זכויות האדם בסין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: הערך כתוב בצורה גרועה, והוא לא סוקר את מצב זכויות האדם ואת ההפרות שלהן בסין.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

מצב זכויות האדם ברפובליקה העממית של סין, נחשב לבעייתי בעיני מספר גורמים, בהם מדינות דמוקרטיות מערביות וארגונים בינלאומיים לזכויות אדם. מקורות רבים, בהם: דו"ח מחלקת המדינה של ארצות הברית, אמנסטי אינטרנשיונל ו-Human Rights Watch, תיעדו הפרות בוטות של זכויות האדם בסין. אירועים שהבליטו מצב זה, היו מדיניות הקפיצה הגדולה קדימה, מדיניות שהואשמה באחריות למותם של 20 - 30 מיליון סינים ברעב, אירועי המחאות בכיכר טיאנאנמן, בהם נהרגו בין 400 ל-2,000 מפגינים, ונפצעו אלפים ומהפכת התרבות בסין אשר במסגרתה נהרגו מיליוני אנשים.

בזמן שחוקרים מגדירים את מצב זכויות האדם בסין כמחפיר, גורסת ממשלת סין העממית כי מצב זכויות האדם בסין השתפר וכי הוא טוב מתמיד. בנוסף, טוען המשטר הסיני כי זכויות האדם צריכות גם לכלול סטנדרטים כלכליים למחיה ולבריאות, ואם כן, הרי שבתחום זה נחלה הצלחה מרובה. המשטר הסיני רואה בפגיעה בזכויות האדם של אזרחיו הכרח הנועד לשמירה על יציבות השלטון.

סוגי הפרות זכויות האדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין הפרות זכויות האדם שהמערב מאשים בהן את סין ניתן למנות:

  • דיכוי חשודים בפעילות אופוזיציה;
  • שימוש נרחב במעצר מנהלי כלפי פעילי זכויות אדם;
  • הוצאות להורג על מספר רב של עבירות אף כלכליות;
  • הגבלת התקשורת המקומית;
  • הקמת "משטרת אינטרנט" והטלת צנזורה על האינטרנט ומשלוח של דואר אלקטרוני;
  • דיכוי מאמינים בדתות שונות, בעיקר בודהיסטים טיבטים והמוסלמים במחוז שינג'יאנג שבצפון-מערב המדינה, ואף נוצרים נמנים ביניהם;
  • הלאמת בתים ופינוי תושבים בכוח מבתיהם לצרכים שונים כמו הקמת סכרים ובניית המתקנים לאולימפיאדת בייג'ינג[1].

כמו כן נטען כלפי ממשלת סין כי היא מדכאת ורודפת את מתרגלי ארגון הפאלון גונג.

המערכת המשפטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הממשלה הסינית מכירה בבעייתיות של מערכת המשפטית הנוכחית, הנובעת משתי סיבות עיקריות:

  • העדר חוקים בכלל, ובפרט חוקים להגנה על זכויות האזרח.
  • העדר הליך הוגן.

השופטים בסין ממונים ישירות על ידי הממשלה (המפלגה) ולמערכת המשפט אין תקציב משלה. עובדה זו הובילה לשחיתות ולניצול הכוח הניהולי.

הפרת חירויות האזרח וחופש הביטוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסין קיימת צנזורה כבדה המשמשת את הממשל לשליטה על אמצעי תקשורת ההמונים. אתרי אינטרנט שונים ,כולל אתר ויקיפדיה הסינית נחסמו לגישה מספר פעמים, לתקופות זמן שונות, על ידי הממשלה. זאת כחלק מצנזור רחב של אמצעי התקשורת שמפעילה ממשלת סין בנושאים פוליטיים שנויים במחלוקת.

למרות שמשנת 1982 מבטיחה החוקה את חופש הביטוי, קיימת מעורבות חזקה מאוד של הממשלה בתקשורת, החוזים עם רוב ארגוני התקשורת הגדולים, בעיקר Xinhua News Agency, מנוהלים ישירות על ידי הממשלה. החוק הסיני אוסר על ייצוג של עצמאות או הגדרה עצמית עבור השטחים שבייג'ינג רואה תחת שיפוטה, כמו טיבט, וכן התקוממות של הציבור כנגד המונופול של המפלגה הקומוניסטית של סין השלטת בסין. לכן, התייחסויות לאירועים מסוימים השנויים במחלוקת ולתנועות דתיות נאסרות על ידי הצנזורה. העיתונאית הסינית Qinglian בספרה Media Control בחנה את שליטת הממשלה באינטרנט בסין על כל אמצעי התקשורת. ספרה מראה כיצד סין שולטת בתקשורת בהסתמך על חומר הדרכה חסוי ממחלקת התעמולה הקומוניסטית.

