עבדות ביוון העתיקה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אסטלה. העבד הוא הנמוך מבין שתי הדמויות, ואדוניתו היא הגבוהה, הגליפתוטק במינכן.

העבדות הייתה מרכיב חשוב בכלכלת יוון העתיקה. תושבי יוון העתיקה ראו את העבדות לא רק כהכרחית לכלכלת המדינה, אלא כדבר טבעי ומקובל אשר אין לערער עליו (למעט ביקורות בודדות שלא זכו לפופולריות - ביניהן שהושמעו על ידי אפלטון, במאה הרביעית לפנה"ס). האסכולה הסטואית ואף הנוצרים הראשונים לא התנגדו לעבדות.

לא נשתמר תיעוד רב על סוגיות העבדות, ועיקר העדויות שנשתמרו קשורות לעיר אתונה ולא לערים אחרות ביוון. מרבית המסמכים המשפטיים הנוגעים לעבדות שנותרו עד ימינו נוגעים לשאלות של חוזים ורווחיות הקשורים לעבדות ולא לשאלות המוסריות העולות מהעבדות.

מינוחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוון העתיקה היו מינוחים רבים לתיאור העבדים והשפחות. ביצירותיו של הומרוס מתואר העבד במונח "דמוס" (δμώς) שמשמעו למעשה "אסיר" או "שבוי מלחמה" - שכן מדובר בעבד שנלקח כשלל. בתקופה הקלאסית נעשה שימוש במונח "אנדראפודון" (ἀνδράποδον - שמשמעו: "אחד עם רגלי אדם"), בניגוד ל"טטראפודון" (τετράποδον - שמשמעו "אחד עם ארבע רגליים" - היינו בקר או צאן).

המונח המקובל ביותר לעבדים בכל התקופות הוא "דולוס" (δοῦλος) המופיע כבר בתקופה המיקנית שמשמעו - אדם שהוא קניין, בניגוד לאלאותרוס (ἐλεύθερος) - אדם חופשי.

מונח נוסף בו נעשה שימוש הוא "אויקטס" (οἰκέτης, שמשמעו - "מי שגר בבית" או "ביתי").

מקורות העבדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

היסטוריונים מצאו עדויות לכך שכבר בתקופה הקדומה של יוון המיקנית הייתה הכלכלה מבוססת על העבדות. מסמכים מתקופה זו מבדילים בין שתי קטגוריות של עבדים - "עבדים פשוטים" (דו אה רו) ועבדי האל (טה או ג'ו דו אה רו - θεοιο) - ככל הנראה עבדי אל הים פוסידון. העבדים הגיעו (בהסתמך על שמותיהם) מקיתירה, כיוס, למנוס והליקרנסוס וככל הנראה נחטפו לעבדות על ידי שודדי ים. על פי תיעוד שנשתמר, נישואים בין עבדים לשאינם עבדים היה מקובל. כמו כן, עבדים היו יכולים להפוך לאמנים עצמאיים ולרכוש אדמה. ההבדל העיקרי בין התושבים בתקופה המיקנית לא היה בין אנשים חופשיים לעבדים - אלא בין מי שהיה עצמאי למי שעבד עבור ארמון המלוכה.

בתקופת הומרוס שונתה הטרמינולוגיה, ועבדים שכונו דמוס באיליאדה ובאודיסיאה היו בעיקר נשים שנלקחו כשלל מלחמה (בשעה שהגברים, לרוב, נהרגו בשדה הקרב). נשים אלו שימשו כמשרתות וכפילגשים. בתקופה זו היה העבד חלק בלתי נפרד מהאויקוס - התא המשפחתי, אולם העבדות עצמה נחשבה כשפל מדרגה לאדם וכבושה לאדם שהגיע למעמד זה.

