בנייה באדמה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חידוש טיח על גבי קיר הבנוי מלבני בוץ (אדובה) בצ'מיסל, ניו מקסיקו
המסגד הגדול של ג'נה, מבנה החמר הגדול בעולם

בנייה באדמה או בנייה בבוץ היא שיטת בנייה העושה שימוש באדמה כחומר גלם עיקרי.

קיימות מספר שיטות שונות לבנייה באדמה: בנייה בלבני אדמה, אדמה נגוחה, טבעות שקים, קוב, טיוח סבכה ועוד.

יתרונות השיטה בזמינות חומרי הגלם, באנרגיה המועטה המושקעת בתהליך הבנייה, במסה הטרמית הגבוהה המאפיינת את המבנים, בשימוש בחומר טבעי ומתמחזר ועוד. חסרונות השיטה ברגישות למים ובחוזק ועמידות נמוכים יחסית לבטון או לטכנולוגיות בנייה אחרות.

בנייה באדמה היא אחת משיטות הבנייה העתיקות ביותר שנפוצה בכל רחבי העולם. עדויות קדומות לשימוש בלבני אדמה נמצאו בעיר יריחו ונראה שהן בנות כעשרת אלפים שנים.

כיום, לאחר שנדחקה על ידי שיטות בנייה מודרניות בעיקר עקב השימוש במלט, חוזרת שיטת הבנייה באדמה לתודעה בעיקר עקב יתרונותיה האקולוגיים.

אדמה – מבט מקרוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

האדמה היא כיסוי קרום כדור הארץ, שנוצר עקב בליית הסלע והתפתח בהשפעת האקלים והביוספירה. מקובל לחלק את סוגי הקרקע לשלושה סוגים עיקריים על פי גודל הגרגרים:

  • חול (Sand) : חלקיקים גדולים יחסית, שניתן להבחין בהם בעין, וגודלם 2 – 1/16 מ"מ. בין חלקיקי החול לא פועלים כוחות משמעותיים. מים מחלחלים בקלות דרך החול ואינם משפיעים עליו באופן ניכר.
  • טין (Silt): חלקיקים שגודלם 1/16 – 1/256 מ"מ. הטין נוצר כתוצאה משחיקה מכנית של סלע. כשהוא לח, הטין פלסטי למדי ומעט דביק. למעשה, ניתן ליחס לטין תכונות ביניים בין החול לחרסית.
  • חרסית (Clay): חלקיקים קטנים מאוד שלא ניתן להבחין בהם בעין. גודלם קטן מ-1/256 מ"מ וצורתם שטוחה. כאשר מרטיבים את החרסית היא הופכת לפלסטית ודביקה מאד, נפחה גדל והיא נעשית אטומה יחסית בפני מים (כלומר המים מחלחלים דרכה באטיות רבה). תופעת השיטפונות האופיינית לנגב, בו הקרקעות עשירות בחרסית, קשורה במידה רבה לתופעה זו.

החומר המשמש לבנייה הוא תערובת של שלושת סוגי האדמה: החרסית משמשת כ"דבק" המחזיק את החלקיקים הגדולים יותר אולם חרסית רבה מדי תגרום להיסדקות החומר בזמן הייבוש.

החול מהווה את עיקר נפח התערובת, אבל כמות גדולה מדי שלו תתבטא בחומר חלש ומתפורר. יחס ממוצע בין כמות החרסית לכמות החול הוא: 30% חרסית – 70% חול. אם בתערובת יש טין פוחתים גם אחוזי החרסית וגם אחוזי החול.

לעתים מערבבים אדמות שונות כדי להגיע ליחסים המתאימים ולעתים האדמה המקומית מתאימה לבנייה. כמו כן מוסיפים לאדמה פעמים רבות סיבים שונים (הנפוץ ביותר הוא קש) המגדילים את חוזק המתיחה ומפחיתים את הסדיקה, באופן דומה לשימוש בפלדה בתוך בטון מזוין.

תוספים אפשריים אחרים מיועדים לשיפור תכונות שונות – חוזק, דביקות, עמידות למים ועוד - וכוללים שמנים, זבל, דבקים, סיד ועוד.

עקרונות ושיטות בבנייה באדמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימות שיטות רבות לבנייה באדמה. חלק מהן מצוינות כאן וממחישות את השימושים הרבים של האדמה לבנייה:

בנייה בלבנים (Adobe)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשיטה זו יוצרים לבנים מאדמה רטובה – בוץ, לעתים בתוספת קש או תוספות שונות כגון חול, שברי חרסים או חצץ, ומייבשים אותן בשמש. יצור הלבנים נעשה בכמה שיטות. השיטה הקדומה ביותר הייתה יצירת מעין כיכרות בוץ ידניות. לאחר מכן התפתחה שיטה מתקדמת במקצת, שנותרה הפשוטה ביותר עד היום והיא יציקת תערובת הבוץ לתוך תבנית עץ מרובעת (פתוחה מלמעלה ומלמטה). מיד לאחר מכן מרימים את התבנית והלבנה, השומרת על צורתה בזכות הפלסטיות של הבוץ, מושארת להתייבש למשך מספר שבועות. לאחר הייבוש משמשות הלבנים לבנייה כשהן מחוברות זו לזו בבוץ, כמו זה שממנו הן יוצרו. קיימות גם מכונות לייצור לבנים, בדרך כלל בלחץ.

