הכנענים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

"הכנענים" (העברים הצעירים) היא תנועה אידאולוגית-תרבותית, אשר ניסתה למתוח קו ישיר בין העמים שחיו בארץ ישראל באלף השני לפני הספירה, ובין העם העברי בארץ ישראל במאה העשרים, תוך ניסיון ליצור תרבות חדשה-ישנה ולהתנתק מהמסורת היהודית-גלותית.‏[1] התנועה נוסדה בשנת 1939, הגיעה לשיאה בארץ ישראל בשנות הארבעים של המאה ה-20, והשפיעה על המחשבה הפוליטית, האמנות, הספרות וחיי הרוח בארץ ישראל ובמדינת ישראל. השם "כנענים" ניתן לקבוצה, מתוך אירוניה מסוימת, על ידי אברהם שלונסקי, ושמה המקורי היה "הוועד לגיבוש הנוער העברי".

תולדות התנועה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר יצחק כהן, בוגר המחזור הראשון של גימנסיה הרצליה ומאנשי ההסתדרות המצומצמת, בוויכוח עם אליהו גולומב[2] ראה את התחייה הלאומית בארץ ישראל מובלת על ידי הטיפוס העברי החדש בן האינטליגנציה שייווצר בארץ ישראל ויהיה שונה מיהדות הגולה החולה. רעיונות דומים הובעו על ידי בודדים במהלך השנים.

בשנות ה-30 של המאה ה-20, פרסם עדיה חורון בפריז, מאמרים רבים אשר יצרו תשתית רעיונית לתנועה הכנענית. בשנת 1938 נפגש חורון עם המשורר יונתן רטוש ופגישה זו נחשבת לגורם להקמת התנועה‏[3]. בשנת 1941 הופיעה התנועה כ"הועד לגיבוש הנוער העברי"‏[4]

בשנים 1948-1953 יצא באופן בלתי סדיר הבטאון אלף שביטא את עמדות התנועה. בשנת 1951 בעת הקונגרס הציוני העולמי בירושלים הפיצו אנשי התנועה כרוזים נגד הציונות[5]. בספטמבר 1951 התקיים כנס יסוד של אנשי התנועה‏[4] ובעקבותיה הוגשה על ידי התנועה בקשה רשמית להתאגד באופן חוקי, אך משרד הפנים עיכב במכוון את מתן האישור הרשמי על ההתאגדות‏[6]. נציג משרד הפנים הסביר שהאישור מתעכב בגלל "שהמשטרה לא סיימה את החקירה המקובלת במקרים של מתן אישורים לאגודות פוליטיות"‏[7]. בעיתונים של התקופה העריכו את מספר חברי התנועה בכ-100, אך אנשי התנועה טענו שיש כ-500 חברים‏[7]. לאחר מעצרו של עמוס קינן ביוני 1952 בחשד שזרק פצצה אל דלת דירתו של השר דוד צבי פנקס, יצאו בעיתונות נגד התנועה הכנענית שקינן היה בין חבריה‏[8][9]. נטען שראשי התנועה אינם מסתירים את אהדתם למעשה וסופר שאנשי השורה של הכנענים תכננו פעולות נגד חנויות הסקריפ[10]. אנשי התנועה הכחישו כל קשר למעשה וטענו שקינן עזב את התנועה במאי 1950. אהרן אמיר ויונתן רטוש אף הגישו תביעת דיבה נגד ישעיהו ברנשטיין מהצופה ועזריאל קרליבך ממעריב, בשם תנועת העברים הצעירים, אך התביעות נדחו מסיבות טכניות‏[11].

בשנות ה-60 של המאה ה-20 השתתפו אנשי התנועה בקבוצת דיונים שנקראה "המועדון למחשבה העברית" והוציאו חוברת מדיוניהם בשם "צבת ראשונה". בין המשתתפים בדיונים היו גם אישים שלא היו מזוהים ככנענים, כמו רוסתם בסתוני, ערבי ישראלי שהיה חבר כנסת מטעם מפ"ם בכנסת השנייה ויהושע פלמון[12][13].

