בילבו בגינס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

בילבו בגינס הוא הדמות המרכזית בספר ההוביט מאת ג'ון רונלד רעואל טולקין ודמות משנית בספר ההמשך, שר הטבעות. הוא היה נושא הטבעת הראשון בהיסטוריה של הארץ התיכונה שוויתר על הטבעת האחת מרצונו החופשי.

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגינס נולד ב-22 בספטמבר בשנת 2890 לעידן השלישי, לבאנגו בגינס ובלדונה טוק. בשנת 2941 לעידן השלישי נדחף בגינס למסע הרפתקאות על ידי הקוסם גנדאלף, המצרף אותו לחבורה של 13 גמדים, ובראשם תּוֹרִין תְּרִיסַלוֹן, היוצאים אל ממלכתם העתיקה. בילבו מצורף לחבורה בתפקיד 'פורץ' אשר תפקידו יהיה, לאחר הגעתם, לפרוץ את הדרך ולהתגנב אל ביתו של הדרקון במערות הממלכה אשר בהר. גנדאלף טוען בפני הגמדים כי יש בו, בהוביט הנראה מבולבל וחסר ישע, אומץ לב ותושיה אשר יתגלו לקראת הסוף. בתחילת מסעם של הגמדים מהווה בילבו יותר נטל מנכס, ונקודת המפנה מגיעה כאשר הגמדים עוברים בהרים ונופלים בשבי הגובלינים. בני החבורה מצליחים להרוג את מנהיג הגובלינים ולהימלט, אך בילבו אובד במהלך המנוסה, משוטט במערות שמתחת להרים, נתקל ביצור המכונה גולום ומוצא טבעת אשר שייכת לגולום ומסוגלת להעלים את העונד אותה. טבעת זו משמשת את בילבו מאוחר יותר בספר לעשיית מיני מעשים בהחבא ובעזרתה מטפח בילבו דימוי של גנב מעולה אשר מסוגל לעבור דרך הדרוכים והמוכשרים שבצופים.

לאחר מכן מתגלה ערכו הרב של ההוביט, שהטבעת מסייעת לו להיות לעזר. בין השאר הוא עוזר לגמדים להימלט מעכבישי ענק שלוכדים אותם בעת מעבר ביער ומצליח למלט אותם מכלאם של האלפים. בני החבורה מגיעים לעיר האגם, אסגרותה שמה, אשר הקימו בני האדם לאחר שבשנת 2770 לעידן השלישי תקף סמוג הדרקון האדום והעלה באש את ממלכת ההר הבודד, הוא ארבור, של הגמדים ואת ממלכת דֵיל לרגלי ההר, שבה חיו בני-אדם. בתקיפתו החריב הכל, וגירש משם את הגמדים ובני-האדם שחיו לפני-כן בשכנות וביחסי-גומלין. סמוג אסף סביבו את כל אוצרות גמדי-ארבור לכדי מיטת-אוצרות, ונח עליה בשלווה באולם המרכזי למשך שנים רבות. משם שמו הגמדים וההוביט את פעמיהם לעבר ההר הבודד. לאחר שמגיעים בני החבורה אל ההר הם נאלצו להמצוא מסתור מפני הדרקון בניקבה סודית שמובילה לאולמות בטן ההר. או אז מצליח בילבו לחדור שלוש פעמים אל מאורתו של הדרקון סמוג. בילבו, מוסתר על ידי טבעתו, מתגרה בדרקון וגונב ממנו גביע זהב, לאחר מכן מתגרה באופן בוטה בדרקון על ידי דיבור חלקלק. עקב התגרות זו, יוצא הדרקון לתקוף את עיר האגם. ברד הקשת, לוחם נועז ומפקד פלוגת קשתים במשמר העיר, אשר היה נצר לשושלת מלכי דיל, ירה חץ לעבר סמוג וקטל אותו‏[1]. הדרקון נפל ארצה ברעש גדול, מרסק בנפילתו את בתי העיר. לבסוף שקעה גופתו הלוהטת באגם. ברד עצמו, אשר קפץ לאגם כדי להינצל מן החורבן שהמיט הדרקון בנופלו מן השמים נחשב למי שנפל חלל במאבקו עם הדרקון. תושבי העיר אסירי התודה הצטערו צער רב על מותו עד אשר יצא מן המים והכריז כי קטל את הדרקון‏[2].

