אורי אילן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אורי אילן
Uri ilan in uniform.jpg
נולד י"ד באדר א' תרצ"ה
17 בפברואר 1935
קיבוץ גן שמואל, ישראל
נהרג י"ט בטבת תשט"ו
13 בינואר 1955
דמשק
השתייכות IDF new.png צבא הגנה לישראל
תקופת שירות 1953 - 1955
דרגה סמל סמל
תפקידים צבאיים

לוחם בחטיבת גולני

אורי אילן (י"ד באדר א' תרצ"ה, 17 בפברואר 1935י"ט בטבת תשט"ו, 13 בינואר 1955) היה לוחם צה"ל שהתאבד בשבי הסורי. בפתק שהותיר בבגדיו והתגלה בבדיקת גופתו, הוא כתב "לא בגדתי, התאבדתי", כדי שלא להסגיר סוד צבאי. משה דיין שהיה אז הרמטכ"ל ציטט מהפתק רק את שתי המילים הראשונות "לא בגדתי", ומילים אלה הפכו לסמל של הקרבה אישית למען ביטחון המדינה.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אורי אילן כנער בשלג בגן שמואל, 1950
14 בינואר 1955, הוריו של אורי אילן ניצבים ליד קברו הטרי בעוד הרב הצבאי הראשי, שלמה גורן, מצדיע
קבר אורי אילן בגן שמואל

אורי אילן נולד בקיבוץ גן שמואל לשלמה אילן ולפייגה אילנית, נכדתו של הרב שמעון שקופ, ולימים חברת הכנסת הראשונה מטעם סיעת מפ"ם.

ביולי 1953 התגייס אילן לחטיבת גולני, והגיע לדרגת רב־טוראי. ב-8 בדצמבר 1954 הצטרף לפעולה (מבצע "צרצר") של החזרת מתקן ציתות לקו טלפון בשטח סוריה, סמוך לתל פאחר, לא הרחק מקיבוץ דן. אילן, איש חטיבת גולני, ביחד עם סגן מאיר מוזס (מפקד סיירת גולני) הצטרפו לחוליה ובה שלושה צנחנים – סמל מאיר יעקבי (מפקד החוליה), רב"ט יעקב (ג'קי) לינד וטר"ש גד קסטלניץ. הפעולה הסתבכה, והחמישה התגלו ונפלו בשבי. השבויים הובלו למעצר בקונייטרה, ומשם הועברו לבית הסוהר אל-מזאה שבדמשק, שם הוחזק כל אחד מהם בנפרד.

ארבעה ימים לאחר שנפלה החוליה בשבי יורט מטוס זר שחדר למרחב האווירי של ישראל והיה בטיסה מסוריה למצרים, ובו עשרה נוסעים ואנשי צוות. ראש הממשלה ושר החוץ משה שרת דחה את ההצעה להשתמש בנוסעים כבקלפי מיקוח להחלפה בשבויים. "אנחנו לא פיראטים, אנחנו נוהגים כבני אדם", אמר. פייגה אילנית, אמו של אורי, כיבדה את החלטתו של שרת ולא יצאה נגדה. בינואר 1955 כתב שרת ביומנו על הפעולה בסוריה:

"התברר כי כל ארגונו של מבצע זה לקה בחוסר אחריות מבהיל. נשלחו אנשים צעירים... לא תודרכו כלל למקרה של כישלון, והתוצאה הייתה שבחקירה ראשונה התמוטטו וסיפרו את כל האמת".

– משה שרת, יומן אישי, כרך 3, 1978, עמ' 649

על פי דן מרגלית,‏[1] ארגונים בינלאומיים הציעו לפייגה אילנית אימו של אילן, לפעול לשחרורו, בשל היותה של האם חברת מפ"ם. היא הסכימה, ובלבד שהשחרור יהיה "לא לבד. אורי ישוחרר עם כולם".