הכנענים והיהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1943 פרסם יונתן רטוש, ממייסדי התנועה, את "כתב אל הנוער העברי", המניפסט הראשון של הכנענים. במסה זו קרא לנוער העברי לצאת חוצץ כנגד היהדות, והכריז כי בין הנוער היושב בארץ ובין היהדות אין קשר של ממש. על פי רטוש, יהדות אינה לאום כי אם דת, וכדת היא דת אוניברסלית, שאין לה שייכות טריטוריאלית של ממש. ניתן להיות יהודי בכל מקום, בדיוק כפי שניתן להיות נוצרי בכל מקום. על מנת שתוקם בישראל אומה, טען, על הנוער להשליך מאחוריו את היהדות, וליצור אומה עברית בעלת זהות משל עצמה המנותקת מהיהדות. מולדתה של אומה זו ומקומה הגאוגרפי הוא הסהר הפורה.

"הועד לגיבוש הנוער העברי פונה אליך באשר אתה עברי. באשר המולדת העברית היא לך מולדת בפועל ממש וכפשוטה - ולא בחזון, ולא כמשאת-נפש, ולא על דרך הדרש; ולא כפתרון לשאלת היהודים, ולא כפתרון לשאלות עולמיות, ולא כפתרון לתסביכים נפשיים שונים של מוכי-גלויות. באשר השפה העברית היא שפתך בפועל ממש וכפשוטה, שפת-אם ושפת תרבות ושפת-הנפש; השפה האחת והיחידה לרגש ולמחשבה. באשר המציאות שבה התגבש אפייך, שבה עמדת על דעתך, היא המציאות העברית, באשר נוף הנפש שלך הוא נופה של המולדת והעבר שלך הוא עברה של המולדת בלבד. באשר מיטב מאמציהם של הורים, מורים ומנהיגים ואנשי-רוח תלושים לא הועילו לחבב עליך ולקרב אל נפשך את רקע העיירה היהודית ואת ההיסטוריה של הפזורה היהודית, על הפוגרומים והגירושים ומקדשי השם; לא הועילו לעקור מלבך את ההתנכרות הטבעית לכל מבשרי הציונות בני הפזורה, ולכל אבותיה של הספרות היהודית בלשון העברית, ולכל ההוי של הפזורה היהודית, ולכל הפרובלימות של הפזורה היהודית. באשר כל אלה שנכפו עליך בתוקף כל הסמכויות תלויים על שכמך כבגד שאול, בלוי ומטולא ולוחץ." (מתוך כתב אל הנוער העברי)

מתוך התנכרות ליהדות, התנכרו הכנענים גם לציונות. על מדינת ישראל, לטענתם, להיות מדינה עברית, ולא "פתרון לשאלת היהודים". בישראל שלאחר העליות הראשונות נוצר מצב חדש, וכבר קם בה דור שעברית היא שפת אמו, ובינו לבין היהדות אין כל קשר מחייב. יתרה מכך, הגדרת העם בארץ כ"עם יהודי" היא הגדרה מזיקה, משום שאם ניתן להיות יהודי בכל מקום בעולם, אזי מדינת ישראל היא רק אנקדוטה בהיסטוריה היהודית, ואין לה חשיבות לקיומו של העם. על עם להיות קשור לטריטוריה ולשפה, והיהדות, מעצם טיבה, אינה יכולה לספק קשרים מסוג זה.

הכנענים וההיסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנועה קידמה את הרעיון שמדינת ישראל, היא כנען העתיקה (ולדעת הוגים מסוימים הסהר הפורה או המרחב השמי כולו) בו חיו עמים קדומים בעלי תרבות מפוארת ומשותפת, וכי ההתפתחות ההיסטורית של תקומת עם ישראל בארצו הינה השבה לתחיה של אותם עמים קדמונים "עבריים", ושל תרבותם המפוארת, תוך דחיה של "היהדות" הדתית, לעומת "העבריות" השורשית, הילידית.

מכיוון שהכנענים ביקשו ליצור בישראל עם חדש, יש מאין, הם דרשו מעין שכחה היסטורית מקיפה, ניתוק מוחלט של העם בארץ מקשריו עם היהדות ועם ההיסטוריה של היהדות.[דרוש מקור] אולם כפשרה על ניתוק זה, הם העלו על נס את תרבות המזרח הקדום, וגרסו כי זה העבר שעל העברים להתייחס אליו. יתרה מזאת, לגרסתם העם שישב בארץ בתקופת המלכים המקראיים לא היה יהודי, כי אם עברי, והוא חלק את תרבותו עם עמי האזור. התנ"ך, לטענתם (שהתגבשה על יסוד מחקרים של ביקורת המקורות בזמנו) משקף היסטוריה קדומה זו, אולם רק בחלקו, משום שהוא נערך בתקופת בית שני על ידי יהודים, ששכתבו את ההיסטוריה של האזור והתאימו אותה לתפיסתם.

