המשחקים האולימפיים ביוון העתיקה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יוון העתיקה
הפרתנון
פורטל יוון העתיקה

המשחקים האולימפיים (יוונית: Ολυμπιακοί Αγώνες) היו חגיגה אתלטית ודתית שנערכה בעיר היוונית אולימפיה בעת העתיקה. המשחקים נערכו לפחות 293 פעמים, החל משנת 776 לפנה"ס ועד לשנת 393.

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקורות ההיסטוריים של המשחקים האולימפיים ביוון אינם ידועים, אך ישנם מספר אגדות ומיתוסים הנוגעים לנושא. אחת מהם היא האגדה על פלופס, מלך אליס והפלופונסוס, אליו הופנו הצעות בזמן המשחקים. במיתוס מסופר כיצד גבר פלופס על המלך אוינומאוס וזכה בידה של בתו היפודאמיה בעזרת פוסידון ותחבולת רמיה שבה היה שותף הרכב של אוינמאוס, מירטילוס.

מיתוס אחר מדבר על הגיבור הרקולס, שזכה במרוץ באולימפיה ופסק כי צריך לערוך את המרוץ מחדש כל ארבע שנים. מיתוס נוסף טוען כי זאוס קבע את החג לאחר שהביס את הטיטאן קרונוס. אגדה אחרת מספרת על המלך איפיטוס מאליס שנועץ בפיתיה, האורקל מדלפי, כיצד להציל את אנשיו ממלחמה במאה התשיעית לפנה"ס. הנביא ייעץ לו לארגן משחקים לכבוד האלים. האויב הספרטני של איפיטוס החליט לעצור את המלחמה בזמן המשחקים, שנקראו אולימפיים על שם העיר אולימפיה בה נערכו. אגדה אחרת מספרת כי יום אחד שחרר זאוס שני נשרים אשר הקיפו את העולם ונחתו באולימפיה. סיפור נוסף גורס כי הרקולס ערך את המשחקים כחלק מטקסי ההשכבה של המלך אוגיאס שאותו הרג לאחר שסירב לשלם לו את שכרו לאחר שניקה את רפתותיו.

משמעות התחרותיות ביוון העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ספורט ביוון העתיקה

אגוניסטיקה הוא השם שנתנו היוונים לתחום תחרויות הספורט. מקור השם - "אגון" - משמעו סבל ויגון, מה שמבטא את מאמצי הספורטאי להגיע לשלמות, הן באימונים, הן בתחרויות והן בתקופה שלאחר המשחקים, לביטוי זה יש לא רק משמעות פיזית אלא גם נפשית, ורק זה המצליח להתמודד כראוי מול מגבלה כפולה זו הוא האתלט האמיתי.

התחרותיות כערך הובלטה בגימנסיונים ובאפביונים והשתקפה גם בתחומי חיים שונים: הן בהישגים מדעיים, והן בדרמה ובתיאטרון. הטרגדיה היוונית, למשל, שדוגמתה לא נמצא ביצירות ספרותיות מחוץ ליוון, מתבססת על מאבק טרגי (כזה שתוצאותיו ידועות מראש) בין הגיבור לבין גורלו. תחרויות הספורט היוו חלק בלתי נפרד מהתרבות היוונית, הניצחון, ולא ההנאה, היו הגורם המניע להן, ומשמעותן הייתה רבה מעבר לניצחון הפיזי.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשחקים נערכו באולימפיה שביוון, מקום קדוש לאלים היווניים. במקדשו של זאוס, מלך האלים, בעיר עמד פסל בדמותו בגובה 12 מטרים. הפסל הוא אחד משבעת פלאי העולם העתיק. פסלו הגדול של זאוס היה במצב של ישיבה, ועליו היה מונח גג ההיכל המרכזי שבאולימפיה. מול פסלו של זאוס היו מקיימים את טקס שבועת הספורטאים, ועל פי אחד המיתוסים פחדו הספורטאים להישבע שבועת שקר, שכן אז היה זאוס קם ממקום מושבו וגורם בכך לקריסת הגג על המשתתפים והצופים.

