אנטיוכוס השלישי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אנטיוכוס השלישי
Antiochos III.jpg
כינוי הגדול
התחלת כהונה 223 לפנה"ס
סיום כהונה 187 לפנה"ס
הקודם סלאוקוס השלישי
יורש סלאוקוס הרביעי
שושלת בית סלאוקוס
אב סלאוקוס השני
תאריך לידה 242 לפנה"ס
בבל
תאריך פטירה 187 לפנה"ס (בגיל 55 בערך)
שושן

אנטיוכוס השלישי "הגדול"יוונית: Ἀντίoχoς Μέγας‏; 242 - 187 לפנה"ס) היה המלך השישי בשושלת הסלאוקית. בנו השני של סלאוקוס השני. אנטיוכוס הומלך בהיותו בן 18 או 19 ומלך במשך 37 שנים. תקופת שלטונו הייתה הארוכה ביותר מכל המלכים הסלאוקים האחרים והמרחב הגאוגרפי של שלטונו היה הגדול ביותר מאז ימי הזהר של סלאוקוס הראשון. שלטונו התאפיין בשורה של מלחמות וממסעות צבאיים להרחבת הממלכה הסלאוקית ולגיבושה. הוא היה המלך הסלאוקי הראשון שייסד את פולחן המלך באופן ריכוזי בסטרפיות השונות.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנים ראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטבע מתקופת מלכות אנטיוכוס השלישי המוטבעת בדמותו

אנטיוכוס השלישי נולד סביב שנת 242 לפנה"ס, בנו השני של המלך סלאוקוס השני. הוא עלה לשלטון באופן בלתי-צפוי בגיל 19 לערך‏[1], לאחר רצח אחיו סלאוקוס השלישי בידי שניים ממצביאיו, בזמן שהצבא המלכותי היה עסוק באסיה הקטנה.

עם עלייתו של אנטיוכוס לשלטון, נאלץ להתמודד עם הכאוס במערכת השלטונית, נאמנויות מעורערות של מקורבים ומרידה של שליטים מקומיים. גילו הצעיר וחוסר הנסיון שלו העמידו אותו בכפיפות ליועצים בכירים, ובשנותיו הראשונות הובל יותר משהוביל. עם עלייתו לשלטון אישר אנטיוכוס מינויים פוליטיים קיימים, שהתגלו עד מהרה כחותרים תחת שלטונו הוא: הֵרְמֵיאָס המשיך לשמש (כמו בימי סלאוקוס השלישי) כ"ראש כל ענייני המדינה", אָכַֿאיוֹס קבל את השליטה על הטריטוריות שמעבר להרי הטאורוס (כלומר אסיה הקטנה, עד כמה שלא עברה בינתיים לידי אַטַלוֹס הראשון מלך פרגמון), מוֹלוֹן ממשיך לכהן כסַטְרַפָּהּ של סטרפיית מדי ואחיו אלכסנדר ממשיך לכהן כסטרפה של סטרפיית פרסיס.

בשנת 222 לפנה"ס מולון יחד עם אחיו אלכסנדר מורדים באנטיוכוס, הם משתלטים על טריטוריות רבות במזרחה של האימפריה. שלטונו של מולון מהווה איום ממשי לאנטיוכוס, כאשר הטריטוריה הסרה למרותו קטנה מזו הסרה למרותו של מולון. בתחילה, בעצת הרמיאס, שולח אנטיוכוס את ה"מצביא העליון" קְסֵנוֹיטָס להכניע את מולון, אך זה סופג מפלה קשה. בחורף 221-220 לפנה"ס מחליט אנטיוכוס לצאת בראש צבאו נגד מולון. לנוכח הופעתו של אנטיוכוס המלך, בכבודו ובעצמו, עורק מיד צבא מולון ועובר לצד אנטיוכוס. מולון מתאבד יחד עם כל מקורביו וגופתו מוקעת בראש חוצות.

