אביר
אביר הוא תואר כבוד שמוענק לאדם על שירותו לממלכה. בימי הביניים היו האבירים מעמד חברתי מוכר באירופה המערבית והמרכזית. אבירים היו לוחמים רכובים על סוס ועטויי שריון, ונחשבו בדרך כלל לחלק מהאצולה הזוטרה. לאחר ירידת חשיבותם הצבאית של האבירים, הפך אביר לתואר של כבוד, שמלכים וממשלות יכולים להעניק אותו למי שתרמו להם או לציבור תרומה מיוחדת. במובן זה קיים מוסד האבירות עד היום בחלק מארצות אירופה ובמדינות אחרות בעולם.
במהלך המאה ה-12 החלו לייחס לאבירים תכונות חברתיות ומוסריות מסוימות, שכיום אנו מכנים אותן תכונות אביריות. אחד מהגורמים שחיזקו את הייחוס הזה היה ספרות בסגנון אגדות המלך ארתור, אשר הנחילה את נורמות ההתנהגות האבירית, אשר בשינויים כאלה ואחרים הפכו גם לנורמות המקובלות בחברה המערבית של ימינו.
אבירות ואצולה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתחילת ימי האבירות לא היה קשר הכרחי בין השתייכות למעמד האצולה והאבירות. האצולה הייתה קשורה לבעלות על קרקעות, ותוארי אצולה הוענקו על ידי המונרך. האבירות הייתה בעיקרה קבוצה מקצועית, שכל אדם חופשי (לא צמית), ובמקרים בודדים גם צמית, יכול היה להצטרף אליה אם עלה בידו להשיג את הממון הנדרש לרכישת סוס ושריון ואת ההכשרה הצבאית הנדרשת.
החל מסוף המאה ה-12, ובמקביל להתחלת ירידת חשיבותם הצבאית של האבירים, החל באירופה הקונטיננטלית איחוד בין מעמד האבירים למעמד האצולה. בצרפת, לדוגמה, החל מהמאה ה-13, האבירות החלה לעבור בירושה לבניו של אביר, ובמקביל, התקבלו יותר ויותר מגבלות על כניסה למעמד האבירות. לעומת זה, בבריטניה, המשיך מעמד האבירים להתקיים כמעמד נפרד.
שורשים
[עריכת קוד מקור | עריכה]שורשי מוסד האבירות מגיעים עד למעמד הפרשים ברומא. אבירים היו משרתי הכתר והאל, אך לעיתים קרובות הם היו גם בני אריסטוקרטיה צעירים ועשירים.
האביר הפיאודלי
[עריכת קוד מקור | עריכה]במאה העשירית החלו נדחקים כללי חלוקת הרכוש העתיקים של הגרמאנים, שכללו חלוקת רכוש האב בין כל בניו, מפני הסדרי פרימוגניטורה. בשיטת הורשה זו, קיבל הבן הבכור את הנחלה (פיאודום) העיקרית, בעוד שהבנים שאחריו לא היו זכאים לירושה כלשהי. מצב זה הביא למעבר של בניהם של וסאלים לשורות הכמורה, או, במיוחד עבור הבנים הצעירים, לחיי לחימה. כך החלו מתגבשים אבירי ימי הביניים כמעמד של בני אריסטוקרטיה נטולי קרקע, שהפכו ללוחמים שכירים. רכושם העיקרי היה הסוס עליו רכבו, שריונם וחרבם, ואלו שאיבדו אותם היו פעמים רבות כמי שנדונו למוות.
אבירים שימשו אצל פיאודלים שהיו מעוניינים בשירותיהם, לרוב בהסדר של שבועת אמונים (הומגיום) תמורת הבטחה לאדמה או תשלום, או ככנופיות של שודדים ובוזזים שתרו ברחבי אירופה. הסדר הפאקס דאי ("שלום האל") שנהגה להגנה על חסרי הישע (אנשי דת ועניים לא חמושים) היה ניסיון להגביל את האבירים לפעולה התקפית בינם לבין עצמם ולא נגד העם. מטרת חלק ממסעי הצלב הייתה תיעול של כנופיות האבירים השודדים לבצע את מסעות הביזה שלהם מחוץ לארצותיהם.
בערך בסוף המאה ה-13, כאשר חשיבותו של מעמד האבירות כמעמד החלה דועכת וההימנות עם המעמד הפכה בהדרגה ממסלול חיים לתואר טקסי יותר, החלו להתפתח כללי התנהגות ולבוש אחידים יותר לאבירים, והחלו להופיע ספרים וכתבים המדריכים את האבירים באופן ההתנהגות הנכון. בהדרגה, הפכו האבירים מאריסטוקרטים ללא אדמה לאנשי צבא המועסקים באופן קבוע אצל שליטים או במסגרת מסדר צבאי או מסדר צבאי נוצרי.