המשחקים הוקדשו לזאוס, אבי משפחת האלים, והיו דתיים ופולחניים, מה שהתבטא במבנים, בטקסים ובאמונות.

המשחקים האולימפיים נערכו במחזור של ארבע שנים, אך המשחקים כונו בשם "משחקי שנת החמש", זאת מכיוון שאת שנת עריכת המשחקים היו סופרים פעמיים - פעם כשנה הפותחת את המשחקים ופעם כשנה הנועלת את המחזור הקודם. מאוחר יותר, נבעה השיטה היוונית לספירת שנים ממחזור זה, כשהמושג אולימפיאס משמעותו התקופה בין שני משחקים. המחזור היווה בסיס לקביעת תאריכים בקרב היסטוריונים קדומים. ההיסטוריון אפורוס שחי במאה הרביעית לפנה"ס נחשב[דרוש מקור] לראשון שהשתמש באולימפיאדות לספירת שנים, בדומה לאופן שבו משתמשים בספירת הנוצרים. קודם לשיטה זו, קבעה כל מדינה יוונית את מערכת התאריכים שלה, מה שהוביל לבלבול בקביעת אירועים בין-מדיניים.

דיודורוס כתב שליקוי חמה התרחש בשנה השלישית לאחר האולימפיאדה ה-117, ואירוע זה מזוהה עם ליקוי החמה של 310 לפנה"ס. על פי זיהוי זה, נערכה האולימפיאדה הראשונה בשנת 776 לפנה"ס. למרות חישוב זה, ישנו ויכוח בין היסטוריונים האם המשחקים אכן התחילו בזמן זה. משחקי 776 לפנה"ס היו המשחקים הראשונים המתועדים, אם כי לפי העדויות הארכאולוגיות התקיימו המשחקים הרבה קודם לכן, אולי אף במהלך האלף השני לפנה"ס.

התחרות היחידה שנערכה אז, על פי הגאוגרף היווני פאוסניאס, הייתה מרוץ הסטאדיון, תחרות ריצה לאורך כ-190 מטרים. המילה האנגלית "סטאדיום" (stadium) נגזרת משם זה.

המשחקים האולימפיים היו גם המקום בו החלה המסורת היוונית של תחרויות בערום מלא.

מספר קבוצות נלחמו על השליטה באירוע, שמשמעה היה יוקרה ורווח פוליטי. פאוסניאס כותב כי בשנת 668 לפנה"ס שלחה העיר פיסה את פיידון מארגוס לתפוס את השליטה על המשחקים מידי העיר אליס, הוא הצליח, ובאותה שנה פיקח אישית על המשחקים. בשנה שלאחר מכן תפסה אליס את השליטה בחזרה.

הסופר האתונאי קסנופון תיעד את תקיפת האלנים (בני העיר אליס) בשנת 364 לפנה"ס בגמר הפנטאתלון של המשחקים, בזמן שהפיסאנים שלטו. האלנים דחפו את המגינים כמעט עד למזבח, אך נסוגו עקב חצים שנורו עליהם ממבואות המזבח. באותו הלילה הקימו המגינים גדר סביב האזור, ובבוקר המחרת ראו האלנים את עוצמתם של הכוחות המגינים ונסוגו סופית.

בשנת 12 לפנה"ס[דרוש מקור] נתן הורדוס תמיכה כספית למשחקים כדי לאפשר את המשך קיומם. מהלך זה, מעבר לעובדה שהורדוס היה חובב ספורט מושבע, אהב מפעלי בניה והיה בעל נטיות מגלומאניות, שיקף את נטיותיו הפוליטיות הפרו-רומיות, בעיקר בתקופתו של אוגוסטוס, הקיסר הרומי שהיה להוט אחר חידוש התחרויות היווניות הקלאסיות. בזכות תרומותיו להמשך קיומם של המשחקים האולימפיים, זכה הורדוס בתואר, אם כי יוקרתי בלבד, של "אגונוטטס" (עורך משחקים קבוע, בבחינת "נשיא כבוד" של המשחקים).‏[1]

