אמפדוקלס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אמפדוקלס
Empedokles.jpeg
תאריך לידה כנראה 493 לפנה"ס
תאריך פטירה כנראה 433 לפנה"ס
זרם האסכולה הפלורליסטית
תחומי עניין מיסטיקה, רפואה
השפיע על אנכסגורס, אריסטו

אֶמְפֶּדוֹקְלֶסיוונית: Εμπεδοκλής) (כנראה 493-433 לפנה"ס), פילוסוף יווני, מחשובי האסכולה הפלורליסטית.

חייו ופועלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמפדוקלס נולד באקראגאס שבסיציליה (כיום אגריג'נטו). במהלך חייו הרבה לנדוד בנכר. אמפדוקלס התעניין רבות במיסטיקה וברפואה, והאמין בגלגול נשמות.

תגליתו החשובה של אמפדוקלס הייתה שהאוויר הוא חומר. הוא הכניס כד ריק למים כשפתח הכד כלפי מטה, וסתם באצבעו חור בתחתית הכד. המים לא יכלו להיכנס לכד כל עוד סתם את החור. אמפדוקלס הסביר שהאוויר בתוך הכד לוחץ על המים ולא נותן להם להיכנס. רק כאשר סילק את האצבע מהחור יצא האוויר מהכד, ומים בנפח שווה נכנסו לתוכו.

אמפדוקלס כתב שני ספרים:

"על הטבע" - ספר פילוסופי מדעי.
"ספר ההיטהרויות" - ספר מיסטיקה שעסק בגלגולי נשמות.

ספריו של אמפדוקלס לא נשתמרו בשלמותם אלא רק קטעים בודדים מתוכם. כאשר, הקטעים הללו לימדו כי אמפדוקלס כתב את שני ספריו במשקל של שירה (הקסמטר).

בדבר מותו של אמפדוקלס ישנה אגדה שהוא התאבד בקפיצה ללועו של הר הגעש אטנה, אך אין לאגדה זו כל אישוש שהוא.‏[1]

עיקרי תורתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת השאלות העיקריות שהעסיקו את הפילוסופיה בזמנו של אמפדוקלס הייתה "ממה מורכב העולם". תשובתו של אמפדוקלס לשאלה זו הייתה כי כל המצוי בעולם מורכב מתערובות של ארבעת היסודות הראשוניים (כפי שהאמינו בתקופתו): אש, אוויר, אדמה ומים. יסודות אלה, טען אמפדוקלס, הנם כשלעצמם נצחיים ובלתי משתנים - התקיימו מעולם ויתקיימו לנצח. כתוצאה מכך טען אמפדוקלס כי כל השינויים הנראים בעולמנו הנם שינויים כמותיים ולא איכותיים.

כגורם לשינויים המתרחשים בעולמנו הציע אמפדוקלס שני כוחות אותם כינה "אהבה" ו-"מריבה". כוחות אלו הם הגורמים להתקרבות ולהתרחקות בין היסודות הבסיסיים ובכך ליצירת התופעות השונות הנצפות בעולמנו.

תורתו של אמפדוקלס בדבר ארבעה היסודות התקבלה מאוחר יותר על ידי אריסטו, ובעקבותיו אומצה גם בפילוסופיה היוונית המאוחרת ובזו של ימי הביניים. בין השאר ניתן למצוא אזכורים לתפישה זו גם אצל הוגים יהודיים כרמב"ם, ריה"ל ומהר"ל.

בראשית ימי הביניים, ככל הנראה בראשית המאה ה-10, נפוצו בקרב הפילוסופים הערבים חיבורים פסבדו-אמפדוקליים רבים. פרסומו של אמפדוקלס גרם לכך שזייפנים תלו בו את חיבוריהם כדי להקנות להם פרסום ואמינות. הוא נקרא בערבית "בנדקליס", והיו בין הערבים שטענו שהוא למד פילוסופיה אצל דוד המלך[2]. בין החיבורים הללו נמנים "כתאב מא בעד אלטכיעה לארסטו ולבנדקליס כאן פי זמן דאוד", כלומר - פילוסופיה מעין זו של אריסטו; ו"כתאב אלמעאד אל רוחאני ובטלאנה פצלא ען אלג'סמאני לבנדקליס אלחכים כאן פי עצר דאוד", כלומר - ספר שלילת שיבתן הרוחנית, לא כל שכן הגופנית (של הנפשות)‏[3]. שם טוב בן יוסף אבן פלקירה מעיד על חיבור פסבדו-אמפדוקלי נוסף (בלי לדעת שאינו מקורי), ושמו בעברית "חמשת העצמים", וטוען שממנו הושפע שלמה אבן גבירול בספרו "מקור חיים". העתקות נוספות בשמו של חיבור זה נמצאו בכתבי יד בספריות שונות‏[4].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ויליאם מרדית' כתב על כך שיר קצר.
  2. ^ מוחמד א-שהרסתאני, II, 90
  3. ^ דוד קאופמן, מחקרים בספרות העברית של ימי הביניים, עמוד 83 הערה 23
  4. ^ דוד קאופמן, מחקרים בספרות העברית של ימי הביניים, עמוד 85 והלאה