חלק ניכר מהמאמץ הכנעני הוקדש למחקר ההיסטוריה של המזרח התיכון ושל התרבויות ששלטו בו. אחד מהסימוכין לטענתם היה הספר "האלה ענת: שירי עלילה כנעניים מתקופת האבות" של משה דוד קאסוטו, ובו תרגומים לעברית משירה אוגריתית (אוגרית הייתה עיר בצפון סוריה, שבה נתגלו בראשית המאה מסמכים רבים הכתובים באוגריתית, שהם בעלי חשיבות מרכזית בחקר ההיסטוריה של האזור), שביניהם לבין לשון המקרא קיים קשר סגנוני, שקשה להתעלם ממנו. "האלה ענת" וכתבים אחרים, שימשו יסוד מחקרי לטענתם של הכנענים, כי בארץ ישראל שררה בעבר תרבות בעלת אופי לא יהודי, שהייתה חלק בל ינתק מתרבות האזור כולו.

כנענים וספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרו "ספרות יהודית בלשון העברית" (הוצאת הדר, 1982), ניסה רטוש ליצור אבחנה בין "ספרות עברית" ל"ספרות יהודית בלשון העברית". לטענתו, ספרות "יהודית" ניתן לכתוב בכל שפה שהיא, ואף נכתבה ספרות כזו בשפות שונות. הרעיונות, סגנון הכתיבה ואופי "הספרות היהודית בלשון העברית" אינו שונה במהותו מהתכנים והסגנון של ספרות יהודית בשפות אחרות. רטוש וחבריו לתנועה (ובעיקר יש לציין את אהרון אמיר) גרסו כי על ספרות עברית להיות מחוברת למקום בו היא נוצרה, לטריטוריה הישראלית ולשפה העברית. הם העלו על נס את הספרות האמריקאית, שהצליחה, לדעתם, ליצור ספרות חדשה לעם חדש. נדמה כי על פי הכנענים, ניתן ליצור "ספרות עברית" בשני אופנים שונים - ספרות טריטוריאלית, שישראל היא חלק ניכר ומהותי בה, או ספרות שבלשונה וסגנונה קרובה לספרות המקרא והמזרח הקדום.

אחד מהכלים העיקריים שבהם השתמשו הכנענים כדי לכתוב ספרות עברית, היה לאמץ ביטויים ומלים מהמקרא (בעיקר מילים יחידאיות, שבהן ראו הכנענים שריד מהמקרא "העברי", שלא הוצא בעריכה), ושילובם בפואטיקה הקרובה ברוחה לפואטיקה המקראית והאוגריתית (בעיקר מבנה החזרה והתקבולת). הכנענים לא נמנעו מלהשתמש גם במלים עבריות חדשות, אולם רובם הקפיד לא להשתמש בעברית משנאית. דברים אלה אינם מתארים את כל הספרות, שיצאה תחת ידי הכנענים, אלא הם מאפיינים בעיקר את הכתיבה של "הגרעין הקשה" של הכנענות.

כך, לדוגמה, קשה להבין את השיר "ההולכי בחושך" ו"את נשמת" של רטוש, מבלי להכיר את השירה האוגריתית, ואת פנתיאון האלים האוגריתי. ב"ההולכי בחושך" כותב רטוש, בין השאר:

"קשתו מִלֵּא ראשי הנפץ
ורעמו בתותחים
מרכבותיו עוטות שריון
לרכב מלחמה כבד
ובכנפיו מטוס קרב
ולהק מפציצים נוצץ
עֹז ימינו תזרע מוקש
יבקע ימים בצוללות
וגאֻלה יתן לארץ
גאֻלה לכל עמה -
שולי תְכֶלְתּוֹ בארגמן
ינוחו על ארצות פרת".

ניתן לראות כאן את השילוב בין פואטיקה מקראית לבין מלים עבריות חדשות, וכן את הלאומיות הכנענית, שרטוש היה ממייצגיה המובהקים.