המשחקים האולימפיים היו חלק מהמשחקים הפאן הלניים, ארבע תחרויות שנערכו פעם בשנתיים או בארבע שנים כך שלפחות תחרות אחת תיערך כל שנה. המשחקים האולימפיים היו החשובים והיוקרתיים ביותר מבין הארבע. פסגת עולמו של כל ספורטאי מצטיין באותם ימים הייתה לזכות בכל ארבע התחרויות, שכונו "פריודוס" (מחזור/סיבוב).

מאז תחילתם נרשמו מספר תחנות חשובות בציר ההיסטורי של המשחקים: עד 468 לפנה"ס עמדו המשחקים בסימן העליונות הספרטנית, ובשל השלכות תנועת ההגירה חלו שינויים בחוקי המשחקים, כשאף תושבים יווניים מחוץ לחצי האי הבלקני הורשו ליטול חלק בתחרויות. עד שנת 400 לפנה"ס היו המשחקים ביטוי להשפעה האתונאית ומספר ימי המשחקים גדל לחמישה. עד שנת 338 לפנה"ס, שיקפו המשחקים את עליית קרנם של היוונים בני המושבות והזדקרות פעילותם הספורטיבית, בבחינת פועל יוצא להתמודדות היוקרתית בינם לבין ה"ברברים" (מי שלא נחשב יווני). להבת התחרויות החלה דועכת בעקבות כיבושה של יוון על ידי רומא (146 לפנה"ס), כשהמקצוענות החליפה את הערך הקלאסי של המשחקים.

לבסוף, בוטלו המשחקים האולימפיים על ידי תאודוסיוס הראשון בשנת 393 בצו קיסרי מיוחד, כזה שאסר על כל קיום פולחן אלילי, או על ידי נכדו תאודוסיוס השני בשנת 435, כחלק מהפכת הנצרות לדת המדינה.

בנוסף, נשרף כליל המקדש של זאוס באש שהוצתה ברחבתו הקדושה בפקודת הקיסר תאודוסיוס השני ופסלו של זאוס, שהועבר לקונסטנטינופול, מרכזה של האימפריה הרומית המזרחית, נשרף באש שפרצה בארמון המקומי. העמים הנודדים ששטפו את אירופה המרכזית והדרומית תרו באזור אולימפיה בחיפוש אחר שרידי אוצרות קדומים והפליאו במעשי ביזה. נהר סמוך פרץ את הסכר הקדום ומחק שרידים שנותרו בעמק אלפאיוס. נהר אלפיאוס שינה את מסלולו וכיסה את אתר המשחקים בבוץ שלבסוף נהרס בידי רעידת אדמה במאה השישית. בשלהי המאה ה-19 הגיעה לאולימפיה משלחת ארכאולוגית גרמנית אשר חשפה שרידים מהמשחקים העתיקים.

במרוצת ימי הביניים נערכו מספר ניסיונות לחידוש המשחקים, אך כל עוד הנצרות הקתולית שלטה בכיפה, נידונו אלה לכישלון חרוץ, עד ליוזמתו של פייר דה-קוברטאן הצרפתי בשנות השבעים של המאה ה-19, מה שהוביל לחידוש המשחקים האולימפיים באולימפיאדת אתונה ב-1896.

התחרויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

איגרוף על כד יווני עתיק
מרוץ מרכבות על כד יווני עתיק
פסל של זורק דיסקוס מהמאה השנייה לפנה"ס

המשחקים האולימפיים היוו ביטוי רב-ערך לתנופה הגימנסיונית היוונית, נשאו אופי פאן-הלני (כלל יווני) והפכו, מתוך כך, לגורם חשוב שאיחד את עמי יוון ושבטיה, ולו לפרק זמן קצר בלבד. יוון שעמדה בסימן ביזוריות וידעה מלחמות פנימיות ומאבקים מתישים, שקדה לשמור על שקט ביטחוני וצבאי במהלך חודש אוגוסט בו התקיימו המשחקים, הוא "חודש השלום" שקודש בעבודות הדת.