המערכה מול מולון ואחיו חושפת מאבק בצמרת השלטונית הקרובה למלך - בין הרמיאס לבין אֵפּיגֵנֶס. אפיגנס היה ראש הצבא הסלאוקי כאשר סלאוקוס השלישי נרצח. מיד עם עלייתו של אנטיוכוס השלישי הוא מביע נאמנות למלך החדש. אפיגניס מציע לאנטיוכוס לצאת בעצמו מול מולון, מכיוון שהוא צופה את הכניעה המידית למלך, הרמיאס מציע לשלוח מצביא. בהמשך מביא הרמיאס לסילוקו של אפיגניס מתפקידו הצבאי בטענה שהמינוי מדלדל את קופת הצבא, ואף מארגן את חיסולו. לאחר הולדת בנומספר התערבויות נוספות של הרמיאס מחשידות אותו בעיני אנטיוכוס, הרמיאס נרצח ומשפחתו מוצאת להורג.

המאבק נגד אכאיוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטענות חלוקות לגבי אכאיוס, האם הובל למלוכה או שדרש אותה‏[2]. אנטיוכוס אישר את מינוי של אכאיוס כמשנה למלך בטריטוריות הסלאוקיות שבאסיה הקטנה. פוליביוס מתאר את עלייתו ונפילתו של אכאיוס באופן הבא: "עקב קשרי המשפחה שלו אכאיוס נקם את הרצחו של סלאוקוס השלישי) והרג את ניקנור ואפאטיוס (רוצחיו של סלאוקוס השלישי) ולקח אחריות על הצבא והאדמיניסטרציה...בשל כך הייתה לו ההזדמנות ואת התמיכה של חייליו...לקבל על עצמו את כתר המלכות. הוא בחר לא לעשות כך ולתמוך במלכותו של אנטיוכוס....אולם כאשר הצליח מעבר לציפיות...הוא נסחף על ידי ההצלחה...קבל על עצמו את כתר המלכות וקרא לעצמו מלך..."‏[3]. כעבור שנתיים אכאיוס מכתיר עצמו למלך ומבקש להרחיב את תחומי שלטונו דרומה להרי הטאורוס ומזרחה – ללב הממלכה הסלאוקית. אנטיוכוס נעזר באטאלוס מלך פרגמון במערכה נגד אכאיוס. אכאיוס מצידו מנסה להיעזר בבא כוחו של תלמי הרביעי – סוסיביוס, אשר בסופו של דבר מסגירו בידי אנטיוכוס. אכאיוס, כנהוג בקרובים מורדים, מוצא להורג באופן משפיל (215 לפנה"ס).

היחסים עם בית תלמי[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב שנות מלכותו של אנטיוכוס היחסים עם ממלכת בית–תלמי מאופיינים במתיחויות ובמאבקי כוחות. נקודת הפתיחה במערכת מול התלמים היא ההפסד בקרב רפיח, המשכה במלחמות וסיומה בחתונה.

המלחמה הסורית הרביעית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 219 לפנה"ס אנטיוכוס מחליט לנצל חוסר יציבות פוליטי במדינה התלמית ולצאת למסע כיבושים, מה שמכונה המלחמה הסורית הרביעית. הוא כובש מחדש את נמל אנטיוכיה ואת הערים הפיניקיות. לאחר מכן הוא מייצב את השלטון בערים הפיניקיות ומנהל משו ומתן דיפלומטי עם סוסיביוס הנציג התלמי לגבי שתי נקודות מחלוקת: השליטה בקוילה סוריה ומעמדו של אכאיוס בהסכם בין שתי המדינות (לפני המערכה מול אכאיוס). באביב של 218 לפנה"ס מחליט אנטיוכוס לסיים את המשא ומתן, ולצאת למסע כיבושים בארץ-ישראל. המסע עובר בהצלחה מרובה, עד הגעתו לרפיח. אנטיוכוס אינו ער לגיוס האדיר שמארגן תלמי ואולי אלו ניצחונותיו עד כה בארץ ישראל, שמקהים את חושיו ומסיים את הקרב בתבוסה קשה לצבאו. תלמי כובש מחדש את קוילה-סוריא.