בשיר "את נשמת" כותב רטוש:

"קֶרֶב אֲפִיק תְהֹמוֹתַיִם
קֶרֶש מֶלֶך אַב שַׁנִים
אֲשֶׁר מִיָּדוֹ נֵזֶר בַּעַל
אֲשֶׁר מִיָּדוֹ עֹז עֲנָת
אֲשֶׁר מִיָּדוֹ חֹכְמַת כּוֹשָר
אֲשֶׁר מִיָּדוֹ טוּב אֲשֵׁרָת
אֲשֶׁר מִימִינוֹ קֶרֶן בַּעַל
אֲשֶׁר מִשְׂמֹאלוֹ כֶּבֶד מוֹת"

בשיר זה, המתייחס בכותרתו לתפילת "אל מלא רחמים", מכניס רטוש את אלי כנען: ענת והבעל ומות. הוא כותב מעין תפילת אשכבה, אולם התפילה היא לאלים כנעניים, ולא לאל היהודי. מכיוון שחלק מאלי כנען נשאו שמות חופפים למלים עבריות (אל, צדק), קשה להבין שיר זה ללא הכרה קודמת עם המיתולוגיה הכנענית.

חוקר הספרות הידוע ברוך קורצווייל טען כי הכנענים אינם זרם שהגיע מן האין, אלא המשך ישיר לספרות של ברדיצ'בסקי ושאול טשרניחובסקי, שהיתוו אף הם (בשירים כמו "לנוכח פסל אפולו" ו"חזון נביא האשרה" לטשרניחובסקי) זרם השולל חלקים מסוימים מן היהדות, והשתמשו בסמלים פגניים. הספרות הכנענית, על פי קורצווייל, היא הקצנה של זרם זה, והיא שואבת ממנו חלק מסגנונה ורעיונותיה.

האמנות הכנענית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הביטוי החזותי של הגישה הכנענית היה שימוש בצורות ובסגנון ארכאי, בהשפעתה של האמנות של הסהר הפורה. במידה רבה נטייה זו שיקפה את ההתענינות בפיסול ובאמנות פרימיטיבית שהייתה באירופה בתחילת המאה ה-20 וקדמה לספרות הכנענית. הפן הוויזואלי של הנטייה לפרימיטיביות באמנות בארץ ישראל החל מיד עם הקמת "בצלאל" בידי בוריס שץ בתחילת המאה ה-20. אמנים כגון אפרים משה ליליין וזאב רבן, ממורי בית הספר, יצרו תיאורים המשלבים בין האמנות האירופית ואמנות האר נובו לבין תיאורים של המזרח האורינטאלי. היצירה המונומנטלית של הפסל אברהם מלניקוב - "האריה השואג" היוותה את שיאה של מגמה זו תוך שהיא מדגישה את המקורות המסופוטמיים של עיצוב הדמות.

עם הקמת התנועה הכנענית אחד מן האמנים הבולטים בה היה הפסל יצחק דנציגר, אשר שב לארץ ישראל בשנת 1938, לאחר לימודי אמנות באנגליה. הלאומיות החדשה שהציעה אמנותו ה"כנענית" של דנציגר, לאומיות אנטי-אירופית המלאת חושניות ואקזוטיקה מזרחית, שיקפה את תודעתם של רבים מבני היישוב היהודי בארץ ישראל. החלום של בני דורו של דנציגר, כתב עמוס קינן לאחר מותו של דנציגר, היה "להתאחד עם הארץ ועל אדמתה, ליצור דמות ספציפית עם סימני היכר, משהו שהוא מכאן והוא אנחנו, ולהטביע את חותמו של אותו משהו מיוחד שהוא אנחנו, בהיסטוריה" ‏[14]. לבד מלאומיות הציגו הפסלים סגנון אקספרסיוניסטי-סימבולי, ברוחו של הפיסול הבריטי בן התקופה.

בתל אביב הקים דנציגר סטודיו לפיסול בחצר בית החולים דנציגר, (בית חולים בניהולו של אביו), ובו ביקרו ולמדו פסלים צעירים כבנימין תמוז, קוסו אלול, יחיאל שמי, מרדכי גומפל ואחרים ‏[15] מלבד תלמידיו של דנציגר, הפך הסטודיו לאתר מפגש פופולרי גם בקרב אמנים מתחומים אחרים. בסטודיו זה יצר דנציגר את יצירותיו המשמעותיות הראשונות – הפסלים "נמרוד" (1939) ו"שבזיה" (1939).