לא ברור מתי התחיל הסחר בעבדים. ב"מעשים וימים" של הסיודוס מהמאה השמינית לפנה"ס מוזכרים העבדים אולם לא ידוע מקורם. גם חוקי המחוקק דרקון משנת 620 לפנה"ס דנים בעבדים, וכן חוקיו של סולון (594 - 593 לפנה"ס) אוסרים על עבדים לעסוק בהתעמלות ולקיים יחסי מין עם קטינים (דבר שהותר לאזרחים החופשיים). בתקופת הדמוקרטיה האתונאית העבדים כבר הפכו לחלק בלתי נפרד מהכלכלה, ובמאה השישית לפנה"ס כבר החל הסחר בעבדים בין הערים היווניות - וזאת מבלי שהדבר עומד בסתירה למגמות הדמוקרטיות של תקופה זו.

תפקיד כלכלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרבית העבדים הועסקו בחקלאות, המוזיאון הבריטי, לונדון.

עבד יכל לעסוק למעשה בכל פעילות כלכלית, למעט בפוליטיקה, אשר בה יכלו לעסוק רק אזרחים חופשיים.

הפעילות העיקרית של העבדים הייתה בתחום החקלאות, שהיוותה את בסיס הכלכלה ביוון העתיקה. ספרות רבה שנכתבה ביוון העתיקה מתארת את אופן ניהול המשאבים של בעלי האדמות והשימוש בעבדים (כגון "הכלכלה" של קסנופון). בעוד שבכפרים בעלי האדמות (בעלי חלקות קטנות) הסתפקו לרוב בכוח האדם המשפחתי, באחוזות הגדולות נאלצו להשתמש בכוח אדם רב - שהיה, כמעט תמיד, עבדים (ולא שכירים). יחד עם זאת, לא היו קיימות ביוון העתיקה אחוזות בסדר גודל של הלטיפונדיות של רומא העתיקה.

תחום כלכלי נוסף בו נעשה שימוש רב בעבדים היה תחום הכרייה. מרבית הכורים היו עבדים, מאחר שהמיכרות היו בבעלות פרטית של אזרחים עשירים. כך לדוגמה הסטרטגוס ניקיאס חכר אלפי עבדים שיעבדו עבורו במכרות הכסף של לאוריון שבאטיקה. קסנופון במאמרו "על ההכנסות" ציין כי הוא קיבל אובולוס אחד ליום עבור כל עבד, היינו 60 דרכמאות לשנה. קסנופון העריך כי למעלה מ-30,000 עבדים עבדו במכרות לאוריון, והוא מציין כי אם לעיר יהיו שלושה עבדים לכל אזרח, די בהחכרתם כדי לתקצב את פעילות העיר עבור כל אזרחיה.

עבדים שימשו גם כאמנים וסוחרים, ועבדים רבים עבדו בייצור מוצרים מסחריים. מפעל המגינים של ליסיאס העסיק 132 עבדים. לאביו של דמוסתנס היו 32 עבדים טבחים ו-20 עבדים שעבדו בניקיון משק הבית.

ראו גם: כלכלת יוון העתיקה

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוכלוסייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר העבדים שהיו ביוון העתיקה אינו ידוע, מאחר שלא נעשה כל סקר או מדגם. אין מחלוקת כי דווקא באתונה הדמוקרטית היה מספר העבדים הגדול ביותר. ככל הנראה במאה החמישית לפנה"ס היו באתונה כ-80,000 עבדים ‏[1]- היינו, בממוצע, שלושה או ארבעה עבדים לכל בית אב. במהלך המאה החמישית, תוקידידס מתאר בריחה של 20,000 עבדים במהלך מלחמת דקליה (מרבית העבדים היו אמנים שעסקו ביצירת מוצרים מסחריים), ואינו מוצא בכך דבר יוצא דופן (ומכך ניתן ללמוד כי מספר העבדים היה רב בהרבה).

ההערכה הזהירה ביותר (הנמוכה ביותר) על מספר העבדים בתקופת דמוסתנס מניחה כי היו באתונה כ-20,000 עבדים ‏[2] - היינו עבד אחד לכל בית אב.