ברד סייע לשר העיר לשקם את העיר וכרת ברית עם מלך האלפים, שצבאו צעד לעבר העיר אותה שעה. לאחר מכן הנהיגו מלך האלפים וברד כוח צבאי משותף של אלפים ובני אדם לעבר ההר הבודד, בו התבצר תורין, אשר עם מות הדרקון הפך למלך בבטן-ההר, עם גמדיו ובילבו ההוביט. תורין, נתמך בצדקת טענתו כי האוצר במקורו היה שייך לאבותיו של תורין, סירב לבקשת ברד לחלוק את אוצר הדרקון, ואף קרא לקרובו מלך הגמדים מגבעות הברזל, דֵּין רגל ברזל, בֶּן נֵין, לבוא לעזרתו. בעקבות זאת הטילו ברד ומלך האלפים מצור על ההר הבודד. ברד הצליח לשאת ולתת עם תורין‏[3] על הסכם לחלוקת האוצר בעזרתו של בילבו, אשר כדי למנוע את המלחמה הקרבה גנב אבן חן היקרה למנהיג הגמדים והעביר אותה לבני האדם. כתוצאה מכך נאלצו הגמדים להגיע להסכם. התגבורת המיוחלת של צבא גמדים בראשות דֵּין הגיע אולם ממש באותה העת הותקפו הן הצרים והן הנצורים על ידי צבאו של בולג מלך האורקים. העימות המתפתח מכונה קרב חמשת הצבאות[4], ובמהלכו מאוחדים כוחות בני האדם עם האלפים, הגמדים והנשרים כנגד האורקים והווארגים, זאבי הענק שלהם. ברד פיקד בקרב על חילם של בני האדם והובילם כנגד האורקים‏[5]. במהלך הקרב הנהיג תורין את חבורת הגמדים אשר לו בהסתערות אמיצה כנגד האורקים‏[6]. בילבו עצמו עשה גם בקרב שימוש מושכל בטבעתו ונעלם מן העין, אולם נפצע בראשו ואיבד את הכרתו עד מהרה. תורין נפצע אנושות בקרב וחולץ בידי ביורן, אשר הצטרף לקרב בדמות דוב אימתני והרג את בולג, מלך האורקים. בתום הקרב‏[7], בעודו מוטל על ערש דווי, התפייס תורין עם בילבו‏[8], עליו כעס בעקבות גנבת אבן החן, והתפכח מתאבת בצע בה לקה בעקבות גילוי האוצר‏[9]. לאחר מות תורין היה דֵּין רגל ברזל למלך הגמדים שבבטן-ההר. מלך האלפים הניח על חזהו של תורין את אבן החן שבילבו גנב, ועל קברו שבהר הבודד הוצבה חרבו "אורקריסט", אשר זוהרת בחשיכה בעת שאורקים ויצירי רשע נוספים קרבים, ובכך תמיד ניתנה לגמדים התרעה בהתקרב אויב לממלכתם אשר בבטן ההר. בילבו חזר להוביטון וחי בעושר רב אשר צבר בהרפתקאותיו.