המלחמה הסורית החמישית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 202 לפנה"ס פותח אנטיוכוס במלחמה הסורית החמישית. שוב הוא מנצל את חולשתו של השלטון התלמי, אך הפעם הוא נערך היטב למלחמה וגם חובר לפיליפוס החמישי מלך מוקדון. בקרב שנערך במבואות הירדן, הצבא המצרי מובס. השליטה המצרית על ארץ ישראל וסוריה מתפוררת. ארץ ישראל הופכת לטריטוריה סלאוקית. אנטיוכוס מארגן את הטריטוריות החדשות במסגרת סטראפית קויליה-סוריה ופוניקיה. על פי בקשת הרומים, החוששים לאספקת התבואה ממצריים, אנטיוכוס נמנע מלפלוש למצריים. ככל הנראה סביב שנת 195 לפנה"ס מתאוששים היחסים בין מצריים לאנטיוכוס דרך נישואיהם של קלאופטרה ביתו של אנטיוכוס ותלמי אפיפניס, כאשר הנדוניה היא קויליה סוריה: "אחרי הדברים האלו כרת אנטיוכוס ברית ידידות עם תלמי ונן לו את ביתו קלאופטרה לאישה וויתר לו בתורת נידוניה על חילת סוריה ועל שומרון ועל יהודה ופיניקיה"‏[4].

המסע מזרחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הממלכה הסלאוקית בשנת 194 לפנה"ס. בכחול בהיר הממלכה עם עליית אנטיוכוס השלישי, בכחול כהה השטחים שנוספו במהלך המערכות השונות.

בשנת 212 לפנה"ס יוצא אנטיוכוס למסע של כשמונה שנים (עד 204 לפנה"ס) מזרחה ("אנבסיס"; המסע לפנים הארץ). במהלך מסע זה, הוא מנסה לשחזר את מסעו של אלכסנדר הגדול למזרח, אך בעיקר לייצב את השליטה הסלאוקית על הסטרפיות המזרחיות. ראשית הוא מבקש לסדר את המצבורים הכספיים על ידי הסדרי חובות עם קסרקסס מלך ארמניה. בדרכו מזרחה הוא יוצא לקרב נגד ארסאקיס השני מלך פארתיה, מחזיר אותה למעמד סטרפיה ומחייב את מלכה בתשלום מיסים‏[5].

משם המשיך אנטיוכוס לבאקטריה. בבאקטריה המלך אותידמוס הכין את צבאו לפלישת אנטיוכוס ומנסה למנוע אותה. אנטיוכוס מצליח לחצות את נהר אריוס ומשתלט על באקטריה. במשא ומתן בין אנטיוכוס לאותידמוס, מנסה האחרון לשכנע כי יש לשתי הממלכות אינטרסים משותפים במניעת פולשים ממזרח למדינות התרבות ההלניסטיות. על פי המקור של פוליביוס המתיחות המתוארות בין אנטיוכוס לאותידמוס נובעת מאי הבנה: "אותידמוס...ענה לשליח שזה לא נכון שאנטיוכוס יגרשו ממלכתו. הוא בעצמו לא מרד במלך, אלא הוא השמיד את הצאצאים של אחרים שכן מרדו במלך, כך הוא הבטיח את מלכותו על באקטריה. ...הוא הזמין את אנטיוכוס לא לסרב לו לתואר ולתפקיד המלך"....לבסוף הוא מוסיף: "ערב רב של נוודים מהווים איום לשניהם והארץ בוודאי תהפוך לברברים אם הם יאפשרו להם לפלוש...."‏[6]. המשא ומתן מסתיים בברית נאמנות ובנישואי אותידמוס עם אחת מבנותיו של אנטיוכוס. בעקבות המסע זוכה אנטיוכוס בתואר "Megas" – "הגדול"‏[7].

בשנת 206 לפנה"ס מגיע אנטיוכוס להודו ומחדש את הקשרים עם סופאגיניס המלך ההודי. המלך ההודי מכיר בעליונותו של אנטיוכוס ומתחייב לספק לו פילים. אנטיוכוס אינו מתכוון להפוך את הטריטוריות ההודיות לסטרפיות. לקראת סיום המסע מגיע אנטיוכוס למפרץ גירה – בחריין ומחדש את הברית עם הערבים, בתמורה לחירותם ולשלומם הוא מקבל מהם ממון רב. את מסעו הוא מסיים בסלאוקיה שעל נהר חידקל.