בין השנים 317 לפנה"ס ו-307 לפנה"ס (תקופת שלטונו של דמטריוס פאלריוס) נערכה סקר של מספר התושבים באטיקה ונספרו 21,000 אזרחים, 10,000 מטיקים ו-400,000 עבדים.

על פי הספרות ששרדה, כל בית אב ביוון העתיקה החזיק בממוצע לפחות עבד אחד. על פי אריסטופאנס במחזהו "פלוטוס" - אפילו החקלאים העניים ביותר החזיקו מספר עבדים. אריסטו בספרו "פוליטיקה" מגדיר בית אב כיחידה הכוללת אזרחים חופשיים ועבדים. אחוז עבדים גדול זה הוא מועט בייחס למספר העבדים שהיו בערים באימפריה הרומית.

תוקידידס ציין כי מבחינת צפיפות האוכלוסין, מספר העבדים באי כיוס היה הרב ביותר.

השגת עבדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארבעת המקורות העיקריים להשגת עבדים היו: מלחמה, שוד ימי, חטיפות וסחר בינלאומי.

מלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהתאם לדיני המלחמה של התקופה העתיקה - המנצח במלחמה הפך לשליט ולבעלים של המובסים - בין אם לחמו באופן פעיל ובין אם לאו. הצד המפסיד במלחמה שועבד על ידי המנצח. תוקידידס מספר כי 7,000 תושבי הכפר היקארא בסיציליה נלקחו כשבויי מלחמה על ידי ניקיאס ונמכרו לכפר הסמוך קטניה עבור 120 כיכרות. בשנת 348 לפנה"ס תושבי אולינתוס נמכרו לעבדות, ובשנת 335 לפנה"ס תושבי תבי נמכרו לעבדות על ידי אלכסנדר מוקדון.

על אף שהיה זה נוהג מקובל, האזרחים החופשיים התנגדו לרוב למכירת ערים שלמות לעבדות, ומספר גנרלים (לדוגמה הגנרל הספרטני אגסילאוס השני, לדברי פלוטארכוס בספרו "חיי אגסילאוס", וכן קליקרטידאס, כאמור בספרו של קסנופון "הלניקה") סירבו למכור את המובסים לעבדות.

מספר ערים אף אסרו את המנהג, והערים מילט וקנוסוס במאה השלישית לפנה"ס חתמו על אמנה לפיה התחייבו שלא למכור אף תושב חופשי אחת של השנייה.

מנהג שהיה קיים היה פדיון כל אזרחי עיר שנשבתה ונמכרה לעבדות. כך לדוגמה, קסנדר פדה בשנת 316 לפנה"ס את כל תושבי תבי.

שוד ימי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שוד ימי וחטיפות יבשתיות שמשו מקור שופע וקבוע לעבדים ‏[3]. שודדי הים נהגו לחטוף נוסעים של ספינות ומלחים ולדרוש עבורם כופר נפש, בהתאם לעושרו של כל חטוף וחטוף. במידה ולא ניתן הכופר, נמכרו החטופים לסוחרי עבדים. לדברי תוקידידס, אזורים מסוימים התפרנסו מסחר זה, לדוגמה תושבי אקרנאניה שבמערב יוון וכן אזור אסיה הקטנה. בתקופה ההלניסטית, אזור קיליקיה הפך אף הוא למוקד של שוד ימי וחטיפות.

הגידול בכוחה ובהשפעתה של האימפריה הרומית ומספר העבדים הרב בה הביאו לגידול בביקוש לעבדים ולגידול בהיקף השוד הימי, ואולם, החל מהמאה הראשונה לפנה"ס החלו השלטונות הרומיים לנסות ולהפסיק את השוד הימי והחטיפות (הביקוש לעבדים בתקופה זו סופק על ידי שבויי מלחמות).