בעודם בשבי, נתונים ללחץ פיזי ופסיכולוגי קשה ביותר, חשש אורי כי בלחץ העינויים יגלה את סודות המבצע לסורים, ובכך יפגע בביטחון המדינה. עקב זאת התאבד בתאו, בי"ט בטבת תשט"ו (13 בינואר 1955). בסופו של אותו יום הוחזרה גופתו לישראל.‏[2]

משנבדקה גופתו של אורי נמצא פתק קשור לרגלו: "כבר הרגו את כולם, אני מחכה לדין, איני יודע כלום על היתר, קברו אותי ליד גבי, הולכים להרגני, נקם". בבגדיו נמצאו תשעה פתקים שנכתבו באמצעות ניקוב חורים בצורת אותיות על הנייר (הנייר נלקח מהספר "נקמת האבות" של יצחק שמי). במפורסם שבפתקים אלה נכתב "לא בגדתי, התאבדתי", אך בדברים שנשא הרמטכ"ל, משה דיין, בהלווייתו של אילן, בחר שלא להקריא את המילה האחרונה, וכך נשאר בתודעת הציבור המסר "לא בגדתי".

זכרו של אורי אילן[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעולתו של אילן, שהעדיף את המוות על גילוי הסודות הצבאיים, יצרה מיתוס צה"לי, והועלתה על נס על ידי רבים. החל בכך הרמטכ"ל משה דיין, שספד לאורי בהלווייתו, ואמר את המילים הבאות:

"החייל בן הי"ט, אורי אילן, נשא על גופו הצעיר ובכוח רצונו הנחוש את משימת הביטחון של עמו, עד אשר הגיע לגבול יכולתו ואז גבר רצונו על גופו. אורי בא עד קצה דרכו. על גווייתו הקרה, החוזרת למולדת, הייתה צמודה פתקה ובה זעקתו האחרונה: לא בגדתי! דגל הצבא מורכן לפניך – החייל העברי, אורי אילן."

המשורר נתן אלתרמן כתב על האירוע שיר בטורו "הטור השביעי":

"מן הגבול הצפוני, מן הגשר, הובא.
שב מוטל – על – גבו ורוגע כדין.
מי הבא? זה אחד נערי הצבא.
זהו אורי אילן. זה אחד הילדים.
זהו אורי אילן שנלחם באין – עד
סחוף – אימים – וערמה ונפתל ונופל.
לא היה אולי קרב מר מזה ובודד
בקרבות מצורך, ישראל.
מן הגבול הצפוני על כפיים הובא,
מן הקרב שערך לבדו קבל – אל.
בין עזי לוחמים ויודעי אהבה
לו את שמו תזכרי, ישראל."

באחדים מהפתקים שכתב אילן נמצאה קריאה לנקמה. הפתקים נוקבו בדפים מן הספר "נקמת האבות" מאת יצחק שמי שיצא לאור בהוצאת "מצפה" בשנת 1927 (לא ידוע בוודאות כיצד הגיע הספר לתאו של אילן, אך כנראה הועבר אליו דרך הקהילה היהודית בדמשק). ב-14 בינואר 2005 פורסם בעיתון הארץ מאמר מאת משה רום וזאב ח' ארליך אודות הספר ומסריו של אורי אילן. כותבי המאמר מוצאים הקבלה בין קריאות הנקם שבפתקים לבין קטעים מסוימים בעמודים מהספר שבהם אורי אילן ניקב את מסריו, ומעלים את ההשערה שקטעים אלו חיזקו את אילן בהחלטתו‏.‏[3] עם זאת, אין לדעת אם אילן אכן קרא את הספר; עלילת הספר מדברת בגנות מסורת הנקמה, לא בשבחיה.