המערכה מול רומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

היחסים עם רומי מתחילים בדיפלומטיה ומסתיימים בהסכם משפיל לאנטיוכוס. בשנים 201-200 לפנה"ס מגיעה משלחת רומית לאנטיוכוס להדיין בכינון היחסים בין שתי המדינות. אנטיוכוס טועה להבין כי רומי מכירה בשאיפותיו במערב. בשנת 197 לפנה"ס אנטיוכוס מתחיל להתקדם מערבה, הוא משתלט על תארקיה וממשיך לחופיה של אנטוליה עם צבא רב. בעזרת הרודים הוא מצליח להשתלט על חבל ליקיה וממשיך לחופה המערבי של אסיה הקטנה. למעשה אנטיוכוס מנסה למלא את החלל בטריטוריות שהיו בעבר חלק מממלכת תלמי וממלכת מקדוניה. אנטיוכוס אינו מצליח להכניע את הערים סמירינה ולאמפאקוס והן קוראות לעזרת הרומים. הרומים דורשים מאנטיוכוס לפנות את הערים שהיו כפופות לתלמי ולפיליפוס (מלך מקדוניה) ולהתרחק מאירופה.

גבולות מקורבים של ממלכת סלאוקיה בשנת 185 לפנה"ס

בחורף 194-193 לפנה"ס, מבין אנטיוכוס כי מלחמה בינו לבין רומי היא רק עניין של זמן. הרומים מצהירים כי הם רואים עצמם משחררי ערי יוון מידי אנטיוכוס ודורשים ממנו שנית להתנער מערי אירופה ומערי אסיה שתחת כיבושו. באותו הזמן מתחרים גם הרומים וגם אנטיוכוס על נאמנותן של ערי יוון. ב-192 לפנה"ס מגיע אנטיוכוס ליוון ומנסה בעזרת האייטולים להשיג בני ברית נוספים ביוון, ללא הצלחה מרובה. בסתיו 192 לפנה"ס פורצת המלחמה בין רומי ליוון. בקרב תרמופילאי שנערך במיצרי תרמופילאי נותר אנטיוכוס עם 500 לוחמים בלבד, גם האייטולים שהיו בני בריתו נחלשים ובסופו של דבר נכנעים לרומים.

ההפסד ומותו של אנטיוכוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

המערכה הבאה מתרחשת בים האגאי, למרות הריכוז הגדול של כוחות ימיים וכן הגיוס ההמוני שעורך אנטיוכוס בעזרת חניבעל מקרתגו, עד חורף 191-190 לפנה"ס רוב חופו של הים האגאי נמצא תחת שליטה רומית. אנטיוכוס שב לניסיונותיו הדיפלומטיים, אך יחסם המשפיל של הרומים מוביל את אנטיוכוס, שלא מוכן לקבל את תנאיהם, לשני קרבות נוספים: קרב ימי שנכשל‏[8] וקרב מגנסיה (189 לפנה"ס) הכריע את המערכה סופית לטובת הרומים.

בשנת 188 נחתם הסכם אפמאה שבו סוכמו תנאי הכניעה של אנטיוכוס: אנטיוכוס התחייב להוצאות המלחמה ולתשלומים אדירים לצבא הרומי וכן למסירת שבויי מלחמה, נסיגה כללית מערי יוון וערי אסיה הקטנה, פירוק הצבא מחלק גדול מנישקו – מסירת הפילים לרומי ואחזקת צי ימי קטן. רומי למעשה מנתקת את הממלכה הסלאוקית מאסיה. ההפסד מול רומי הביא למשבר מדיני וכלכלי בממלכה הסלאוקית. בניסיון למלא מחדש את קופת המדינה, עורך אנטיוכוס מסע לסטראפיות המזרחיות שעוד נותרו בשליטתו, במטרה לבזוז את בתי האוצר של המקדשים. בשנת 187 לפנה"ס, ניסיון זה עולה לו בחייו כאשר הוא עולה לבזוז את מקדש בל בבירת חבל עילם ותושבי המקום מניסים אותו.

תרבות ודת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנטיוכוס השלישי הוא רפורמטור דתי: החידוש הראשון הוא ייסודה של דת ריכוזית חדשה באימפריה, החידוש השני הוא מושאי הפולחן הדתי שהם על פי אנטיוכוס: הוא עצמו, אשתו לאודיקה ואבותיו המלכים הסלאוקים הקודמים בדרגות אלוהה. עוד מראשית השושלת הסלאוקית החלו המלכים הסלאוקים לקדם את פולחן השליט כחלק מהיותם אדוני אסיה וכחלק ממנהג המקום, ללא התייחסות לאופים האלוהי של המלכים‏[9]. העתקים של צווים מלכותיים (ידועים במחקר ככתובת לאודיקה) שנמצאו במדי ובפריגיה וממוענים לסטרפים השונים מוכיחים את מרכזיותה של הדת החדש. בצווים הסברים לגבי מושאי הפולחן, הוראות לגבי מינויי כוהנים גדולים ולבושם ולגבי הפצת הפולחן המלכותי ברחבי האימפריה. אנטיוכוס דרך הצווים מבקש להשיג אחידות בדרכי הפולחן של הדת החדשה.