סחר בינלאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור נוסף להשגת עבדים היה הסחר עם עמים ברבריים שכנים: התראקים, סקיתים, קפדוקיאנים ופאפלאגוניאנים. סוחרים עבדים תפסו תושבי כפרים ושבטים סמוכים ומכרו אותם לעבדות לסוחרים יווניים. אפסוס שבאזור ביזנטיון וטאנייס שבשפך נהר הדון היוו מרכזים עיקריים לסחר עבדים. הרודוטוס אף מציין שהברברים נהגו למכור את ילדיהם לעבדות. מחירו של עבד בתקופה הקלאסית היה כ-200 דרכמות.‏[4]

גידול טבעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אסטלה המתארת שני ילדים והעבד המשמש להם כאומנת - שנהרגו ברעידת אדמה, ניקומדיה, המאה הראשונה לפנה"ס, מוזיאון הלובר.

תופעה שטרם הוסברה היא היעדר הגידול הטבעי של העבדים. מובן שבמכרות וביחידות הצבא מרבית העבדים היו גברים, ובבתים מרבית העבדים היו נשים (שפחות), אולם בהנחה שמצב העבדים שעבדו בחקלאות היה דומה לעבדים במדינות הדרום של ארצות הברית, הרי שמספרם היה צריך לגדול. קסנופון, בספרו "הכלכלן", המליץ לבעלי העבדים להלין עבדים ושפחות בנפרד - על מנת למנוע ריבוי טבעי של עבדים ‏[5].

הסיבה למניעת גידול הטבעי היה הרצון לחסוך בעלויות גידול ילדי העבדים, ובהנחה שזול יותר היה לרכוש עבד מאשר לגדל אחד.

עבדים שנולדו בבתי אדונם שימשו כסוג מיוחד של עבדים - ולמעשה היוו "אומנות" של ילדי האדונים, וסמכו עליהם בגידול הילדים ולקיחתם לבית הספר.

מעמד העבדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוזס פינלי הציע מספר דרגות שונות של חופש בהתאם לסוגים שונים של זכויות:

  • זכות לקניין;
  • סמכות על עבד אחר;
  • סמכות להעניש אחרים;
  • זכויות משפטיות (זכויות לטעון משפטית);
  • זכויות להקים משפחה (להינשא ולהוריש);
  • זכויות תנועה;
  • זכויות וחובות דתיות;
  • זכויות וחובות צבאיות.

עבדות באתונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאוטרופורוס - עבד צעיר (מימין) נושא את המגן של אדונו,  380370 לפנה"ס, המוזיאון הלאומי לארכאולוגיה של אתונה.

לעבדים באתונה לא היו זכויות משפטיות. אדם חופשי העובר עבירה יענש בתשלום קנס בעוד שעבד יולקה. היחס היה, ככל הנראה, הצלפה אחת לכל דרכמא. כמו כן, עדות עד בבית המשפט לא הייתה קבילה, אלא אם הושגה בעינויים של העד. העבד עצמו לא היה מוגן שלעצמו, והיווה קניין אדונו בכך שאם העבד נפגע, קיבל אדונו את הפיצויים. עבד שאדונו התעלל בו לא יכול היה לעשות דבר, אולם אזרחים חופשיים אחרים יכלו לפתוח בהליכים כנגד אותו אדון, לא בשל טובת העבד, אלא כדי למנוע אכזריות מיותרת של האזרח - כך גם נאסרה רציחת עבד - מטעמים של מניעת בזבוז ולא מטעמי הגנה על העבד, והאדון הרוצח את עבדו היה נענש לכל היותר בהגליה (העונש על גרימת מוות ברשלנות), ולא בעונש על רצח (עונש מוות).

