "הלכנו למדריד תחת מטרייה של משלחת ירדנית-פלסטינית. מצד אחד לא היינו אש"ף, מצד שני קיבלנו הוראות מערפאת ומאחרים בתוניס. כדי להזכיר שאנחנו קיימים, הופעתי בוועידת מדריד עם כאפיה לראשי. בחוסר רצון, באונס, שמיר נתן את הגושפנקה לקווי היסוד (Terms of Reference) של תהליך השלום (החלטות מועצת הביטחון 242 ו-338). בלי מדריד לא היינו מגיעים לאוסלו. הוא לא הבין מה שאנחנו הבנו - שהדברים יתפתחו באופן טבעי ושאלה שינסו לעצור את המהלך ייעלמו".

המארחים שלחו לוועידה את הדרג הבכיר ביותר: הנשיא ג'ורג' בוש, הנשיא מיכאיל גורבצ'וב וראש ממשלת ספרד פליפה גונסאלס. הצדדים הנצים שלחו לוועידה את דרג שרי החוץ, למעט מדינת ישראל, שיוצגה על ידי ראש הממשלה יצחק שמיר. בחירתו של שמיר להשתתף בוועידה התפרשה על ידי שר החוץ של ישראל, דוד לוי, כהבעת אי אמון בו ועל-כן הוא בחר שלא להשתתף בוועידה. במקומו הופיע סגנו, בנימין נתניהו, שייצג את ישראל בפני כלי התקשורת העולמיים.

הוועידה, אליה הגיע שמיר כשהוא מלווה באנשי ימין מובהקים מן הליכוד כעוזי לנדאו ובנימין נתניהו, וביו"ר הקואליציה שרה דורון, כללה בעיקר נאומים טקסיים, שכללו אף חילופי מהלומות מילוליות (הנציג הסורי פארוק א-שרע קרא לשמיר "טרוריסט" וזה הגיב כי נאום הסורי הוא "נאום גבלס"), אך בסופה סוכם כי ייפתחו בדצמבר שיחות דו-צדדיות בוושינגטון. במהלך דיוני הוועידה התגלע ויכוח על הפרוצדורה בין הישראלים והפלסטינים: בעוד הפלסטינים דרשו להציג עצמם כמשלחת נפרדת (בניגוד לסיכום המוקדם), ישראל התנגדה לכך; "שיחות מסדרון" הביאו לבסוף לפתרון הבעיה.

בוועידת מדריד הותוו למעשה הערוצים הרשמיים המשמשים בתהליך השלום הישראלי-ערבי עד היום הזה: הערוץ הבילטרלי (דו-צדדי), שבו נושאת ונותנת מדינת ישראל מול כל צד ערבי בנפרד, והערוץ המולטילטרלי (רב-צדדי), שבו נערכים דיונים רבי-משתתפים בעיקר בנושאים בעלי זיקה משותפת כגון פיתוח כלכלי, איכות סביבה, מים וכדומה.

לאחר הוועידה

ועידת מדריד היוותה נקודת מפנה היסטורית ביחסי ישראל - מדינות ערב. הייתה זו הפעם הראשונה בה מדינות ערב (למעט מצרים) הכירו בישראל והסכימו לקיומה. הוועידה הובילה למהלך של שיחות ישירות מול ממשלות ערב, שהיה שאיפתן של כל ממשלות ישראל מאז הקמתה.

השיחות בוושינגטון התקיימו בשלוש משלחות ישראליות נפרדות: משלחת ישראלית בראשותו של אליקים רובינשטיין מול משלחת ירדנית-פלסטינית; משלחת ישראלית בראשותו של יוסי בן אהרון מול משלחת סורית, ומשלחת ישראלית בראשותם של יוסף הדס ואורי לוברני מול משלחת לבנונית. השיחות בפועל לא הביאו להתקדמות של ממש, אך אנשי הימין בישראל ראו בהן התקדמות בדרך מסוכנת, וכמחאה על קיומן פרשו ב-16 בינואר 1992 מפלגות "מולדת" ו"התחיה" מממשלת שמיר. מפלגת צומת פרשה כבר מספר ימים לפני כן על רקע דחיית חוק הבחירה הישירה. פרישת מפלגות הימין הביאה לנפילת הממשלה.

הוועידה סללה את הדרך למשא ומתן ישיר בין ישראל לפלסטינים. בשנת 1993 ניהלו נציגים ישראלים מגעים ישירים עם נציגי אש"ף שלא היו תושבי יהודה ושומרון ורצועת עזה - מהלך שביטא הכרה של ישראל באש"ף כמיצג את הפלסטינים וחתימה על הסכמי אוסלו.

במהלך דיוני ועידת מדריד שוחררו יהודי סוריה באפריל 1992, בעקבות לחץ אמריקני על אסד לבצע מחווה כלפי ישראל. כמו כן הוועידה פרצה דרך ביחסים הבינלאומיים של ישראל. מדינות רבות שלא הכירו בישראל, למשל הרפובליקה העממית של סין, כוננו עמה יחסים דיפלומטיים, ומעמדה הבינלאומי של ישראל השתפר בצורה ניכרת.

ועידת מדריד הובילה לשיחות דו-צדדיות ציבוריות עם ירדן, שהגיעו לשיאן בהסכם השלום בין ישראל לירדן משנת 1994. בהסכם התחייבו שתי המדינות להימנע מפעולות מלחמה, להבטיח ששום איום לאלימות כלפי האחר לא ייווצר בטריטוריה שלהן, לעשות מאמץ למנוע מעשי טרור ולפעול ביחד להשגת ביטחון ושיתוף פעולה במזרח התיכון בהחלפת מוכנות צבאית בצעדים בוני אמון.

בינואר 2007 התקיים במדריד מפגש ייצוגי של נציגים מישראל וממדינות ערב, תחת השם "מדריד פלוס 15" או "ועידת מדריד השנייה". במפגש נטלו חלק משתתפים מסוריה, לבנון, מצרים, ירדן, הרשות הפלסטינית, ישראל ומדינות אירופה. המפגש לא היה רשמי: משתתפי המפגש לא ייצגו את ממשלותיהם, ולא נכללו בו דיונים בנוגע למשא ומתן עם ישראל.

קישורים חיצוניים

1. יותם ירקוני, אז, בחצי הדרך: וועידת מדריד – איך היא שינתה את המציאות שלנו, באתר ליברל, 13 בנובמבר 2016