דידי מנוסי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דידי מנוסי, 1983
דידי מנוסי (משמאל) עם רחל הרמתי ורפי נלסון, 1984

דידי (ידידיה) מְנוּסי (9 במאי 1928 - 20 בדצמבר 2013, י"ט באייר תרפ"ח - י"ז בטבת תשע"ד) היה פזמונאי, עיתונאי וסאטיריקן ישראלי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנוסי נולד בשם ידידיה מנוסוביץ בקבוצת גבע, ובה גדל והתחנך. עזב את הקיבוץ ב-1946, שימש כמדריך מטעם הנוער העובד בהרצליה ולאחר מכן התגייס לפלמ"ח. במלחמת העצמאות היה שותף לכיבוש צפת, להגנה על נגבה ולכיבוש אשקלון. למד ספרות באוניברסיטה העברית. ערך שני מסעות סביב העולם בשנות ה-50.

פרסם פזמונים שזכו להלחנה וחלקם היו למפורסמים. בין היתר שיתף פעולה עם המלחין יוחנן זראי במחזה "סנונית בחוף מיומבה", שם התפרסם השיר "קול אורלוגין", ובסרט "סאלח שבתי", שם התפרסם השיר "לי ולך" (שאותו שר אריק איינשטיין עם גאולה נוני). כתב ללהקת גייסות השריון את "מי שחלם", שהפך לשיר ידוע לזכר הנופלים, וללהקת החלונות הגבוהים את "פגישה במילואים" ("באנו למילואים / חשבנו עושים חיים"), ולאחר מלחמת יום הכיפורים כתב את "שיר הוא לא רק מילים", שאותו ביצע אריק לביא כמחאה נגד המלחמה ולמען השלום. ללהקת הגבעטרון כתב את השיר "בת שישים", לכבוד 60 שנה לקיבוץ גבע.

מנוסי כתב חמשירים ופרסם קובץ מהם בספר, וכמו כן ערך מדור בדיחות במקומונים בשם "בדיחמין לשבת", וכינס את בדיחותיו בשלושה ספרים. סמלו המסחרי היה כובע קסקט וסיגר. בשנים 1962-2000 פרסם מדי שבוע בעיתון "ידיעות אחרונות" טור סאטירי מחורז שעסק באקטואליה. מנוסי תרם לשפה העברית מספר תחדישים, בהם 'מחזמר', 'מדרחוב'[דרוש מקור] ו'חמשיר'.‏[1]

מנוסי היה נשוי משנת 1959 ועד מותו לציירת צילה מנוסי (לונדון), שאיירה את טוריו בידיעות אחרונות. לזוג שלושה ילדים. בנו ניר (ניל) חזר בתשובה והוא עוסק בהרצאות ובכתיבה בנושאי יהדות.‏[2]

בשבע השנים האחרונות לחייו היה חולה במחלת פרקינסון ורותק לכיסא גלגלים.‏[3] ב-20 בדצמבר 2013 נפטר בביתו שברמת גן, בן 85 במותו.‏[4] נקבר בבית העלמין בקיבוץ גבע.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