קודם לתקופת סולון, היה נהוג באתונה למכור לעבדות אדם שלא עמד בתשלום חובותיו, או לשעבד את החייב לנושהו. העבד שוחרר בתום תשלום חובו (בדומה להסדר המופיע בספר דברים ט"ו, 12 - 17). שיעבוד זה הוסדר בחקיקה בתקופת דרקון. מנהג זה נאסר בתקופת סולון, עם ההחלטה על הסייסכתיאה (σεισάχθεια) - שמיטת החובות, והאיסור על מכירת אתונאים חופשיים אפילו ביוזמתם וברצונם.

עבדות בגורטין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגורטין התגלה על גבי אבן מהמאה השישית לפנה"ס קודקס של חוקים המתייחסים לעבדים. על פי כללים אלה, ילדי עבדים שייכים לאדוניהם, האדון קיבל פיצוי בשל פגיעה בעבד, והעבד נענש בכפל הקנס שניתן לאדם חופשי בגין אותה עבירה. בהתאם, העונש בגין עבירה כנגד עבד היה מחצית מהעונש הניתן בפגיעה באדם חופשי, כך לדוגמה העונש בגין אונס של אישה חופשית על ידי עבד היה קנס של 200 סטאטרים, בעוד שבגין אונס שפחה על ידי עבד אחר היה קנס של אובולוס אחד. יחד עם זאת, קודקס זה נחשב למתקדם ביותר ביוון בכך שהרשה לעבדים להיות בעלים של רכוש - ואף בעלים של בתים ובקר, ואלה יכלו להוריש רכוש זה לילדיהם.

שחרור עבדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוהג של שחרור עבדים היה קיים בכיוס כבר במאה השישית לפנה"ס אולם ככל הנראה נוהג זה היה קיים ביוון עוד קודם לכן. די היה בכך שהבעלים שחרר את העבד בפני אזרחים חופשיים במקום ציבורי כדי להעניק לעבד את חירותו. מקום מקובל לשחרור העבדים היה בתיאטראות שהיו ממוקמות בערי יוון העתיקה, או בפני מותב של בית דין. מנהג זה של שחרור העבדים נאסר באתונה על מנת למנוע אי בהירות משפטית. החל מהמאה הרביעית לפנה"ס מנהג שחרור העבדים נעשה נפוץ יותר ויותר כפי שמעידים לוחות אבן שהתגלו בדלפי ובדודונה בהם מתואר שחרור העבד מעבדותו. בדרך כלל שחרור העבד נעשה ביוזמת האדון, והעבד, לרוב, נדרש לשלם את מחיר עלותו של עבד חדש - עלות ששילם בחסכונותיו או באמצעות הלוואה (אראנוס - ἔρανος) שלקח מחבר או מאדונו. לרוב שחרור העבד היה במסגרת פעילות דתית - והעבד "נמכר" לאחד האלים (לרוב אפולון) - כאשר המקדש קיבל חלק מהתשלום ששילם העבד.

שחרור העבד יכל להיות מוחלט או חלקי, והעבד המשוחרר היה מוגן משיעבוד מחדש על ידי יורשיו של אדונו.

עבד משוחרר קיבל מספר זכויות אולם לא היו לו זכויות של אדם חופשי (כאמור בספרו של אפלטון - "החוקים"), לדוגמה, נאסר על עבד משוחרר להיות עשיר יותר מהאדון ששחרר אותו.

תנאי המחיה של העבדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבד כושי שידיו קשורות, מצרים בתקופת השושלת התלמאית, מוזיאון הלובר.

לא ידועים כיום פרטים רבים על תנאי המחיה של העבדים ביוון העתיקה. קסנופון, בספרו כלכלה הציע להתייחס לעבדים כאל בקר - היינו להעניש על אי ציות ולתת פרסים בגין התנהגות טובה. אריסטו הציע בספרו פוליטיקה שהיחס לעבדים יהא כאל יחס לילדים.

הספרות היוונית מזכירה מקרים רבים בהם הולקו העבדים, על מנת לשפר את ביצועי עבודתם. בתחילת מחזהו של אריסטופנס "הפרשים" מתלוננים שני העבדים כי הם מוכים בלי סיבה.