בשנת 2005, במלאת חמישים שנה למותו של אורי אילן, נחנך ארכיון על שמו באוניברסיטת בר-אילן. החומר הארכיוני הושאל לאוניברסיטה על ידי בני משפחתו של אילן. העיר קרית שמונה, שבסמוך אליה נתפסה החוליה, כיבדה את זכרו וקראה רחוב על שמו של אורי אילן. בשנת 1955 כתב הרמטכ"ל משה דיין לבני משפחת אילן: "את הפתקאות המקוריות נשמור בארכיב הצבא". מאז נשמרו הפתקים בגנזך אמ"ן.

גורל יתר חברי החוליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-29 במרץ 1956, לאחר 15 חודשי שבי, הוחזרו לישראל ארבעת חברי החוליה שנותרו בחיים, בתמורה ל-41 שבויים סוריים, ש-35 מהם נשבו בפשיטות (בעיקר מבצע כנרת) שנערכו על מנת לאסוף שבויים לשם ביצוע החילופים.‏[4]

מפקד הפעולה, סגן מאיר מוזס, וסמל מאיר יעקבי, נשפטו על כך שלאחר שלושה שבועות של עינויים בכלא הסורי, מסרו את מקומו של מתקן ההאזנה. מוזס הורשע ודרגותיו נשללו ממנו. גם יעקבי הורד בדרגה. במבצע קדש נהרג יעקבי בקרב במעבר המיתלה. בשנת 1969 טוהר שמם של יעקבי ומוזס והושבה להם דרגתם, בעקבות מסמכים שנתפסו לאחר מלחמת ששת הימים. מן המסמכים עלה שהשניים, לאחר שחשפו את מכשיר ההאזנה, ניסו להפעיל מוקש שהוטמן ליד עמוד הטלפון כדי למנוע את גילוי הטכנולוגיה בה פעל המכשיר. המוקש לא התפוצץ בגלל תקלה טכנית.

מאוחר יותר, הגישו הסנגור הצבאי הראשי, אל"ם דני עפרוני, ועורך דינו של מאיר מוזס, עו"ד זאב פישר, בקשת חנינה לנשיא המדינה, וכן ביקשו להעלות את מוזס (שעד אז הספיק להתקדם עד לדרגת רס"ן), לדרגת סא"ל, מתוך כבוד לפועלו. ב-3 בפברואר 2005, כחמישים שנה לאחר האירועים שבגינם נשפט, חנן הנשיא משה קצב את מאיר מוזס בהמלצת שר הביטחון שאול מופז, וטיהר את שמו.‏‏‏[5] לאחר מתן החנינה העלה מוזס על נס את השוני שביחס החברה הישראלית לשבויים, בין התקופה שבה נפל בשבי ובין ימינו אנו. ב-10 במאי 2005 הוענקה למאיר מוזס, בטקס בראשות ראש אכ"א, דרגת סא"ל. בטקס זה השתתפו גם פרקליטיו של מוזס, והתובע במשפטו.

ב-24 בספטמבר 2007 העניק שר הביטחון אהוד ברק את צו החנינה המקורי לאמו של יעקבי.‏[6]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "ישראל היום", 3 באוגוסט 2012
  2. ^ ‏דוד שליו, הוחזרה גווית אורי אילן שנמצא תלוי בכלא דמשק, דבר, 14 בינואר 1955
  3. ^ ‏משה רום וזאב ח' ארליך, אורי אילן - מסר נוסף בפתקים, באתר הארץ
    יוסף צרניק, אלוהי אברהם - אל נקמות?, באתר הארץ – תגובה למאמרם של רום וארליך
    דוד שליט, על מה ולמה הנקם, באתר הארץ – תגובה למאמרם של רום וארליך‏.
  4. ^ הם חזרו מדמשק, דבר, 6 באפריל 1956
  5. ^ ‏חנן גרינברג, הנשיא קצב חנן את מאיר מוזס, באתר ynet‏, 3 בפברואר 2005
  6. ^ ‏אורית פראג, סילוק החוב, "הדף הירוק", 25 בספטמבר 2007. הכתבה נדפסה בעקבות טקס החנינה של מאיר יעקבי אצל שר הביטחון אהוד ברק.