בהמשך חייו, המתוארים בספר שר הטבעות, עזב בילבו את הפלך ביום הולדתו ה-111 (22 בספטמבר 3001) והשאיר את הטבעת ואת שאר רכושו, כולל ביתו, מעון באג, לאחיינו פרודו. הוא עבר לריוונדל בליווי שלושה גמדים, שם בילה את ימיו בנוחות: אכילה, שינה, כתיבת שירה, וכן השלמת כתיבת הספר "לשם ובחזרה" המוכר יותר בשם "ההוביט". כמו כן, הוא כתב את הספר "תרגומים מאֵלפית", המוכר יותר בשם הסילמריליון. לאחר השמדת הטבעת הוא עלה על הספינה האחרונה למערב יחד עם גלדריאל, גאנדלף, אלרונד ופרודו אחיינו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ג'ון רונלד רעואל טולקין,"הוביט", הוצאת זמורה ביתן, 1977, עמודים 199-200, "אז דרך בארד קשתו ביתר שאת. הדרקון חג בשנית וחזר בטוסו נמוך. בעודו מתקרב עלה הירח מעל לחוף המזרחי והכסיף את כנפיו הגדולות. 'חץ!' לחש איש קשת. 'החץ השחור! שמרתי אותך עד בוא הקץ. מעולם לא הכשלתני ותמיד מצאתיך שנית. מאבי ירשתיך, והוא - מאבותיו. אם אי-פעם חושלת על ידי המלך האמיתי שמתחת להר, צא עכשיו ותהא דרכיך מהירה ובטוחה.' פעם נוספת עט הדרקון, נמוך יותר מתמיד. וכאשר נטה וצלל למטה, הבריקה בטנו הלבנה בנצנוצי יהלומים לאור הירח - פרט למקום אחד, קרחת חשופה בצד שמאל. הקשת הגדולה זמזמה. החץ השחור שירך דרכו מן המיתר הישר לאותה שקערורית, בין רגליו הפרושות של הדרקון. פנימה הכה ונעלם. חודו, קנהו, ונוצותיו - כה עזה הייתה פגיעתו. בצווחה מחרישת-אוזן, גודעת עצים ומפוררת אבנים, התעוות סמוג והזדקר למרום, התהפך והתרסק למטה כגל חורבות".
  2. ^ ג'ון רונלד רעואל טולקין,"ההוביט או לשם ובחזרה", הוצאת זמורה ביתן, 1976, עמוד 203, "עוד הם מדברים והנה נראתה דמות גבוהה צועדת ויוצאת מבין הצללים. האיש היה רטֹב כֻלוֹ, שערותיו נטפו מים על פניו ועל כתפיו, ומעיניו קרן אור תקיף. 'ברד לא מת!' הוא קרא. 'הוא צלל למים, לאחר שנהרג האויב. אני הנני ברד, מגזע גיריון; אני הנני הורג הדרקון!'".
  3. ^ ג'ון רונלד רעואל טולקין,"ההוביט או לשם ובחזרה", הוצאת זמורה ביתן, 1976, עמוד 213, "אני הנני ברד, וידי היא שהרגה את הדרקון וגאלה את האוצר. האין דבר זה נוגע לך? יתר על כן, על- פי יחוסי אני יורשו של גיריון אלוף דֵיל, וחלק גדול מאוצרך גזל סמוג מעירו וארמונותיו. האין זה עניין לדון בו?"
  4. ^ ג'ון רונלד רעואל טולקין,"ההוביט או לשם ובחזרה", הוצאת זמורה ביתן, 1976, עמוד 227, "בצד אחד היו השדים והזאבים הפראיים, ובצד השני השדונים ובני-האדם והגמדים".
  5. ^ ג'ון רונלד רעואל טולקין,"ההוביט או לשם ובחזרה", הוצאת זמורה ביתן, 1976, עמוד 227, "'אל ההר!' קרא ברד. 'אל ההר! הבה נתפוס עמדות כל עוד נותר זמן!' הרכס הדרומי, במרודות התחתונים ובסלעים שלרגליו, נפל בידי השדונים; על הרכס המזרחי היו בני- האדם והגמדים. ואילו ברד וכמה מן הזריזים שבאנשיו טיפסו ועלו לפסגת הכתף המזרחית, כדי שיוכלו לצפות אל הצפון".
  6. ^ ג'ון רונלד רעואל טולקין,"ההוביט או לשם ובחזרה", הוצאת זמורה ביתן, 1976, עמוד 229, "פתאום נשמע צעקה גדולה, ומן השער באה תרועת- חצוצרה. הם שכחו את תורין! חלק מהחומה, שהיו מרימים במנופים, נפל כלפי- חוץ והתרסק בתוך הברכה. מלך בטן- ההר קפץ ויצא, ובעקבותיו חבריו. הגלימה והמצנפת נעלמו; כולם לבשו שריון מבהיק, ואור אדום בקע מעיניהם. באפלולית הבהיק הגמד הגדול כזהב בין גחלים עוממות. השדים השליכו מלמעלה סלעים; אבל הגמדים החזיקו מעמד, קפצו לרגלי המפל ומהרו אל המערכה. הזאבים ורוכביהם נפלו לפניהם או ברחו. תורין הניף את גרזנו בתנופות אדירות, ונראה שדבר אינו יכול לפגוע בו. 'אלי! אלי! שדונים ובני- אדם! אלי! הוי בני- משפחתי!".
  7. ^ ג'ון רונלד רעואל טולקין,"ההוביט או לשם ובחזרה", הוצאת זמורה ביתן, 1976, עמוד 228, "הקרב היה נורא. זה היה הדבר האיֹם ביותר שעבר על בִּילְבּוֹ, והשנוא עליו ביותר באותו הזמן- כלומר, הדבר שבו התגאה ביותר, ושבו אהב להִזָּכֵר ימים רבים לאחר מעשה, אף אם מִלֵּא בו תפקיד פעוט".
  8. ^ ג'ון רונלד רעואל טולקין,"ההוביט או לשם ובחזרה", הוצאת זמורה ביתן, 1976, עמוד 232, "'היה שלום, גנב טוב,' אמר. 'הולך אני עכשיו אל אולמי- ההמתנה, לשבת ליד אבותי, עד שיתחדש העולם. הואיל ואני משאיר אחרי את כל הזהב והכסף, והולך למקום שבו אין חפץ בהם, רוצה אני להפרד ממך בידידות, ואני חוזר בי מדברי וממעשי ליד השער".
  9. ^ ג'ון רונלד רעואל טולקין,"ההוביט או לשם ובחזרה", הוצאת זמורה ביתן, 1976, עמודים 232-233, "'לא!' אמר תורין. 'יש בך מן הטוב יותר ממה שאתה משער, בן המערב הנעים. אומץ- לב וחוכמה, במידה המתאימה. אילו אהבו רבים מאיתנו אוכל וזמר ושמחה יותר מאוצרות זהב- הרי היה העולם עליז יותר. אך עליז או עצוב, עלי לעזבו כעת, היה שלום!'".