אנטיוכוס מבקש בצווים להצדיק את הפולחן עבור אשתו, הוא מתאר את השירות שהיא נותנת לנתיניה, את נאמתנותה ואמונתה הדתית " המלך אנטיוכוס למנדמוס...מקווה לעלות את כבודה של אחותנו ומלכתנו לאודיקיה...לא רק בעקבות חיבתה ודאגתה לנו, אך גם בשל דביקות אמונתה....כוהנות גדולות ילבשו כתר מוזהב עם דיוקנה (של המלכה)..."‏[10]. אנטיוכוס ככל הנראה הקנה חשיבות רבה לאופיו של אדם וחשב כי אדם בדרגת אל יכול להיות רק דמות בעלת הישגים מרשימים, ייתכן שזו הסיבה שהוא אינו מעלה גם את ילדיו לדרגת אלוהות. גם בחירת הכוהנים הגדולים היא מוקפדת, הם צריכים להוכיח שירות טוב, נאמנות ורצון טוב. אין עדויות לגבי מהות הפולחן כמו גם להיקפו, ההשערה היא כי הפולחן חייב את אנשי חצר המלך, הצבא והמקורבים. סביר להניח כי בפסטיבליים דתיים הקשורים לפולחן זה ביצעו הכוהנים מה שהתבקשו ולקחו בהם חלק יוונים ולא יווניים ובעיקר סוחרים, שמבחינתם פסטיבלים דתיים היו אירועים עם רווח נאה בצידם. ככל הנראה הדת נוסדה בשנת 193 לפנה"ס, השנה בה הגיעה הממלכה הסלאוקית לשיא גודלה.

עם זאת, אנטיוכוס מעולם לא עירב את מעמדו הדתי בתחומים אזרחיים – הוא לא השתמש במושג אלוהי (Theos) במסמכים רשמיים או במטבעות.

משפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנטיוכוס השלישי הוא בנו של המלך סלאוקוס השני והמלכה לאודיקה השנייה. הוא ירש את אחיו הבכור סלאוקוס השלישי, לאחר שזה נרצח. בשנת 222 לפנה"ס התחתן אנטיוכוס עם הנסיכה לאודיקה מפונטוס. נולדו להם שמונה ילדים – שלושה בנים וחמש בנות. עדויות שונות מתארות את תפקידן של חלק מבנותיו בפולחן הדתי שמייסד אנטיוכוס לכבודו ולכבוד אשתו או בדיפלומטיה הסלאוקית. לאודיקה ה-4, ביתו של אנטיוכוס, מונתה ככוהנת ראשית בפולחן המלכה בסטרפיה של מדיה תחת אחריותו של הסטרפה מנדמוס, כמו כן היא נישאת לשלושת אחיה. קלאופטרה ביתו של אנטיוכוס נישאת נישואים פוליטיים עם תלמי ה-5 אפיפנס על מנת לסיים את יחסי האיבה בין שתי הממלכות. אנטיוכיס ביתו של אנטיוכוס נישאת למלך קפדוקיה בשנת 194 לפנה"ס, ובת נוספת נישאת עוד קודם לדמטריוס הראשון, בנו של אותידמוס מלך באקטריה.

באחת ההפוגות במערכה נגד רומי, בעוד אנטיוכוס יושב עם צבאו בחאלקיס, הוא מתחתן עם אישה מקומית בשם אֵאוּבּוֹיאָה. ייתכן שוב שמדובר בנישואים פוליטיים, כייון שאנטיוכוס מאבד בני-ברית יווניים והוא מנסה בכל כוחו ליצור בריתות חדשות.

שלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלכים הסלווקים מלכו בעזרת חלוקת הטריטוריה של הממלכה לסטרפיות – אזורי ממשל עצמאיים, אשר בראשם סטרפות. הסטרפיות נוהלו לרוב באופן עצמאי בענייני כלכלה ופנים. החובות של הסטרפות כלפי המלכים הסלואוקים הסתכמו בתשלום מיסים למלך ובגיוס כוח לחימה בעת הצורך. הסטרפות נבחרו בקפידה על מנת להבטיח את נאמנותם. המלכים נהגו לעתים לערוך מסעות על מנת לפקח על הסטרפות מקרוב ולהבטיח את תשלום המסים. לדוגמה המסע (שנת 212) שעורך אנטיוכוס לקסרקסס מלך ארמניה שלא הקפיד בתשלום מיסים למלכים הסלאוקים.

שליטה ישירה של אנטיוכוס אנחנו מוצאים על אזורים בקוילה-סוריה לאחר המלחמה הסורית החמישית, באמצעות ממשל צבאי. על פי המסמכים מבית-שאן (סקיתופוליס) של אנטיוכוס ושל המושל הצבאי תלמי אנחנו עדים להוראות המתבקשות וניתנות בנוגע לכפרים שבאזורים אלו: "תזכיר לאנטיוכוס מאת תלמי מפקד וכהן עליון (בנוגע לעימותים שעלולים להתגלע): אני מבקש שישלחו הוראת כתובות כך שעימותים שהתגלעו בכפריי בין האיכרים ייפתרו על ידי סוכני..."‏[11] בהמשך עולה גם הסוגיה כיצד לנהוג בפולשים באותם אזורים. הניהול באזור זה אינו דומה לניהול בסטרפיות, במקרה זה הניהול הוא על ידי מפקד צבאי וסוכניו הממונים ישירות על ידי אנטיוכוס ותפקידם הוא ביצועי. אנטיוכוס ביחסיו עם הכפופים לו ניסה לנהוג בדרכים דיפלומטיים ולהימנע ככל האפשר מלחימה. אנו מוצאים לכך מספר דוגמאות: הפשרה הדיפלומטית שמגיע אליה אנטיוכוס עם אותידומוס מבאקטריה, העברת אוכלוסייה יהודית נאמנה לאזורי מרידה. כמו כן אנטיוכוס דואג לנאמנות על ידי מתן הטבות ופטור ממיסים כמו עם היהודים לאחר המלחמה הסורית החמישית ועל ידי נישואים דיפלומטיים (משיא את בנותיו לאותידמוס ולתלמי החמישי).

מזרח האימפריה ובייחוד בבל היו מרכזיים בשלטונו של אנטיוכוס, זה משתקף ביומן אסטרונומי בבלי המתאר את השתתפותו של אנטיוכוס בריטואלים שונים במקדש אסגילה, לעומת זאת שיפלי טוען כי קשה לדבר על מרכז ופריפריה בממלכה הסלווקית, בעיקר בגלל שנמנו חמישה מרכזי כוח או מרכזי כלכלה ואדמיניסטרציה בממלכה ולמעשה המרכז השלטוני היה היכן שנמצא המלך‏[12].