תנאי המחיה של העבדים השתנה בהתאם למעמדם. עבדים במיכרות חיו בתנאים גרועים מעבדי הערים אשר יכלו, תמורת תשלום לאדונם (אפופורה - ἀποφορά) להתגורר שלא בבית אדונם, וכך יכלו לעבוד בעבודה חלקית לאחר שעות עבודתם ולחסוך כסף על מנת לרכוש את חירותם.

באתונה נאסר על הלקאת עבדים, וזאת ככל הנראה הסיבה ש-20,000 עבדי העיר לא ברחו ממנה בסוף המלחמה הפלופונסית. ככל הנראה מדובר היה בעבדים שהם אמנים, אשר יכלו להחזיק קניין ולהרוויח כסף מעבודות נוספות.

השקפות על העבדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

השקפות על העבדות בתקופה העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבד היישוב על מזבח, מביט בארנק אותו הוא עומד לגנוב - הצגה בתיאטרון יווני 400375 לפנה"ס, מוזיאון הלובר.

בעולם העתיק ראו את העבדות כמובן מאליו. אמנם נשמעו טענות ספציפיות בדבר עבדים מסוימים ששועבדו שלא כדין, אולם עצם מושג העבדות לא היה נתון לספקות. הומרוס והכותבים הפרה קלאסיים ראו בעבדות תוצאה בלתי נמנעת של מלחמה. הרקליטוס אמר כי "המלחמה היא האב של הכל, המלך של הכל, ההופך חלק לעבדים, ומשחרר אחרים".

בתקופה הקלאסית נוצר הרעיון של "עבדות טבעית". אייסכילוס כותב במחזהו "הפרסים" שהיוונים רואים עצמם כאנשים חופשיים, לעומת אאוריפידס המציין במחזה "הלנה" כי "הפרסים כולם הם עבדים למעט אדם אחד (הכוונה למלך הפרסי)".
היפוקרטס טען בסוף המאה החמישית לפנה"ס כי האקלים של אנטוליה שהוא אקלים נוח יותר מביא לכך שאנשי אנטוליה כנועים יותר, בעוד שהאקלים היווני הקשה יותר יוצר אנשים חופשיים. אריסטו בספרו "פוליטיקה" מרחיב רעיון זה של "עבדות טבעית" ומציין כי יש אנשים שהם מטבעם אדונים ויש אנשים שהם מטבעם עבדים. אפלטון עצמו, שנמכר לעבדות ושוחרר על ידי חבריו, מתנגד נחרצות לעבדות. הסופיסטים טענו כי כל בני האדם, בין יוונים ובין ברברים הם אותו הגזע, ולכן יש עבדים שיש להם נפש של אדם חופשי ולהפך.

גם בהשקפות היווניות על אוטופיה לא יכלו היוונים לדמיין עולם בלי עבדות. בעוד שהיו מחזות יווניים בהם הוצבו נשים בעמדת כוח (כגון ליזיסטרטה ונשים באספת העם) לא היו מחזות בהם שלטו העבדים או לא היו עבדים.

השקפות מודרניות על העבדות ביוון העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדיון בעבדות ביוון העתיקה התפתח בתקופה המודרנית לאור ההשקפות השונות על העבדות המודרנית. הנרי מלון פרסם בשנת 1847 את הספר "ההיסטוריה של העבדות בעת העתיקה" כחלק מטענותיו למען ביטול העבדות במושבות האימפריה הצרפתית. בעוד שהתאוריות המתבססות על קארל מרקס טענו כי העבדות היוותה הבסיס לדמוקרטיה האתונאית, אדוארד מאייר בספרו "עבדי העולם העתיק" משנת 1898 טען כי העבדות הייתה ממניעים חברתיים וחוקיים ולא נבעה ממניעים כלכליים. המלומדים עדיין חלוקים אם יוון הייתה "מדינת עבדות" במשמעות המודרנית של מושג זה, או "מדינת מעמדות" (בדומה למעמדות שהיו בהודו קודם לכיבוש הבריטי).