אדמה נגוחה (Rammed Earth)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשיטה זו נדחסת תערובת אדמה לחה בתבנית אופקית. באמצעות כלים מיוחדים מופעל על האדמה כוח דחיסה ההופך אותה למקשה אחת. לאחר בניית קטע קיר אופקי בשיטה זו מוגבהות התבניות כך שיתמכו על ידי הקיר שנבנה זה עתה וקטע אופקי נוסף נבנה מעל הקודם. מערכת קיר זו נבנית בדרך כלל בעוביים של 30, 40, 50, ו-60 ס"מ. כיום עושים שימוש בטכנולוגיית בנייה מתקדמת המאפשרת להגיע לביצועים גבוהים יותר מבעבר ולשלב שיטת בניה זו בבנייה המודרנית.

שיטת בנייה זו ידועה באיכויות יוצאות דופן: עמידות ברעידות אדמה, עמידות בפני אש, מסה תרמית גבוהה, ובנוסף - לאחר "סיום היציקה", נפתחים התבניות והמראה שמתגלה לעינינו הוא של קיר גמור, שאינו מצריך טיח או צבע.

שקים מלאים באדמה (Super Adobe)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשיטה זו ממלאים שקים או שק רציף באדמה ובאמצעותם יוצרים את קירות המבנה. הצורה האופיינית למבנה הבנוי בשיטה זו היא כיפה או חרוט. המסה של הכיפה וצורתה העגולה הם הנותנים לה את חוזקה הרב. השיטה פותחה על ידי נאדר חלילי, אדריכל ממוצא איראני, ומוכרת כשיטת בנייה מהירה ועמידה בפני רעידות אדמה.

קוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

קוב הוא שיטה בה בונים את המבנה מגושי בוץ (מעין קציצות) ולא מלבנים. שיטה זו הייתה נפוצה באנגלייה במאה ה-16.

טיוח סבכה (Wattle and Daub)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקתה בציפוי בוץ בבנייה בכפר מסאי בקניה

בשיטה זו, בונים שלד (בדרך כלל מעץ) ומצפים אותו בבוץ. המסאים בקניה בונים את השלד מזרדי עץ קלועים אותם הם מצפים בתערובת של בוץ וצואת בהמות.

הכנת החומר[עריכת קוד מקור | עריכה]

תערובת הבוץ עשויה מחרסית, חול, קש ומים. בעבר ערבבו את הבוץ ברגליים יחפות. הבהונות ברגליים יעילות לפירור גושי אדמה.

התמודדות עם מים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרגישות למים, המאפיינת את חומר הגלם ללא תלות בשיטת הבנייה, ניתנת לפתרון במספר דרכים שונות:

  • שימוש ב"כובע ומגפיים" – עיקרון זה קובע שיש להרחיק את המים מהקירות באמצעות יסודות מוגבהים מעל פני הקרקע – המגפיים, ולהגן על חלקם העליון באמצעות גג רחב – הכובע.
  • מריחת שמן על פני הקיר לאחר תקופת התייבשות תמנע חלחול של מים לקיר תוך שמירה על יכולת ה"נשימה" של הקיר, קרי, ספיגה ושחרור של לחות האויר.
  • שימוש בטיח אדמה וחידושו לאחר שניזוק מגשם – באופן זה הקירות אינם נפגעים. בבנייה המסורתית תהליך הטיוח הנו בדרך כלל חלק מחג האביב הקהילתי.
  • שימוש במייצבים – שימוש במלט / סיד וחומרים אחרים המקנים לאדמה עמידות בפני מים. המייצבים משמשים הן בתערובת האדמה (לדוגמה הוספת מלט לתערובת הנדחסת בשיטת האדמה הנגוחה) והן כשכבה סופית (לדוגמה שכבת סיד הנצבעת על גבי סבכה מטויחת).
  • בנייה באזורים יבשים מאוד בהם הגשמים נדירים.
  • שימוש בחומרי איטום טבעיים כגון שעוות דבורים, שרף עצים ושמנים טבעיים.
  • טיוח קירות החוץ, החשופים לגשם בטיח סיד טבעי במספר שכבות.

היסטוריה - העולם העתיק[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנייה באדמה נעשתה במקומות שונים בעולם ובתקופות שונות. להלן כמה דוגמאות:

  • אחת העדויות העתיקות ביותר התגלתה ביריחו: בתים הבנויים מלבני בוץ מעוגלות מהתקופה הנאוליתית קדם קרמית א' (לפני כעשרת אלפים שנה).
  • במזרח הרחוק נעשה שימוש באדמה נגוחה כבר לפני אלפיים שנה. קטעים מהחומה הגדולה של סין נבנו כך וכן קיימות עדויות עתיקות אף יותר.
  • באיראן נבנתה העיר בם מלבני אדמה סביב מצודה בת אלפיים שנה ששמרה על דרך המשי.
  • בפרו הסתיימה במאה החמישית בנייתו של מקדש אדיר בשם ואקה דל סול מ-100 מיליון לבני אדמה. הכובשים הספרדים הטו את הנהר מוצ'ה שזרם בקרבת המקום כך שיחשוף את האוצרות שקיוו למצוא במעמקי המקדש.

היסטוריה - ארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בשנת 1943 כשהקימה הקק"ל את שלושת המצפים בנגב, נבנה מצפה גבולות (המצפה הראשון) כולו מלבני אדמה, כאשר חומר הבנייה הנו הלס המקומי. המצפה כלל חומות ומספר מבני שירות (בהם מבנה מיוחד מדאפה לאירוח שכניהם הבדואים) כולם כאמור מלבני אדמה המטויחים בטיח אדמה. את הידע הביאו שכניהם הבדואים אשר התמחו בבנייה באדמת הלס (בעיקר מחסנים וחושות אירוח). כיום המצפה משוחזר והנו אתר ביקור והתנסות חינוכי גם בנושא בנייה באדמה (האדובה).

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]


קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]