עומדים דידי מנוסי ורחל הרמתי. יושבים מימין לשמאל מיכאל שטראוס, עפרה שטראוס ונעמן שקולניק
  • שירות בראשית; רישומים מאת ניני, תל אביב: נ. טברסקי, תשי"א 1950. (שירה)
  • חֻפשה ללא תשלום: פרקי הוי לגבי דידי; ציורים: ניני אַנְאֵלִי, תל אביב: חבר הקבוצות (הספריה הקטנה של חבר הקבוצות), 1951.
  • בִּכּוּרי בֹּקֶר: שירים, ירושלים: אחוד הקבוצות והקבוצים, תשי"ב. (שירה)
  • 101 חמשירים; ציורים: דוש, תל אביב: ש. שפט, 1958.‏[5]
  • כליל אותות; ציורים וכְתב מעשה ידי צלה לונדון, ניו יורק: בצרון, תש"ך 1960.‏[6] (שירה) (דפוס אבן מכתיבת יד)
  • מעשה בעלמה ושמה לוסי: חמשירים מאת דידי מנוסי; וצלה מנוסי ציְרה, (ירושלים: ארז), [תשכ"-].
  • המצב חמור אבל לא רציני; ציורים: זאב, תל אביב: א. לוין-אפשטין, תש"ל 1969.‏[7] (מבחר מטוריו הסאטיריים והפוליטיים)
  • בדיחמין לשבת: מאוצר ההומור והבדיחות, חדש יותר וחדש פחות; חשף ואסף וקיבץ ושיבץ וטרח וערך: דידי מנוסי, רמת גן: כנרת, 1986.
  • עוד בדיחמין: מאוצר ההומור והבדיחות, חדש יותר וחדש פחות; חשף ואסף וקיבץ ושיבץ וטרח וערך: דידי מנוסי, רמת גן: כנרת, 1987.
  • בדיחמין גם גם: מאוצר ההומור והבדיחות, מצחיק ומצחיק פחות; חשף ואסף וקיבץ ושיבץ וטרח וערך: דידי מנוסי, רמת-גן: כנרת, 1988.
  • ספר הבדיחה והבישול של דידי מנוסי ושות': מתכונים רציניים מכל העולם והומור גם; הנחתומים: עדנה ושמשון ענבל, צילה ודידי מנוסי; עיצוב ואיורים: צילה מנוסי, תל אביב: עידנים, תשמ"ח 1988. (הדפסה נוספת: הוד השרון: אסטרולוג, 2002)
  • דוקא בדיחמין: מאוצר ההומור והבדיחות, מצחיק יותר ומצחיק פחות; חשף ואסף וקיבץ ושיבץ וטרח וערך: דידי מנוסי, רמת גן: כנרת, 1989.‬
  • בדיחות לילדים, רמת גן: כנרת, 1989.
  • מאנטארקטיקה עד פפואה: ספר המסעות, אור יהודה: כנרת, 1990. (על הכריכה: "ספר המסעות של דידי מנוסי")
  • בדיחמש: מאוצר ההומור והבדיחות, חדש יותר וחדש פחות; [ערך:] דידי מנוסי, תל אביב: כנרת, 1990.
  • ממ"ט אב"כ וכל השאר: הומור לשעות אטומות; ליקטו וציירו: צילה ודידי מנוסי, רמת גן: כנרת, 1991. (מרבית החומר הופיע לראשונה ב"ידיעות אחרונות")
  • בידחמיזה?: מאוצר ההומור והבדיחות, מצחיק יותר ומצחיק פחות; חשף ואסף ... וכרך גם חידות ... : דידי מנוסי, תל אביב: כנרת, 1991.
  • עוד בדיחות לילדים; איורים: חנן קמינסקי, תל אביב: כנרת, 1992.
  • צילה ודידי מנוסי, מתנה קטנה גדולה, תל אביב: כנרת, 1996. (לילדים)
  • צילה ודידי מנוסי, כובע על הגֹבה, תל אביב: כנרת, 1996. (לילדים)
  • דידי מנוסי, נחום רוזמן, צולי כנעני, בדיחמישים: הבדיחות שליוו את המדינה ב-50 שנותיה, חולון: כנרת, 1998.
  • ספר הטורים והקינטורים והקיטורים והאילתורים; עורך אחראי: דב איכנולד, תל אביב: משכל, 2000.
  • צילה ודידי מנוסי, המדריך הזואולוגי לפוליטיקה הישראלית, אור יהודה: כנרת, 2000. (קומיקס)
  • חמשירים בתרמיל לחייל ולמיל; איורים: צילה מ', תל אביב: י' גולן, תש"ס 2000.
  • ואם זימה אז מה?: 69 חמישגלים כפולים; כתב: דידי מנוסי; צייר: אורי ליפשיץ, הוד השרון: אסטרולוג, 2001.
  • ותשקוט הארץ 40 שניות: ממשלת שרון 2001–2002; איורים: צילה מנוסי; עריכה: רמי טל, תל אביב: טפר, 2003. (מבחר שירים סאטיריים ממדורו ב"מעריב")
  • על ארץ מרגיזה: בציור וחריזה; דידי מנוסי, שלמה כהן, תל אביב: טפר, 2004. (קטעי סאטירה מחורזים על אישים ונושאים מחיי הארץ, בלוויית דיוקנאות קריקטורה)
  • מבחר בדיחמין של דידי מנוסי; ערך: אלי שילר, ירושלים: אריאל, תשס"ד 2004.

דיסקוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מירי הורוביץ, 'המשל הפוליטי: עיון בכתיבתו המאמרנית של דידי מנוסי', חלקת לשון 19–20 (תשנ"ה), 141–168.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא דידי מנוסי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ על פי ראובן קריץ, "השם "חמשיר" נולד בקפה "עטרה" בחיפה, כשעל ערשו ישבו [אורי] אבנרי, שלום כהן ומנוסי, ושני האחרונים טוענים לאבהות" (ראובן קריץ, בדרכי השיר, כרך ב, קריית מוצקין: פורה, 1984, עמ' 508).
  2. ^ כשניר מנוסי החליף בדיחמין - בחמין לשבת, באתר ynet‏, 9 ביוני 2013.
  3. ^ חן קוטס -בר, "אני לא רוצה למות", באתר nrg‏, 21 ביוני 2013.
  4. ^ Ynet, הסאטיריקן דידי מנוסי הלך לעולמו, באתר ynet‏, 20 בדצמבר 2013.
  5. ^ לדברי ראובן קריץ, "בעותקים שנועדו לידידים נוספו שם עוד עשרה חמשירים, שדידי קרא להם 'חמישגלים', שנידפסו בסתר מפחד הצנזורה" (ראובן קריץ, בדרכי השיר, כרך ב, קריית מוצקין: פורה, 1984, עמ' 508).
  6. ^ ביקורת: ד. ל.מעט לעט | מן החמשיר – לכליל סוניטות, מעריב, 2 בספטמבר 1960.
  7. ^ ביקורת: מאיר בראלי, מה תכליתה של חריזה נאה?, דבר, 26 בדצמבר 1969.