אנטיוכוס והיהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודי ארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר עדויות מתוך קדמוניות היהודים מתארות יחסי נאמנות בין אנטיוכוס ליהודים. תושבי ארץ ישראל ובכללם היהודים, סבלו מתהפוכות וממאבקים בין שתי הממלכות ההלניסטיות. רוב התושבים היהודים מאסו משלטון בית תלמי וכאשר הנושא עלה לדיון בגירוסיה (מועצת הזקנים) בראשות שמעון הכהן, הוחלט להתייצב לצד הסלאוקים במאבקם בשלטון התלמיי. בקיץ 201 לפנה"ס סייעו היהודים לצבאו של אנטיוכוס ונתנו אספקה לחיילים ולפילים. במהלך הקרב ניזוקו ירושלים ותושביה קשות, על נאמנותם לאנטיוכוס. בתמורה לסיוע פוטר אנטיוכוס את תושבי ירושלים ונכבדיה ממיסים שונים, מספק חומרים לפולחן היהודי בבית המקדש ולשיפוצו וכן מאפשר ליהודים לחיות על פי "חוקי האבות". צ'ריקובר מפרט כי "חוקי אבות" אין כוונתם רק לציוויים הדתיים, אלא הם מכילים למעשה את כל המערך הפוליטי-פנימי של ירושלים, כלומר שלטונו התיאוקרטי של הכהן הגדול וזקני העם. למעשה הרשות לחיות על פי חוקי האבות התבטאה באוטונומיה יהודית המוגנת על ידי המנגנון הצבאי של המלך הסלאוקי. תעודה נוספת המובאת על ידי יוספוס פלביוס מעידה על התמיכה הסלאוקית בשלטון התיאוקרטי הירושלמי על פי חוקי האבות. התעודה הזו היא למעשה פקודה האוסרת כניסה לבית המקדש למי שאינו יהודי וליהודי שלא עבר טהרה על פי חוקי האבות וכן איסור הכנסה של חיות טמאות לעיר: "אסור לכל בן עם אחר להיכנס לתחום בית-המקדש...ולא יכניס איש לעיר בשר של סוס או פרד או חמור בר....ובכלל של כל בעלי החיים ליהודים...רק בהמות המקובלות..."‏[13]. ככל הנראה הצו מכוון לאנשים שאינם יהודים המגיעים לירושלים. נראה כי אין כאן התערבות כפויה של השלטון הסלאוקי, אלא תמיכה רשמית בחוק של הנהגה הדתית של ירושלים.

בבית המקדש היה נהוג להקריב קורבנות לאלוהים עם תפילה לשלומו של המלך.[דרוש מקור]

יהודי התפוצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם יהודי התפוצות נחשבו לאוכלוסייה נאמנה. העתק של הצו לזאוקסיס המוזכר גם כן בקדמוניות היהודים, מתאר העתקת 2000 משפחות יהודיות מבבל וממסופוטמיה לאזור לידיה ופריגיה, היכן שהאוכלוסייה המקומית החלה למרוד. הבחירה ביהודים מוסברת כך: "כי מאמין אני, שהם (היהודים) יהיו שומרים הדורשים טוב לעיניינו מפני יראת האלוהים (אשר בליבם), ויודע אני שאבותי העידו עליהם בדבר נאמנותם ומסירותם לכל אשר יבוקש מהם."‏[14]. כלומר אנטיוכוס רואה ביהודים אוכלוסייה נאמנה שתסייע לו לפתור משברים פוליטיים, הוא מכיר בקושי שבמעבר ולכן, על פי הצו, מנסה ככל יכולתו לסייע להם: הם יוכלו להמשיך להתקיים על פי חוקיהם, הם יקבלו נחלה, קרקע חקלאית ופטור ממיסים עד שיתבססו.

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המערכת הכלכלית הסתמכה ברובה על מיסים שנגבו מהסטרפות ורוכזו באוצר המלך. המסים יכלו להיו בתשלום כסף "טאלנטים" או במוצרים. כמו כן היו מספר תחומים שלמלך הייתה אחריות כלכלית ישירה עליהם, לדוג': יערות, מכרות, שווקים וירידים. המנגנון הכלכלי היווה ערוץ דיפלומטי נוסף, להצהרת נאמנות או כהודיה – הסוחרים הערביים של גרה מספקים מתנות לאנטיוכוס: חמש מאות טאלנטים (משקל) של לבונה ומאתיים טאלנטים של שמן הקינמון, בתמורה לחירותם, היהודים בירושלים מקבלים פטור מחלק מהמיסים על מנת לאפשר להם לשקם את עירם וכן כהודיה על נאמנות.

אנטיוכוס דאג למלא את אוצר המלך על ידי עריכת מסעות כדי להבטיח תשלום מיסים כמו המסע לארמניה (212 לפנה"ס). דרך נוספת הייתה לבזוז את אוצר המקדשים או להכביר עליו מיסים, למעשה כך הוא גם מוצא את מותו, כאשר הוא מנסה לבזוז את אוצרות המקדש בעילם (187 לפנה"ס).