המתחרים שהגיעו לאולימפיה מכל רחבי יוון נחשבו למקודשים ובעלי חסינות מפגיעה. על רקע זה נתנה הוראה האוסרת על הכנסת נשק לאולימפיה.

שלושה חודשים קודם לטקס פתיחת המשחקים עברו כרוזים, כשמעל ראשם עטרות זית, בכל חלקי יוון על מנת להודיע על קיום האירוע החשוב ועל "חודש השלום" הנלווה. תשעה חודשים לפני כן נבחר חבר אנשים, שמנה תחילה שניים ואחר-כך עשרה חברים בני העיר אליס הסמוכה (שהייתה מופקדת על עריכת המשחקים). הללו נבחרו על-פי גורל ונאלצו לנטוש את עסקיהם ולהעתיק את מקום מגוריהם לאולימפיה על מנת להתמסר ללימוד חוקי המשחקים ותקנוניהם, תחת עיניהם הבוחנות של פקידים מיוחדים ("שומרי החוקה"). חבר זה נרתם בחודש האחרון קודם הפתיחה לפקח על מהלך אימוני המתחרים. בחודש זה נבחנו האתלטים ורק המצטיינים הורשו להשתתף. סמכות אנשי החבר הייתה רחבה עד כדי כך שיכלו להעניש עבריינים במלקות או בהטלת קנסות. אתלט שנעדר מן האימונים בחודש זה נפסל והודח.

מי שרצה להשתתף בתחרויות היה צריך לעבור את המוקדמות ולכתוב את שמו ברשימות. ככל הנראה רק צעירים הורשו להשתתף, ההיסטוריון פלוטארכוס מתאר מקרה בו אדם צעיר נדחה מהשתתפות מכיוון שנראה בוגר מדי. רק לאחר שמאהבו דיבר עם מלך ספרטה וכפי הנראה העיד על צעירותו, הורשה להתחרות. כל אתלט שרצה להתחרות היה צריך להישבע מול פסלו של זאוס שהוא התאמן במשך 10 חודשים.

בניגוד למשחקים האולימפיים המודרניים, רק גברים ממוצא יווני מכל פוליס ביוון הגדולה הורשו להשתתף במשחקים. הללו חויבו להישבע כי הם בני-חורין, ושלא הואשמו ברצח, בהפרת שלום ובפגיעה בדת. עם כיבוש יוון על ידי רומא הורשו גם הרומאים להשתתף מכיוון שהם כביכול בעלי מוצא יווני, במשך השנים עם התרחבותה של הענקת האזרחות הרומאית יכלו לייצג את עירם אנשים שלא היו יוונים מבחינה אתנית.

בבסיס אחד מפסלי זאוס (388 לפנה"ס) נחקק המשפט "לא בכוח הכסף, אלא במהירות הרגליים ועוצמת הגוף מנצחים באולימפיה". כתובת זו ביקשה להנציח את האידאל הקלאסי המשוקע במשחקים, שיש בו משום ביטוי הולם לרוח הדמוקרטיה שנשבה במספר ערי יוון, כלומר - אצילים ואיכרים התחרו יחדיו בתנאים שווים. עם זאת מרמזת הכתובת על ניסיונות לשחד שופטים ומשגיחי תחרויות. כל מי שנתפס מבצע עבירה ספורטיבית ומוסרית, נדרש, מעבר להרחקתו מן המשחקים, לתרום פסל מוזהב של זאוס (שנקרא "זאנאס") ולמרגלותיו נחקקה כתובת בגוף ראשון המספרת על העבריין ומהות עבירתו.