האביר הדתי
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מסדר צבאי נוצרי
בעקבות מסעי הצלב קמו בארץ ישראל ואירופה מסדרים צבאיים דתיים נוצריים שחבריהם נשבעו אמונים לאל ולא לאציל כלשהו. מסדרים אלה הוכפפו לאפיפיור ואורגנו בהתאם למסדרי כמורה או מנזרים. האבירים-נזירים נשבעו לאורח חיים סגפני ומלחמה למען הצלב. המשמעת הגבוהה שלהם הפכה אותם לצבא יעיל. אף על פי שבועתם לנזירות וצניעות, אגרו מסדרים אלה כוח פוליטי וכלכלי רב, וכן צברו הון עתק, דבר שגרם למלכי אירופה החילוניים לקנא בהם. מסדרי האבירים הדתיים המפורסמים ביותר מאותה תקופה היו מסדר אבירי היכל שלמה (הטמפלרים), ההוספיטלרים והמסדר הטבטוני.
חניכת האביר
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ספרות ימי הביניים מלמדת על תהליך החניכה הקשה שעברו נערים מבני האצולה בדרכם לאבירות. בגיל 7 הובאו הילדים שנועדו להתחנך לאבירים אל טירתו של אציל, שם התחיל את חינוכו בתור נער לאחת הגבירות, היא לימדה אותו נימוסים, רכיבה, נגינה בכלי, לטינית וצרפתית. בגיל 12 החלו הנערים את האימונים הצבאיים הממושכים. האימונים היומיומיים כללו:
בגיל 15, כשסיימו הנערים את האימונים הצבאיים, הפכו לנושאי כליהם של אבירים. האבירים חונכו לערכים של אומץ, גבורה, יוזמה אישית, כוח סבל, נאמנות, נדיבות, כבוד, ענווה והגנה על החלש.[1] האביר גם למד לדבר כראוי, לשחק שחמט, למזוג יין, לחתוך בשר, לשיר, לפרוט בכלי מיתר ולנהוג בנימוס בחברת נשים.
שינויים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשדה הקרב
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בימי הביניים היוו האבירים הרכובים על סוס את עיקר חיל הפרשים בעיקר כפרשים כבדים. בתקופה זו חיל הפרשים היה הכוח המתמרן העיקרי. מאחר שהם נמנו על מעמד האריסטוקרטיה הם היו בדרך כלל מצוידים הרבה יותר טוב מאשר חיל הרגלים, אשר גויסו מפשוטי העם (באותה העת ציוד הלוחמים היה בבעלות הלוחמים, ולעיתים קרובות לא סופק להם על ידי מעסיקם כבצבאות המודרניים). האבירים הרכובים היו חמושים בשריון כבד (שריון שרשראות ומאוחר יותר שריון לוחות), קסדה, מגן, חרב, רומח פרשים, אלות, פטיש קרב, כוכב השחר (מורג פרשים) ועוד.
שינויים בטקטיקה צבאית, כגון השימוש המוצלח בקשתות ארוכות, הפחיתו מחשיבות האבירים בשדות הקרב. בעקבות פיתוח שריון הלוחות, שסיפק הגנה טובה מפני חרבות וחצים, פותחו כלי נשק ייעודיים לפיצוח שריונות הכוללים גרזן-חנית דו-ידני (Pollaxe), רמחים (Pikes) ארוכים ומחודדים, רובה קשת כבד, פטיש קרב, האלברד ומגוון נשקי מוט שצוידו ב"פותחני קופסאות" שיועדו להפעיל מנוף על השריון, או להבים משוננים. למרות השינויים האלה, האבירים שמרו על מעמד הבכורה בשדה הקרב עד סוף ימי הביניים.
סופו המוחלט של האביר כגורם בקרב הגיע עם הופעת אבקת השריפה וכלי הירי החמים, שהביאו להעלמות הדרגתית של שריון הלוחות שעטו האבירים, מאחר שלא היה יכול לעמוד בפני עוצמתם של הקליעים שנורו מהרובים הקדומים (כגון הארקבוז ומאוחר יותר המוסקט). רובים אלו היו זולים בהרבה מציוד האבירים הקלאסי, אשר הפך לחסר תועלת, והקטין את ההבדל בין האבירים ובין פשוטי העם בלחימה.
במאות ה-17, ה-18 וה-19 עדיין שירתו בצבאות אירופה חילות פרשים אך הם לא הוגבלו למעמד האצולה בלבד. חלקם שמרו על שריון הקיראס והם חומשו בחרבות מסוג סיף פרשים, רמחים קלים, אקדחים ולעיתים גם רובי קרבין.
טורנירים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – טורניר
בעיתות שלום בימי הביניים המאוחרים, ואפילו עד לסוף המאה ה-16, תפקידו של האביר הולל והואדר בטורנירים מסוגננים מאוד, שהיו רחוקים מלהדמות למלחמות האמיתיות שבהן לחמו בעבר "האבירים הטיפוסיים".