מיד עם הצגתו הפך הפסל "נמרוד" לסלע מחלוקת מרכזי בתרבות הארץ-ישראלית; בפסל הציג דנציגר את דמותו של נמרוד, הצייד המקראי, כנער צנום, עירום ולא־נימול, לגופו צמודה חרב ועל כתפו יושב בז. צורתו של הפסל הזכירה את הפיסול הפרימיטיבי מן התרבויות האשורית, המצרית והיוונית, ברוח הפיסול האירופי בן התקופה. בצורתו הציג הפסל שילוב ייחודי בין יופי הומוארוטי[דרוש מקור] לבין פגאניות ואלילות. שילוב זה עמד במרכז ביקורתם של חוגים דתיים ביישוב היהודי. ואולם קולות אחרים ביקשו לראות בו מודל חדש לאדם "העברי" החדש. בעיתון "הבוקר" נכתב בשנת 1942 כי "נמרוד איננו רק פסל, הוא בשר מבשרנו, רוח מרוחנו. הוא ציון-דרך והוא אנדרטה. סיכום של מעוף והעזה, של מונומנטליות, של התמרדות נעורים המציינת דור שלם... נמרוד יהיה צעיר לעד." ‏[16]

הצגתו של הפסל, אשר הוצב לראשונה ב"תערוכה הכללית של ציירי ארץ-ישראל" בבית "הבימה", בתחילת מאי 1944.‏[17], עוררה את הוויכוח היצרי סביב תנועת "הכנענים". בעקבות התצוגה, סיפר דנציגר, פנה אליו יונתן רטוש, ממייסדי התנועה, וביקש להיפגש איתו. הביקורת כנגד "נמרוד" והכנענים נשמעה לא רק מצד גורמים דתיים, שכאמור מחו על הנציג הפגאני-אלילי, אלא גם מקרב אנשי תרבות חילוניים שמחו על שלילת ה"יהודיות". במידה רבה ניצב נמרוד במרכזו של ויכוח שהחל עוד קודם לכן.

למרות שדנציגר הסתייג בדיעבד מ"נמרוד" כמודל תרבותי ישראלי, אמצו אמנים רבים את הגישה הכנענית בפיסול. דימויים של אלילים ושל דמויות בסגנון "פרימיטיבי" הופיעו באמנות הישראלית עד לשנות השבעים של המאה ה-20. בנוסף, ניכרת ההשפעה של פיסול זה גם בפיסול של קבוצת "אופקים חדשים", שרבים מן הפסלים שבה התנסו בפיסול כנעני בראשית דרכם האמנותית.

תנועת "אופקים חדשים", אשר הוקמה בשנת 1948, הזדהתה עם ערכי המודרניזם האירופי, ובייחוד עם האמנות המופשטת. על מקימי הקבוצה נמנו יוסף זריצקי אביגדור סטימצקי ויחזקל שטרייכמן, שאליהם הצטרפו אמנים נוספים ובהם הפסלים קוסו אלול, משה שטרנשוס ודב פייגין שהיו מזוהים עם האמנות הכנענית. מרבית יצירותיהם לא היו פיסול מופשט "טהור", אלא הכיל מאפיינים של הפשטה ושל סמבוליקה מטאפיזית. למרות הצורה האמנותית בעלת הגוון ה"בינלאומי", התייחסו עבודות רבות בצורה מיתולוגית אל הנוף הישראלי.

גדעון עפרת, בחיבורו אודות הקבוצה, מצא קשר הדוק בין הציור והפיסול של "אופקים חדשים" לבין האמנות של הקבוצה ה"כנעית"‏[18]. בדצמבר 1962, לדוגמה, יזם אלול סימפוזיון בינלאומי לפיסול שהתקיים במצפה רמון. אירוע זה מהווה דוגמה להתענינות הגוברת של הפסלים בנוף הארץ, בייחוד הנוף השומם והמדברי. יונה פישר הציג במחקרו אודות אמנות שנות השישים הנחה לפיה התענינות של הפסלים בנוף וב"קסם המדבר" נבעה לא רק מכמיהה רומנטית אל הטבע, אלה גם מן הנסיון לגבש תרבות של 'קולטורה' (Culture) ולא של 'ציוויליזציה' (Civilization)‏[19].