במשך השנים נוספו תחרויות למשחקים: איגרוף, היאבקות, פאנקרטיון, מרוץ מרכבות, פנטאתלון, קפיצה לרוחק, הטלת כידון, זריקת דיסקוס ומקצי ריצה שונים.

היו מקצים רבים של ריצה שנמדדו על פי "סטאד". אורכו של מרוץ 1 סטאד היה 192 מטרים, כך שאורכו של מרוץ 2 סטאד היה כפול, 384 מטרים. מספר הסטאדים נע בין 7 ל-24. מרוץ קשה במיוחד היה 2-4 סטאד (348-768 מטרים) בו היה על המתחרים ללבוש שריון כבד ששקל כ-25 קילוגרמים בזמן הריצה. מטרת המרוץ הייתה לבנות כוח, מהירות וכושר סיבולת אצל המתחרים.

האגרוף הפך יותר ויותר ברוטלי במשך השנים. בתחילה כיסתה את אצבעות המתאגרפים רצועת עור רכה, אך לבסוף השתמשו בעור קשה בצירוף מתכת.

במרוץ המרכבות, בעל המרכבה והקבוצה שאליה הוא שייך נחשבו למתחרים, ולא נהגי המרכבות. הוספת התחרות הגדילה את משך המשחקים מיום אחד לחמישה ימים, שלושה ימים לתחרויות ועוד יומיים לטקסים דתיים נלווים. ביום האחרון נערך משתה לכל המשתתפים, בו הוגשו כ-100 שוורים שהוקרבו לזאוס ביום הראשון.

מנצח תחרות במשחקים היה מקבל ענף של זית או דפנה ובדרך כלל זכה גם לכבוד גדול ברחבי יוון, בעיקר בעיר ממנה בא, שם קיבל סכומים גדולים של כסףאתונה היה הסכום 500 דרכמות, כהון קטן). פסלים היו מפסלים פסלים בדמות המנצחים ומשוררים היו כותבים שירים בשבחם. המנצח הולבש בגלימת ארגמן (לבוש המלכים).

לעתים קרובות נאמר כי מלחמות הופסקו בזמן המשחקים, אך אין זה נכון. מצד שני, חיילים שהיו גם אתלטים הורשו לעזוב את הצבא ולהשתתף במשחקים, ולשם כך הובטח להם מעבר בטוח בשטח האויב.

השתתפות במשחקים הוגבלה לגברים בלבד; החלק היחיד בו הורשו נשים להשתתף היה הכנסת סוסיהן לתחרות אמנות הרכיבה על סוסים. ב-396 וב-392 לפנה"ס זכו סוסיה של הנסיכה הספרטנית קיניסקה במרוץ ארבעת הסוסים.

כניסת נשים לאולימפיה במהלך המשחקים הייתה אסורה לחלוטין (היוצאת דופן היחידה הייתה הכוהנת של דמטר שקיבלה מקום של כבוד בזמן המשחקים), מקור האיסור לא ברור אבל הוא כנראה היה בעל אופי דתי. עם זאת נערכו במקום, אך במועד אחר, תחרויות מיוחדות לבתולות בשם "הראיה" (לכבודה של הרה, אשת זאוס), שבמרכזן התקיים מרוץ לאורך 160 מטר.

בדרך כלל התחרו האתלטים בעירום. הסיבות לכך הן מזג האוויר המתאים ועצם כך שמטרת המשחקים הייתה לחגוג את הישגיו של גוף האדם. המשתתפים משחו עצמם בשמן זית כדי להשאיר את עורם חלק ואת מראהם מושך ומלבב ולהקשות, בעיקר בקרב ההיאבקות ובפאנקרטיון, על לפיתת היריב, תוך כדי אילוץ של פיתוח מיומנויות גבוהות יותר כדי להתמודד עם קושי מאולץ ממין זה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אפי זיו, משחקי האלים : האולימפיאדות והמשחקים האולימפיים של יוון העתיקה בראי האמנות, דניאלה די-נור מוציאים לאור, 2008

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 16, פרק ה', פסקה ד', סעיף 149.