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "חיי יום יום ביוון" - מאת רוברט פלאסלייר הוצאת עם הספר (1967), (עמודים 47-28)
  • P. Brûlé et J. Oulhen (dir.), Esclavage, guerre, économie en Grèce ancienne. Hommages à Yvon Garlan, Presses universitaires de Rennes, "History" collection, 1997. ISBN 2-86847-289-3
    • The Ancient Economy, University of California Press, 1999 (1st edn. 1970) ISBN 0-520-21946-5
    • Ancient Slavery & Modern Ideology, Markus Wiener, 1998 (1st edn. 1980) ISBN 1-55876-171-3
    • Slavery in Classical Antiquity. Views and Controversies, Heffer, Cambridge, 1960
  • Yvon Garlan, Slavery in Ancient Greece, Cornell Univ Press, 1988 (1st edn. 1982) ISBN 0-8014-1841-0
  • Peter Garnsey, Ideas of Slavery from Aristotle to Augustine, Cambridge University Press, 1996. ISBN 0-521-57433-1
  • Thomas Wiedemann, Greek and Roman Slavery, Routledge, London, 1989 (1st edn. 1981). ISBN 0-415-02972-4

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Lauffer, Die Bewerkssklaven von Laureion, Abhandlungen n° 12, 1956, pp. 904
  2. ^ A. H. M. Jones, Athenian Democracy, Oxford, Blackwell, 1957, pp. 76–79.
  3. ^ Cf. H. A. Ormerod, Piracy in the Ancient World, Liverpool University Press, 1924; P. Brûlé, La Piraterie crétoise hellénistique, Belles Lettres, 1978; V. Gabrielsen, "La piraterie et le commerce des esclaves", in E. Erskine (ed.), Le monde hellénistique. Espaces, sociétés, cultures 323-31 av. J.-C., Presses Universitaires de Rennes, 2004, 495-511.
  4. ^ John K. Davies, The Cambridge Economic History of the Greco-Roman World (edited by Walter Scheidel, Ian Morris, Richard Saller, Cambridge University Press, 2008 p 349
  5. ^ The Economist, IX; trans H. G. Dakyns from 16 May 06

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא עבדות ביוון העתיקה בוויקישיתוף


תרבות יוון העתיקה

תרבות יוון העתיקה: מיתולוגיה | אמנות | פיסול | קדרות | הומוסקסואליות | זנות | חקלאות | כלכלה | מטבח | משפט | עבדות | פדרסטיה | רפואה | מלחמה

פילוסופיה ביוון העתיקה: פיתגורס | הרקליטוס | פארמנידס | פרוטגורס | אמפדוקלס | דמוקריטוס | סוקרטס | אפלטון | אריסטו | זנון מקיטיון | אפיקורוס

מתמטיקה: ארכימדס | אוקלידס | תאלס | פיתגורס | דיופנטוס | ארטוסתנס | תלמי

ספרות: הומרוס | האיליאדה | האודיסאה | הסיודוס | פינדארוס | הרודוטוס | תוקידידס | קסנופון | פוליביוס

תיאטרון: אייסכילוס | סופוקלס | אוריפידס | אריסטופנס | מושגים

ספורט: המשחקים האולימפיים | תרבות הגוף | המשחקים הפיתיים | המשחקים האיסתמיים | המשחקים הנמאיים | המשחקים הפאן-אתנאיים | גימנסיון

אדריכלות: מקדש יווני | הסדרים הקלאסיים | הפרתנון | מקדש ארטמיס | אקרופוליס | האגורה | מקדש זאוס באולימפיה | מקדש הפייסטוס | מקדש ארטמיס

AGMA Tetradrachm Athens 5c BC.jpg