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Austin M., The Hellenistic World from alexander to the Roman Conquest: a Selection of Ancient Sources in Translation. Cambridge: Cambridge University Press (2006).
  • Hornblower S. & Spawforth a., The Oxford Classic dictionary. 3rd ed. Oxford: oxford University Press (1996).
  • Shipley G., The Greek World After Alexander 323-330 B.C. London: Routledge (2000).
  • Sherwin-White S. & Kuhrt A., From Samarkhand to Sardis. Berkeley: university of California Press (1993).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אנטיוכוס השלישי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אנציקלופדיה של העולם הקלאסי, עמ' 79. יש אי-הסכמה לגבי שנת הולדתו המדויקת, ולפיכך גם לגבי גיל עלייתו לשלטון, בטווח של שנה לכאן או לכאן.
  2. ^ על פי שיפלי, עמ' 290; אכאיוס נמצא כמועמד מועדף על הצבא לרשת את סלאוקוס השני לאחר הירצחו. אולם אכאיוס דוחה את הכתר וממשיך את המערכה נגד אטאלוס, רק מאוחר יותר הוא ממליך את עצמו למלך אסיה הקטנה. על פי גולן, עמ' 414; אכאיוס מקבל את השליטה על אסיה הקטנה מאנטיוכוס ואחרי שנתיים מכתיר עצמו למלך
  3. ^ מישל אוסטין עמ' 328-329, מתוך: Polybios IV.
  4. ^ קדמוניות היהודים ג' י"ב 154, עמוד 48. יש לציין שהמחקר חלוק בשאלה האם יש לקבל פרט זה כעובדה.
  5. ^ על פי שיפלי, עמ' 291; פארתיה, כפי שהמטבעות שנמצאו בה מראים, מכירה במלכותו של אנטיוכוס, אך פולשת למדי, אנטיוכוס מחזיר את המצב לקדמותו.
  6. ^ מישל אוסטין עמ, 337, מתוך: Polybios XI.
  7. ^ גולן, עמ' 420, טוען כי אנטיוכוס מוסיף לעצמו את התואר הזה כדי להדגיש את עליונותו על מלכי באקטריה.
  8. ^ על פי גולן, עמ' 512; הרומים משתמשים באסטרטגיות לחימה ימיות חדשות שנותנות להם עליונות על הצי הסלאוקי.
  9. ^ הפולחן כפי שמציינים שרווין-וויט וקוהורט, עמ' 203, התייחס לשלומו של המלך וצאצאיו, כלומר היו מבצעים ריטואל דתי לאל המקומי לשלום המלך וצאצאיו. על פי שיפלי, עמ' 301, במהלך הזמן התבסס מעמדו של המלך כאלוהי.
  10. ^ אוסטין עמוד 360, מתוך: פקודת המלך אנטיוכוס אשר נמצאה חקוקה בשלושה מקומות ומתוארכת לשנת 193 לפנה"ס. הטקסט המצוטט נמצא ב-Nehaved באיראן. ההעתקים נוספים בהם נמצאה פקודת המלך נמצאו באזור Zagros באיראן וב-Phrygia.
  11. ^ מישל אוסטין עמ' 347-348, מתוך אוסף מסמכים שנמצאו בבית שאן (סקיתופוליס העתיקה) ב-1960. הטקסט המצוין בערך תורגם על ידי J.M. Betrand (1982).
  12. ^ שיפלי, עמ' 296, מביא כהוכחה את התעסקותו בענייני אדימנסטרציה גם בעת שלא היה במרכז השלטוני אלא במהלך מסעו למזרח והוא מטיל על זאוקסיס את המשימות השלטוניות.
  13. ^ קדמוניות היהודים ג' י"ב 145 – 146, עמ' 47.
  14. ^ קדמוניות היהודים ג' י"ב 150, עמ' 48.


בית סלאוקוס

סלאוקוס הראשוןאנטיוכוס הראשוןאנטיוכוס השניסלאוקוס השניסלאוקוס השלישיאנטיוכוס השלישיסלאוקוס הרביעיאנטיוכוס הרביעיאנטיוכוס החמישידמטריוס הראשוןאלכסנדר הראשוןדמטריוס השניאנטיוכוס השישידיודוטוס טריפוןאנטיוכוס השביעידמטריוס השניאלכסנדר השניקלאופטרה תאהסלאוקוס החמישיאנטיוכוס השמיניאנטיוכוס התשיעיסלאוקוס השישיאנטיוכוס העשירידמטריוס השלישיאנטיוכוס האחד עשרפיליפוס הראשוןאנטיוכוס השנים עשראנטיוכוס השלושה עשרפיליפוס השניסלאוקוס השביעי