בתחילה, התחרויות המוקדמות דמו למעשה למלחמות וכללו משתתפים רבים שנלחמו אלו באלו במלחמת-דמה חסרות סדר. אולם עם הזמן הן התפתחו וכללו מספר אירועים, בהם:
.jpg)
- דו-קרב חרבות.
- "אדון הגשר" אביר חוסם גשר ועל השאר מוטל לעברו.
- השחלת רומח לתוך טבעת תוך כדי דהירה.
- "משחק הסרצאני" בו על האביר לפגוע במטרה מסתובבת עם הרומח ולדהור מספיק מהר בשביל להימלט מהאלה הכבדה שחוזרת עם סיבוב המטרה.
- קליעה למטרה בחץ וקשת.
- תחרויות הפלה ברומח: אלה התחרויות המוכרות והפופולריות ביותר, בהן שני אבירים רכובים על סוס וחמושים ברומח מסתערים ומנסים להפיל אחד את השני. בגרסאות מסוימות מספיק להפיל את היריב בשביל לנצח, בגרסאות אחרות יש בנוסף להכריעו (ואף להורגו) גם אחרי שנפל על הקרקע.
כשהתחרויות יצאו מהאופנה, התנתקה האבירות מהלחימה, ונותרה כסמל של מעמד חברתי בלבד.
שימוש מודרני
[עריכת קוד מקור | עריכה]אבירות מוענקת כיום כהכרה בשירותים שסיפק מקבל התואר לקהילה, שירותים שאינם קשורים עוד בהכרח בלחימה. תוארי אבירות עדיין מוענקים בין השאר בממלכה המאוחדת (בריטניה), בהולנד (ridder), בדנמרק, במלזיה ובוותיקן. בחלק מהמדינות האבירים משתייכים למסדרי אבירות.
תוארי אבירות מוענקים גם במספר רפובליקות. בצרפת ישנם מספר מסדרים, שהמפורסם בהם הוא מסדר לגיון הכבוד. הדרגה הנמוכה ביותר בכל המסדרים היא אביר (שבלייה - Chevalier).
בממלכה המאוחדת, האבירים רשאים להוסיף לשמם הפרטי את הקידומת "סר" (Sir) לגברים, ודיים (Dame) לנשים.
אל התואר נלווה השם הפרטי, וניתן לצרף גם את שם המשפחה. לפיכך, לאלטון ג'ון אפשר לקרוא "סר אלטון" או "סר אלטון ג'ון", אך לא "סר ג'ון"; בדומה דיים ג'ודי דנץ' או דיים ג'ודי.
התואר כיום מושאל גם עבור אנשים הנאמנים לערך מסוים ונלחמים למענו (למשל, "אביר זכויות האדם").
בספרות ובתרבות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
עוד בימי הביניים התפתחה סוגה ספרותית המגוללת את עלילותיהם של אבירים גיבורים, אמיצים, חסודים, בעלי כבוד וטובי לב. ספרות זו - כגון אגדות המלך ארתור ואבירי השולחן העגול - הולידה את הארכיטיפ של האביר כלוחם מכובד הנלחם ברשע ומציל את העלמה במצוקה. מאגדות אלו נולד הביטוי "האביר על הסוס הלבן".
הפארודיה הידועה ביותר על ספרות האבירים היא הרומן "דון קישוט" מאת מיגל דה סרוונטס, המספר על אציל מזדקן ששוקע בהזיות בעקבות קריאת יתר של אגדות אבירים, והופך להיות אביר נודד בתקופה בה האבירות הייתה כבר מיושנת ולא רלוונטית.
בתקופה הרומנטית באירופה (המאה ה-18 והמאה ה-19), שהחייתה את הנוסטלגיה לימי הביניים, שב העניין בספרות האבירים ונכתבו יצירות חדשות על אבירים גיבורים ואצילי לב, כגון "אייבנהו" של סר וולטר סקוט.
ספרות הפנטזיה הרבתה להשתמש בארכיטיפ של האביר האציל והטהור והרבתה להציג דמויות של אבירים המובילים את המאבק בכוחות הרוע: החל במלכים מושחתים וכלה בדרקונים מפלצתיים. במשחקי הפנטזיה כגון מבוכים ודרקונים נוצר המקצוע של אביר קודש או פלאדין, לוחם שמחויב לאידיאלים של סדר וטוב, וזוכה לכוחות של קדושה מטעם אלי הטוב אותם הוא משרת. מנגד, הוצגו גם דמויות של אבירים שבגדו בערכי המוסר ופנו לדרך הרע, כגון לורד סות' מ"רומח הדרקון".
דמות האביר מרבה להופיע בקולנוע, בטלוויזיה, במשחקי וידאו ובמשחקי תפקידים.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אבירים והשריון שלהם לאורך ההיסטוריה
- אביר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
אבירים ואבירות, דף שער בספרייה הלאומית
