דונאדין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

בעולם המיתולוגי של ג'.ר.ר טולקין, דוּנאֵדָיִן (ביחיד דוּנָדָן) הוא כינוי לאנשי נומנור: "הנומנורים". משמעות השם בסינדארין היא 'אנשי המערב', מלשון 'דוּן' מערב ו-'אֵדַיִן' אנשים.

נומנור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת העידן השני, הולאר העניקו את האי נומנור לאדין, בני האדם שלחמו בעידן הראשון לצד האלפים, כנגד מורגות' בקרבות בלריאנד. בימי גדולתה, נומנור הייתה האדירה והמפוארת בממלכות האדם שידע העולם. אנשי נומנור חיו חיים ארוכים מבני אדם רגילים אך היו בני תמותה, ולכן נאסר עליהם להתקרב לולינור שבמערב, אליה זכו להיכנס רק בני האלמוות.

במרוצת הזמן, אנשי נומנור הפכו לחמדנים ולמושחתים, וחפשו לשווא דרכים להאריך את חייהם. בשנת 3319 לעידן השני, בעצת סאורון, יצא מלך נומנור האחרון אר פרזון עם הצבא האדיר שאי פעם ראה העולם לולינור כדי לתבוע מהולאר את האלמוות, אך אילובטר, יוצר העולם, התערב בנעשה והטביע את נומנור במצולות הים.

גולי נומנור[עריכת קוד מקור | עריכה]

קומץ נאמנים לולאר, ובראשם אלנדיל, ובניו איסילדור ואנריון, הצליחו להינצל והגיעו בספינות לארץ התיכונה. הם הקימו את ממלכת גונדור בדרום וארנור בצפון.

במשך העידן השלישי גזע הדונאדין נתדלדל, אומנם ממלכת גונדור ידעה ימים יפים ולזמן מה הזכירה את עוצמת נומנור משכבר, אך במשך הזמן הדונאדין, מייסדיה התחתנו והתערבו עם בני האדם הנחותים של הארץ התיכונה, דבר זה גרם לקיצור חייהם והחלשות גזעם. ממלכת ארנור הותקפה קשות על ידי ממלכת אנגמאר ונחרבה בסופו של דבר על ידי המלך המכשף, אך שרידי אנשיה המשיכו לחיות ביערות ארידור, ביניהם היו צאצאי אלנדיל שמצאו בית חם בריבנדל. שם בביתו של אלרונד שושלת אלנדיל הצליחה לשרוד ודווקא שם נשמר טוהר הגזע הנומנורי. הדונדן אראגורן בן אראתרון היה מצאצאי אלנדיל, הוא נהיה בסוף עלילת שר הטבעות למלך גונדור וככל הנראה שיקם את ממלכת ארנור ואיחד את שתי הממלכות.

שימושים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אומנם השם "דונאדין" מתייחס לאנשי נומנור גם לפני חורבן הממלכה‏[1], אך בשר הטבעות השימוש בשם זה הוא בעיקר על אנשי הממלכה החרבה ארנור, אם כי פעמים בודדות השם מתייחס גם על אנשי גונדור‏[2].

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו במיוחד: הסילמריליון, הוצאת זמורה ביתן, עמוד 237
  2. ^ ראו שר הטבעות, הוצאת זמורה ביתן, 2004, עמוד 627