השפעת הכנענים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם אנשי התנועה המוצהרים נימנו המשורר יונתן רטוש, וכן הוגים ופובליציסטים כגון עדיה חורון (ע.ג. חורון). סדרת מאמרים שפרסם חורון בירחון "קשת" בשנת 1965, התגבשה לאחר פטירתו לספר בשם "קדם וערב" שפורסם בשנת 2000. פרסומים אלו מהווים מנשרים פוליטיים ותרבותיים, המנסים ליצור קשר ישיר בין התרבות השמית מהאלף השני לפני הספירה ובין תרבותנו היום, תוך הסתמכות על ההתקדמות בשדה הארכאולוגיה, וחקר השפות השמיות. העתונאי אורי אבנרי הכחיש במאמר ב"הארץ" ב 27.12.2007 שהיה כנעני.

השפעת הכנענים מבחינה פוליטית הייתה מוגבלת, אך השפעתם על חיי התרבות וההגות הייתה רבה. עם היוצרים שלקחו חלק בזרם זה נימנים הפסל יצחק דנציגר, שפסלו "נמרוד" הפך לסמל ויזואלי של הרעיון הכנעני, הסופר בנימין תמוז, הסופר והפובליציסט עמוס קינן, הסופר והמתרגם אהרון אמיר, הוגה הדעות והבלשן עוזי אורנן (אחיו של יונתן רטוש), אליהו מגידו, ועוד רבים.

ביקורת הכנענות[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנועה הכנענית ספגה כמעט מראשיתה ביקורת רבה. כבר ב-1945 פרסם נתן אלתרמן את השיר "מְרִיבַת קַיִץ" (השיר הוכלל אחר כך בקובץ "עיר היונה", שפורסם ב-1958), המתפלמס עם עיקרי התנועה הכנענית. בשיר זה לועג אלתרמן לניסיונם של הכנענים להתעלם מאלפי שנות קיום יהודי בגולה. בין השאר, נכתב בשיר:

שְׁעָרֵך הָאָדֹם עִם הַפְּסֹקֶת בָּאֶמְצַע
וּתְכוֹל קֶרַח עֵינַיִך עֵדִים לְרֵעַי
כִּי עָמַק בָּאֻמָּה תַּו סְפָרַד וּמַגֶּנְצָא
לא פָּחוֹת מִתָוָן שֶׁל קָדֵשׁ וְהָעַי.
וְלָכֵן - לַפּוֹסְלִים אֶת הַכֹּל עַד בַּרְנֵעַ,
לָאוֹמְרִים נְדַלֵּג עַל דוֹרוֹת עַד יְבוּס,
אַת עוֹנָה כַּמְצִיאוּת הַמַרְאָה צִפָּרְנֶיהָ
וְאוֹתָם מוֹרִידָה בְּלִי מֵשִׂים מִן הַסוּס.

הטענה המרכזית בשיר זה היא כי לא ניתן למחוק שנים כה רבות של גלות. במקום זאת מציע אלתרמן להניח להיסטוריה לעשות את שלה, ולא לנסות לכפות על היושבים בארץ הגדרה עצמית שהם לא יוכלו לקבל. רעיון זה נעשה ברור במיוחד במלים החותמות את השיר:

שׁוּלַמִית שֶׁל מָחָר בְּחַדְרָהּ מִתְלַבֶּשֶׁת
וְאסוּר לְהַבִּיט דֶרֶך חֹר-הַמַנְעוּל.

רטוש הגיב במאמר חמש שנים לאחר מכן, ב-1950. הוא טען כי אלתרמן מתחמק מלהשיב לשאלות הזהות העומדות בפני היושבים בארץ. לדבריו, שיבה למסורת העברית הקדומה אינה רק אפשרית, אלא אף הכרחית.

אלתרמן לא היה היחיד שיצא כנגד הכנענים. בין החשובים במבקריהם היה גם ברוך קורצווייל, שפרסם ב-1953 את "מהותה ומקורותיה של תנועת 'העברים הצעירים'", מסה בה הוא מנתח את התנועה ותוקף אותה. קורצווייל טען כי שאיפת הכנענים להניע "קבוצות אתניות מקומיות" במזרח התיכון, שלהן "תוכניות וארגונים מדיניים לאומיים משלהן" אינה מעשה קל כפי שהכנענים מעדיפים להאמין. למעשה, קורצווייל טוען כי הכנענים החליפו את ה"לוגוס", ההגיון, ב"מיתוס", וזוהי אשליה כמעט דתית.