הגבלות על חופש התנועה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המפלגה הקומוניסטית עלתה לשלטון בסוף שנות ה-40 של המאה ה-20 וקבעה בסין מדיניות של כלכלה מתוכננת. מאוחר יותר, בשנת 1958, הקים מאו מערכת ממשלתית שתפקידה לשלוט בהגירה בתוך המדינה. לאזרחים הונפקו אישורי שהייה לפי אזורים ובהם כל עובד סווג כ"כפרי" או כ"עירוני". אדם שחפץ לעבור מאזור כפרי לאזור עירוני ולהפסיק לעבוד בחקלאות נדרש לפתוח בהליך בירוקרטי רלוונטי כאשר מספר העובדים שהורשו לבצע מהלכים שכאלה היה מוגבל. אנשים שעבדו מחוץ לתחום או לאזור גאוגרפי המאושר עבורם לא היו זכאים לקבל הקצבת מזון, דיור מהמעסיק, או טיפולי בריאות. כמו כן מערכות החינוך, התעסוקה ורישום הנישואים נשלטו ווסתו לפי מדיניות זו. מערכת שליטה זו הוסברה בצורך למנוע את הכאוס הנגרם על ידי תהליכי עיור בלתי מתוכננים. כחלק ממדינה אחת, שתי שיטות, מדיניות שהוצעה על ידי דנג שיאו פינג והתקבלה על ידי ממשלות בריטניה ופורטוגל, האזורים המנהליים המיוחדים שהוקמו בהונג קונג ובמקאו שמרו על גבולות נפרדים ביניהם לבין שאר אזורי הרפובליקה העממית. אזרחי סין היו אמורים לקבל אישור מהממשלה לפני נסיעה להונג קונג או מקאו, אך בפועל דרישה זו בוטלה לאחר העברת השלטון. מאז, ההגבלות שהוטלו על ידי ממשלות ה SAR הן הקובעות ומגבילות את חופש התנועה.

החופש הפוליטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הממשלה הסינית פועלת נגד התנגדות מאורגנת לממשלה. מתנגדי משטר נעצרים ונכלאים באופן שגרתי, בדרך כלל לתקופות ארוכות וללא משפט. ישנם אף מקרים של עינויים, עבודות כפייה וחקירות לשם השגת הודאות שווא בהאשמות שונות. כאמור, חופש ההתאספות וההתאגדות מוגבל מאוד. הפעולה ההמונית האחרונה בעניין החופש הפוליטי דוכאה בטבח בכיכר טיאננמן בשנת 1989, באשר מספר ההרוגים המשוער נע בין 200 ל-10,000.

אחד ממתנגדי המשטר הידועים הוא ג'אנג ג'ישין, שפעל נגד השמאל הקיצוני הקומוניסטי. באוקטובר 2008, הממשלה הסינית גינתה את החלטת הפרלמנט האירופי להעניק את "פרס סחרוב לחופש המחשבה" להו ג'יה, בטענה כי הייתה זו "התערבות בענייניה הפנימיים של סין" לתת פרס ל"פושע כלוא".

ב-8 בדצמבר 2008, יומיים לפני פרסום צ'רטר 08, נעצר הפעיל הפוליטי ליו שיאובו. הוא חתם על הצ'רטר יחד עם 302 אזרחים סינים אחרים; הצ'רטר הוא מעין מניפסט שפורסם ביום השנה ה-60 להכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם (10 דצמבר 2009), שנכתב ברוח המניפסט הצ'כוסלובקי (צ'רטר 77), ובו קראו להרחבת חופש הביטוי, זכויות האדם, וכן לבחירות חופשיות.

למרות שהממשלה הסינית פוגעת כיום פחות בפרטיות האזרחים מאשר בעבר, היא עדיין רואה צורך לעקוב אחר מה שאנשים אומרים בפומבי. פורומים באינטרנט נמצאים תחת פיקוח קפדני, וכך גם הדואר היוצא מחוץ לסין והדואר האלקטרוני.

דעת העולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר מקורות, בהם סקירת מצב זכויות האדם בסין בידי משרד החוץ האמריקני, דוחות אמנסטי אינטרנשיונל‏‏[2] ודוחות ארגון Human Rights Watch, ציינו כי סין מתעלמת באופן מופגן מכללי החוק הבינלאומי בנוגע לזכויות האדם בשטחה. במרץ 2004, נוספה לחוקת סין העממית פסקה אשר מחייבת את המדינה "לכבד ולשמור את זכויות האדם" בשטחה, על אף שדעת השלטון הרשמית בסין הייתה כי זכויות אלו כבר ממומשות כהלכה במדינה. במערב היו שקיוו שעם שינוי החוקה יורגש גם שינוי ביחס המפלגה הקומונסטית השולטת בסין כלפי זכויות האדם, אך תקוות אלו התבדו, שכן מדיניות השלטון בסין המשיכה להתעלם באופן מופגן מזכויות אדם בסיסיות כגון חופש הביטוי וחופש האמונה.

תשומת הלב העולמית הופנתה לסוגית זכויות האדם בסין כאשר נתפרסמה ההודעה כי פרס נובל לשלום לשנת 2010 יוענק לליו שיאובו, בעודו כלוא, כאמור. מקרה נוסף שהביא להעלאת הנושא היה מעצרו של האמן איי וייויי.

נקודת המבט של השלטון בסין[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז המאה ה-19 שאפה הפוליטיקה הסינית למדינה חזקה בעלת חברה החיה בהרמוניה סוציאלית וללא פערים אקונומיים. ההוגה ליינק קויצ'הו קבע כי חובתם האזרחים היא בניית מדינה חזקה על חשבון גחמותיהם האישיות וזאת מבלי להתלונן בפני הממשל על ערכי חופש ירודים - בניגוד לעמדות פילוסופים אירופים באותה עת.

בהתייחס למסורת הסינית, השלטונות דאגו ועודדו את ה"זכויות הטובות" (מזון וביגוד) ולא עודדו "זכויות שליליות" (כגון חופש הביטוי והמחאה). אלו היו הזכויות הבסיסיות שסיפקו השלטונות בסין. כשהוקמה הרפובליקה העממית של סין היא דאגה לשמר את אחריות המדינה למצבם האקונומי של אזרחיה ולבריאותם.

המשטר הסיני מכיר בהפרות זכויות אדם, בחוסר חופש השיפוט של בתי המשפט בסין ובשימוש בעינויים להוצאת הודאות מנאשמים, אך טוענת כי על השינוי לבוא מתוך המפלגה החוקית היחידה בסין, המפלגה הקומוניסטית.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]