הפרעת גוף דיסמורפית

		ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
		אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.	עריכה

המונח "BDD" מפנה לכאן. לערך העוסק בכתב עת, ראו: "בד"ד".

הפרעת גוף דיסמורפית (באנגלית: Body dysmorphic disorder,‏ BDD) היא הפרעה נפשית, המתחילה לרוב בבגרות המוקדמת, ותוקפת 1% עד 2% מאוכלוסיית הגברים והנשים במידה שווה. אנשים הלוקים בהפרעה זו נוטים לדמיין פגמים גופניים הקיימים אצלם – אשר איש מלבדם אינו מסוגל לראות (למשל, אישה המייחסת לעצמה אף גדול בשעה שמלבדה איש אינו מסוגל להבחין בכך) או לייחס חשיבות לא פרופורציונלית לפגם גופני מינורי. הפגם המדומיין גורם לסובל לחץ רב ולעתים קרובות גם לדיכאון, חרדה חברתית, והתנהגות טורדנית כפייתית. המחלה מתבטאת בהסתכלות אובססיבית במראה ובהשתקפות, ובמקרים קיצוניים אף מובילה להסתגרות בבית, והתמכרות לטיפולים קוסמטיים וניתוחים פלסטיים.

טיפול

מחקרים ראשוניים טוענים שטיפול תרופתי להפרעה זו בתרופות נוגדות דיכאון ממשפחת SSRI השיג תוצאות טובות, כאשר פלואוקסטין (Fluoxetine) על גרסאותיה השונות (בשמה המסחרי פרוזק) נחשבת בעיני חלק מהמטפלים לאחד הטיפולים התרופתיים היעילים הבודדים עבור הפרעה זו ובכל אופן ליעילה יותר, באופן מובהק, משאר ה-SSRIs, אולם נושא זה טרם נחקר עד תומו, ואזהרה מעודכנת של מנהל המזון והתרופות האמריקאי קוראת למטפלים להגביר את העירנות בעת מתן נוגדי דיכאון, מכיוון שבעיקר בעת תחילת הטיפול אלו יכולים להגביר את הנטייה לדיכאון ולהתאבדות. קיימת הסכמה כי הדרך הטובה ביותר לטיפול בהפרעה זו הוא שילוב של טיפול תרופתי, כאמור, בדרך כלל באמצעות פרוזק (הטיפול מתחיל להיות אפקטיבי בין 6 ל-16 שבועות, על פי מחקרו של Phillips, 1999 תלוי בסוג הפלואוקסטין הניתן, יש הטוענים כי השפעת הטיפול התרופתי יכולה להיות מושגת מהר יותר במקרים מסוימים), בשילוב עם טיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT) שמטרתו לשנות את דפוסי המחשבה שהביאו מלכתחילה להפרעה ולחזק אצל הסובלים ממנה את היכולת לעצור מחשבות בעלות אופי שלילי. לרוב נוטים החולים במחלה לסבול מדיכאון משמעותי והינם מצויים בסכנת התאבדות במידה, הגוברת מאוד במידה ולא ניתן טיפול מהיר ואפקטיבי- אחוז המתאבדים בקרב הסובלים מהפרעה זו גבוה פי 45 מאחוז המתאבדים באוכלוסייה הכללית. רצוי לשלב את בני המשפחה ואת הקרובים לחולה בטיפול מכיוון שתמיכתם יכולה להוות גורם משמעותי מאוד להצלחת הטיפול.

מבחינה פתולוגית, יש הרואים בBDD מצב ייחודי של OCD בשל העיסוק הרב מאוד של הסובלים מהמחלה במראה החיצוני שלהם, בכל אופן הפרעה זו מקושרת באופן חזק ל-OCD (למעשה הטיפול התרופתי הוא זהה בשתי ההפרעות) כמו גם לחרדה חברתית, המאופיין באובסיסביות רבה מאוד, עד כדי התעלמות מוחלטת מכל דבר אחר והתרכזות המחשבה במבנה הגוף בלבד ואף בקשות מהסובבים לאשר את דבר קיומו של הפגם (ואי אמון מוחלט, לרוב, כאשר שוללים אותו). בנוסף, וכאמור, באופן טיפוסי אנשים הסובלים מההפרעה משתדלים להימנע ככל האפשר מלהביט באיבר או באיברים הפגומים מבחינתם, בין אם במראה ובין אם באמצעות עיניהם-למשל, אדם הסובל מההפרעה והמדמיין כי כפות ידיו גדולות ומכוערות מאוד ישתדל להימנע ככל האפשר מלהביט בהם גם כאשר הדבר משווה לו התנהגות חיצונית מוזרה ולא מובנת (לא פעם הוא לא ירגיש בכך) כך שניתן להתייחס למאפיין זה כאל קומפולסיה.

עוד נוטים להתייחס להפרעה זו כאל תת-סוג של הפרעת אכילה בשל העיסוק הקיצוני בדימוי הגוף, אם כי השוני ממרבית הפרעות האכילה הוא בדגש המועט לעתים שניתן למשקל הגוף. בכל אופן, כאשר הסובלים מהפרעה זו מנסים להתגבר עליה בכוחות עצמם, למשל, על ידי ניתוחים פלסטיים וכו', רק באופן נדיר ביותר חלה הקלה, לרוב הדבר אף מחריף את הסימפטומים ומעמיד את החולה בסכנה גדולה יותר.

גורמים ביולוגיים וסביבתיים

לרוב חולים ב-BDD מתמקדים בעור גופם, בשיערם ו/או באפם, אם כי כל איברי הגוף החיצוניים יכולים להטריד, בשכיחות שונה, את הלוקים במחלה. הגורמים המדויקים ל-BDD אינם ידועים עדיין אם כי מחקרים מצטברים מלמדים על כך שגורמים גנטיים משחקים ככל הנראה תפקיד חשוב. מבחינה נוירוביולוגית, ההנחה הנפוצה ביותר היא של-BDD קיים קשר הדוק עם הפרעות במערכת הסרטונרגית אם כי גם גורמים סביבתיים, כגון ניצול מיני בילדות, טראומה או השפלה על בסיס המראה הגופני יכולים לתרום להופעת המחלה בהחלט.