"מאחר שהיא מקפחת במו ידיה את הרציפות ההיסטורית של עמה ומכניסה מושגים מעורפלים לתוכניתה הפוליטית, בהכריזה על 'ארץ העברים על הפרת' ומרבה להיאחז בארגומנטציות אירציונליות, עלולה היא בסופו של דבר למצוא מפלט בממלכת המיתוס".
"העברים הצעירים אינם הראשונים המשליכים את יהבם על התחדשות המיתוס. חידושם המקורי בא כאן באיחור-מה. זה למעלה ממאה שנים סובל העולם משיבות שונות אל חיק המיתוס. הבריחות השונות אל מיתוסים שונים המיטו עד כה שואה על האנושות. לטובת העברים הצעירים מוטב להניח שכל הפרשה על התחדשות המיתוס במחשבה האירופית לא נהירה להם. דיינו לפי שעה בציטאטה אחת מתוך ספרו של הויצינגה: 'תהליך הברבריזציה מתרחש אם בתוך תרבות עתיקת-יומין דוחק המיתוס את רגלי הלוגוס'". (ברוך קורצווייל)

באותו מאמר קורצווייל ציין כי הכנענים עלולים, אם לא תמצא אליטה אחרת בארץ, להפוך לתנועה מובילה בחיים הפוליטיים בארץ ישראל. נבואה זו לא נתקיימה לבסוף, אולם ניתן למצוא השפעות כנעניות בחלקים נרחבים של התרבות העברית עד לימינו אלה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עוזי אורנן, אנחנו כנענים, "סביבות" 33, 1994
  2. ^ אהוביה מלכין, האקטיביסט, ספריית אפקים-עם עובד, עמ' 30
  3. ^ זאב גלילי, מותו של אחרון הכנענים, 2 במרץ 2008
  4. ^ 4.0 4.1 הכנענים מקיפמים מפלגה, דבר, 24 בספטמבר 1951
  5. ^ וה"כנענים" - הפיצו כרוזים, דבר, 15 באוגוסט 1951
  6. ^ התחיל משפט "העברים הצעירים" נגד הצופה, דבר, 2 בספטמבר 1952
  7. ^ 7.0 7.1 עקרונות העברים הצעירים הוסברו בבית המשפט, דבר, 27 באוקטובר 1952
  8. ^ גאנגסטריזם ספרותי ומדיני, דבר, 27 ביוני 1952
  9. ^ ד"ר עזריאל קרליבךהפצצה הכנענית, מעריב, 22 ביוני 1952
  10. ^ לפרשת עוזי ושותפיו, דבר, 27 ביוני 1952
  11. ^ בוטלה תביעת "הכנענים", דבר, 1 בפברואר 1953
  12. ^ מאיר בראלי, מטרוצקי עד רטוש, דבר, 24 בפברואר 1967
  13. ^ אחינו הלא יהודים, דבר, 7 במרץ 1967
  14. ^ קינן, עמוס, "ארץ ישראל השלמה", ידיעות אחרונות, 19.8.1977.
  15. ^ תמוז, בנימין (עורך), סיפורה של אמנות ישראל, מסדה, 1980, עמ' 134.
  16. ^ מצוטט בתוך: ברייטברג-סמל, שרה, "אגריפס נגד נמרוד", קו, גיליון מס' 9, 1999.
  17. ^ תארוך התצוגה הוא על פי הביקורת של גמזו שפורסמה ב-2 במאי 1944.
  18. ^ ‏ראו: גדעון עפרת, הכנעניות הסודית של "אופקים חדשים", ביקורי אמנות, 2005.‏
  19. ^ ‏פישר, יונה; מנור-פרידמן, תמר, לידת העכשיו, מוזיאון אשדוד לאמנות, 2008, עמ' 30-31.‏

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


אמנות חזותית בישראל

תקופת בצלאלתקופת מגדל דודהסגנון הארץ-ישראליהכנעניםאופקים חדשיםקבוצת העשרהעשר פלוסדלות החומר

אדריכלות ישראליתפיסול ישראליקרמיקה ישראליתקולנוע ישראליוידאו ארט בישראלאמנות יהודית

ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg