אריה דרעי

אריה דרעי
תאריך לידה	17 בפברואר 1959
תאריך עלייה	1968
ממשלות	23, 24, 25
כנסות	13 - 14
סיעות	ש"ס
תפקידים בולטים	יושב ראש ש"ס שר הפנים שר בלי תיק מנכ"ל משרד הפנים

אריה מכלוף דרעי (נולד ב-17 בפברואר 1959) הוא פוליטיקאי ישראלי שכיהן כחבר הכנסת ושר הפנים מטעם מפלגת ש"ס, וכמנהיג מפלגת ש"ס בשנות ה־90 של המאה ה־20. הורשע בלקיחת שוחד, מרמה והפרת אמונים, נידון למאסר של 3 שנים והוטל עליו קלון.

הקריירה המוקדמת עד הקמת ש"ס

דרעי נולד במקנס שבמרוקו ב-17 בפברואר 1959. ב-1968 עלה עם הוריו ואחיו לישראל, והתגורר בבת ים. הוא קיבל חינוך חרדי בישיבת פורת יוסף, בישיבת קול יעקב, ובישיבת חברון בירושלים. נישא ב־1981 ליפה כהן. הזוג הצעיר נתמך על ידי בני הזוג איסר ואסתר ורדרבר, ניצולי שואה ערירים מניו יורק, שאימצו את יפה כהן בעת לימודיה בבית היתומות וינגרטן ותמכו בה כספית.

עם בגרותו החל להתבלט כעסקן ציבורי, תחילה במישור המוניציפלי, כמזכיר היישוב החרדי מעלה עמוס וחבר המועצה האזורית גוש עציון. ב־1983 הוזמן דרעי להשתלב כאברך ומגיד שיעור בישיבת לב בנים, וכעבור זמן קצר מונה למנהל האדמיניסטרטיבי של הישיבה.

הקמת ש"ס ופעילותו כשר הפנים

אריה דרעי נמנה עם מקימיה של תנועת ש"ס ב־1984. במהלך 1985 שימש כעוזר שר הפנים הרב יצחק פרץ, ובסוף אותה שנה מוּנה למזכ"ל תנועת ש"ס. ביוני 1986 התגייס דרעי לשירות מקוצר של 3 חודשים בצה"ל. מיד לאחר שחרורו מצה"ל מונה דרעי למנכ"ל משרד הפנים, והוא בן 27 שנים בלבד. לאחר הבחירות לכנסת השתים עשרה ב־1988, מונה דרעי לשר הפנים בממשלתו של יצחק שמיר, על רקע סירובו של הרב פרץ לקבל את התפקיד בעקבות פסיקת בג"ץ שעל משרד הפנים לרשום גרים רפורמיים כיהודים. דרעי הושבע לתפקידו ב-22 בדצמבר 1988 והיה לשר הצעיר בתולדות מדינת ישראל.

בשנים אלה זכה דרעי לכיסוי עיתונאי נרחב בעיתונות הכללית, ללא תקדים לפוליטיקאי חרדי. לדבריו, סייע בתקופתו כמנכ"ל וכשר להתנחלות ביש"ע: "אין יישוב, אין כפר, אין שכונה שלא הייתי שם ועזרתי בכל תחום שאני יכול"‏.

ממשלת האחדות הלאומית סבלה מראשיתה מאי יציבות, ומנסיונות של מפלגת העבודה להפרד ולחבור עם גורמים נוספים, ולהקים ממשלה "צרה" שתוביל את המדינה בדרכם. דרעי היה שותף פעיל בנסיונות אלו. ידידותו האישית עם חיים רמון, מחברי הכנסת הצעירים והמובילים במפלגת העבודה באותה התקופה, הובילה למגעים שבסיומם הוסכם על הפלת הממשלה, והקמת ממשלת עבודה-חרדים במקומה. הסכמה זו קיבלה את ביטויה בהצבעת אי אמון ב-15 במרץ 1990, שהפילה את ממשלת האחדות, ובה נעדרו חמישה חברי כנסת של ש"ס. מהלך זה ידוע בכינוי "התרגיל המסריח". לאחר שהרב שך הפעיל את כל כובד משקלו למנוע את ההליכה עם השמאל, נסוגה ש"ס מכוונתה לחבור למפלגת העבודה ושמעון פרס, יו"ר מפלגת העבודה, לא הצליח להקים קואליציה. בסופו של דבר הקים יו"ר הליכוד, יצחק שמיר, ממשלת ליכוד-ימין-חרדים, שגם בה כיהן דרעי כשר הפנים.

אישומים בפלילים

במהלך המשבר הקואליציוני ב־1990 החלו להתפרסם ידיעות על מעורבותו של דרעי בפלילים, בעיקר בכתבה שפרסם העיתונאי החוקר מרדכי גילת בעיתון "ידיעות אחרונות". פרסומים אלו הביאו לכך שב-1 ביוני 1990 הוגשו כנגד דרעי תלונות במשטרה, וב-10 ביוני 1990 פשטה המשטרה על משרד הפנים שבראשות דרעי, ותפסה שם מסמכים הדרושים לחקירה.

תקופת החקירה

במהלך חקירתו במשטרה ניצל דרעי במשך זמן רב (בין השנים 1990 ל־1993) את זכות השתיקה על פי עצת עורכי דינו, ובכך הביא עליו ביקורת ציבורית רבה, וכן הביא להתארכות החקירה. במהלך תקופת חקירתו המשיך דרעי לכהן כשר הפנים, בתחילה בממשלתו של יצחק שמיר, ולאחר מכן בממשלת יצחק רבין שבאה בעקבות הבחירות לכנסת השלוש עשרה בשנת 1992. בבחירות אלו נבחר דרעי לראשונה כחבר הכנסת.

החשדות התגבשו לכלל שני תיקים פליליים, שכונו "התיק הציבורי" ו"התיק האישי".

התיק האישי

בעניין "התיק האישי" נחשד דרעי כי קיבל שוחד בסך כולל של 150,000 דולר מאנשי ישיבת 'לב בנים', בין השנים 1984 ל־1990. על פי עד המדינה בתיק, הכספים שולמו בעקבות בקשות מפורשות של דרעי, כאשר הנהלת הישיבה מצידה אישרה את העברת הכספים לצורך קידום טובות הנאה לישיבה מגורמי שלטון בעתיד. נטען כלפיו כי כספי השוחד הופקדו לחשבונות הבנק של דרעי ושל רעייתו, וכן שימשו לקניית דירות בירושלים, ולמימון נסיעות לחו"ל. יחד עמו הועמדו לדין נותני השוחד על פי כתב האישום - אנשי ישיבת לב בנים: יום טוב רובין (גזבר הישיבה), הרב אריה ויינברג (ראש הישיבה) ומשה ויינברג (בנו של הרב אריה וינברג).

דרעי טען להגנתו כי הכספים אכן הופקדו על ידי רובין, אך מקורם למעשה ממשפחת ורדרבר, שתמכו כספית בבני הזוג, והעבירו אליהם כספים דרך שמואל וינברג (בן נוסף של הרב אריה וינברג) ורובין. נסיונות שונים של שמואל ויינברג להחתים את אסתר ורדרבר על תצהירים שיאשרו כי בני הזוג הם שהעבירו לדרעי סכומי כסף משמעותיים דרך וינברג, נתקלו בסירוב על ידי ורדרבר. משטרת ישראל ניסתה לחקור את ורדרבר בפרשה, אך נסיונותיה סוכלו על ידי וינברג. ב־1991 נהרגה אסתר ורדרבר בתאונת דרכים. גורמים שונים האשימו את דרעי באחריות למותה של ורדרבר, אך לטענות אלו לא נמצא כל ביסוס.

אישומים נוספים בתיק כללו האשמה לפיה דרעי היה בין מקימי עמותה בשם "המרכז לשיקום אסירים משוחררים ירושלים" (מש"א) שהוקמה על ידי אנשי ישיבת לב בנים, ונטען כלפיה כי הייתה למעשה גוף פיקטיבי שהוקם על מנת להשיג תקצוב לישיבת לב בנים. בנוסף הואשם דרעי בכך שסייע להעברת תקציבים ממשלתיים לעמותה (העמותה תוקצבה ב־587,000 ש"ח מכספי משרד הדתות (כספים יחודיים) וב־200,000 ש"ח מכספי עיריית ירושלים (מתוך תקצוב מיוחד (תב"ר - תקצוב בלתי רגיל) שהתקבל ממשרד הפנים, תקצוב שאושר אישית על ידי דרעי, שהיה אז מנכ"ל המשרד). רובם המוחלט של הכספים שהתקבלו לעמותה הועברו תוך זמן קצר ללב בנים. לטענת עד המדינה, תכלית הקמתה העיקרית של מש"א הייתה להשגת תקציבים לצורך כיסוי החובות של לב בנים, כאשר נעשה נסיון ליצור מצג שווא לפיו מש"א הינה גוף נפרד מלב בנים. מנגד, טענו הנאשמים כי מש"א הייתה גוף אמיתי שאכן פעל, וכי הכספים שהועברו ללב בנים ניתנו תמורת שירותים שסופקו שהתקבלו מלב בנים, אף כי הודו שהכספים הועברו על ידי רישום כוזב

התיק הציבורי

בעניין "התיק הציבורי" נחשד דרעי כי העביר כספים ממשרד הפנים לגופים חרדיים שהקימה ש"ס, תוך ניגוד עניינים, הפרת נהלים, ועקיפת שיקול דעתן של הרשויות המקומיות. דרעי טען כי בהעברת הכספים מילא חובתו כאיש ציבור, וכי הציבור הספרדי החרדי היה מופלה במשך שנים רבות, ובמעשיו הייתה אפליה מתקנת. החשדות התבססו במידה רבה על ממצאי מבקרת המדינה, מרים בן פורת, שבדקה את פעילויות דרעי במשרד הפנים.

כתב אישום ומשפט

ב-20 ביוני 1993 הוגש כנגד דרעי כתב אישום ב"תיק האישי", שכלל אישום ב־2 עבירות שוחד, 3 עבירות מרמה והפרת אמונים, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ורישום כוזב במסמכי תאגיד. הפרקליטות החליטה להשהות את החקירה בעניין "התיק הציבורי", עד להכרעה בתיק האישי.

גם לאחר הגשת כתב האישום שימש דרעי בתפקיד שר הפנים, עד שבג"ץ, שדן בעתירה שהגישה התנועה לאיכות השלטון, קבע, ב-8 בספטמבר 1993, כי דרעי אינו יכול להמשיך ולכהן כשר כאשר הוגש נגדו כתב אישום. בעקבות קביעה זו התפטר דרעי מתפקיד שר הפנים, ויתר על חסינותו, וזו הוסרה בהליך מזורז ב-26 בספטמבר 1993.

גם לאחר הגשת כתב האישום כנגדו, וניהול משפטו בבית המשפט המחוזי בירושלים, המשיך דרעי להנהיג את תנועת ש"ס. במהלך המשפט טענו אנשי ש"ס, כי המשפט הינו למעשה התנכלות של אנשי "האליטות הישנות" - פרקליטות המדינה, המשטרה, שופטים, אנשי אקדמיה ואמצעי התקשורת, לנציג "האליטות החדשות", מזרחי צעיר, חרדי, שהתקדם בגיל צעיר לעמדות כוח, ועשה בהן שימוש לטובת המגזר ממנו בא - בהקמת ישיבות, מקוואות, ורשת חינוך לגיל הרך. בבחירות בשנת 1996 זכתה ש"ס בהישג משמעותי וקיבלה עשרה מנדטים, כפי הנראה בשל העלאת טענות אלו.

משפטו של דרעי התנהל בבית המשפט המחוזי בירושלים בפני השופטים יעקב צמח, מרים נאור ומוסיה ארד. התובע מטעם המדינה היה עו"ד יהושע רזניק, והסנגורים היו עורכי הדין דן אבי-יצחק, אמנון זכרוני, יגאל ארנון, נבות תל-צור ואילת לשם. המשפט התארך זמן רב (בין 1994 ל־1999), נערכו בו כ־400 ישיבות, והפרוטוקולים התפרסו על כ־50,000 עמודים.

במהלך הדיונים באישומי 'התיק האישי' גובש הסכם עד מדינה עם יעקב שמולביץ, ששימש כמנהל האדמיניסטרטיבי של ישיבת לב בנים לאחר עזיבתו של דרעי, בתקופה שבה נטען כי הועברו כספי שוחד מהישיבה לדרעי. שמולביץ פרס את עדותו על פני כ־3,800 דפי פרוטוקול, ובית המשפט המחוזי קיבל עדות זאת כעדות משכנעת, אמינה וזהירה. עורכי דינו של דרעי ניסו לערער את אמינותו של שמולביץ באמצעים שונים, לרבות הכפשות ונסיונות לקשור את שמו של שמולביץ לאנשים שהורשעו במעשים פליליים שונים, כאשר טענות אלו היו משוללות יסוד. עם זאת, בית המשפט העליון עירער מעט על מהימנותו המוחלטת של שמולביץ, על רקע עלילות שווא שטען כלפי דרעי ואנשיו בעדותו במשטרה. עם זאת, על רקע היכרות בלתי אמצעית של שופטי בית המשפט העליון עם שמולביץ ועדותו ועל רקע ראיות אובייקטיביות שהתאימו לעדות, הכיר אף בית המשפט העליון במהימנותו של שמולביץ ובמהימנות עדותו.

פרשת בר-און חברון

ערך מורחב – פרשת בר-און חברון

בשנים 1996 ו-1997 ניסה דרעי להשפיע בצורות שונות על מינוי היועץ המשפטי לממשלה. אמנם דרעי לא היה חבר בממשלה, ובש"ס עצמה עלו כוחות חדשים, שהתחרו במנהיגותו, ובהם אלי ישי, אך עדיין היה דרעי "המושך בחוטים" בפוליטיקה של ש"ס.

בינואר 1997 התקיימה הצבעה על תוכניתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו להעביר חלקים מהעיר חברון לרשות הפלסטינית, במסגרת הסדר. ש"ס הצביעה בעד ההסדר. ימים ספורים לאחר מכן פירסמה כתבת הערוץ הראשון, איילה חסון, כי הצבעת אנשי ש"ס בעד הסכם חברון הייתה חלק מעסקה שבה סוכם כי ליועץ המשפטי לממשלה ימונה רוני בר-און (לימים חבר הכנסת ושר בממשלת ישראל), שנראה לדרעי כיועץ משפטי נוח לעניינו. מינויו של בר-און ליועץ המשפטי אכן התקבל במורת רוח בקהילה המשפטית, והיו רבים שסברו שחסרים לו האישיות והידע המשפטי המתאימים לתפקיד, דבר שהביא להתפטרותו המהירה. (למעשה, בר און שימש כיועץ משפטי למשך סוף-שבוע אחד, מיום חמישי שבו מונה ועד יום ראשון שבו התפטר).

בחודש אפריל 1997 פירסמו היועץ המשפטי החדש, אליקים רובינשטיין, ופרקליטת המדינה עדנה ארבל דו"ח על הפרשה. לדבריהם, כנגד רוב המעורבים בפרשה, ובהם בנימין נתניהו ושר המשפטים צחי הנגבי, אין להגיש כתבי אישום מחוסר ראיות, אך כנגד דרעי נמצאו ראיות כי בהתנהגותו דבק רבב פלילי, וכי יש להגיש כנגדו כתב אישום.

בחודש ספטמבר 2003 החליט היועץ המשפטי אליקים רובינשטיין שלא להגיש כתב אישום כנגד דרעי בפרשה זו, בשל הנסיבות שהצטברו מאז, ובהן הרשעתו של דרעי ב"תיק האישי" וב"תיק הציבורי", מאסרו, ופרישתו מהחיים הפוליטיים.

ההרשעות והמאסר

ב-17 במרץ 1999 הרשיע בית המשפט המחוזי בירושלים את אריה דרעי במרבית אישומי "התיק האישי" - עבירת שוחד אחת, 3 עבירות מרמה והפרת אמונים, וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. דרעי זוכה מעבירת שוחד אחת ומרישום כוזב במסמכי תאגיד. על דרעי נגזרו ארבע שנות מאסר וקנס של 250,000 ש"ח‏‏. פסק הדין במשפט השתרע על 917 עמודים.

בפסק הדין כתבו השופטים:

	קשה היא תמונת השוחד, שנתגלתה בראיות ותוארה בהכרעת הדין. אין מדובר בכשלון בודד של צעיר שעתה זה נחשף למנעמי השלטון, אלא במי שהתמיד באורח חיים המיוסד על אדני שוחד. לקיחת השוחד השתרעה על פני כל חמש השנים שבהן מילא נאשם 1 תפקידים ממלכתיים. היא פסקה אך בפתיחת חקירת המשטרה. נאשם 1 החל לקבל שוחד בעת היותו עוזר שר הפנים, המשיך בכך בהיותו מנהל כללי של משרד הפנים או מועמד לתפקיד זה, וגם אחרי כן - בתקופת היותו שר הפנים...חמש שנות השוחד עומדות בסימן חפץ נאשם 1 להתעשרות אישית מהירה בדרך של עשיית הון מהכהונות הממלכתיות.

בפסק הדין דחו השופטים לחלוטין את גרסתו של דרעי כי מקור כל הכספים שהופקדו בחשבונו במשפחת ורדרבר, על רקע חוסר הוכחות לטענותיו כמו גם סתירות בין עדויות שונות, ועל כן נותר דרעי ללא הסבר מניח את הדעת באשר למקור חלק משמעותי מהכספים שהופקדו בחשבונו, ועל סמך עדותו של עד המדינה קבעו השופטים כי הכספים שהופקדו היו כספי שוחד.

דרעי זוכה מהאשמה כי היה בין מקימי מש"א (עבירת רישום כוזב במסמכי תאגיד), אך נמצא אשם בכך שאישר את התקצוב למש"א, ועל כן הורשע בעשיית מעשים כתמורה לשוחד. גרסתו של עד המדינה לפיה תכלית הקמתה של מש"א היה פיקטיבי לצורך העברת תקצוב ללב בנים התקבלה בפסק הדין, כנגד גרסת הנאשמים שטענו כי מדובר היה בגוף אמיתי ונפרד.

ערעור לבית המשפט העליון

דרעי ערער על הרשעתו לבית המשפט העליון. ביולי 2000 דחה בית המשפט העליון את רוב סעיפי הערעור, אך עונש המאסר הופחת בשנה (לשלוש שנות מאסר)‏‏.

תגובות להרשעה

ההחלטה התקבלה בהלם ובזעזוע בציבור החרדי ובציבור הספרדי. הרב עובדיה יוסף אף איבד את שלוות רוחו, ובמהלך מסיבת עיתונאים סוערת בביתו של דרעי, קרא לעבר כתב הערוץ הראשון ניצן חן, שביקש לראיינו, "תצא בחוץ", צמד מילים שהפך בעקבות זאת למטבע לשון. השפעת גזר הדין ניכרה היטב במערכת הבחירות לכנסת החמש עשרה, ותנועת ש"ס בראשותו של דרעי גרפה הישג חסר תקדים של 17 מנדטים. עם זאת, ולמרות ההישג האלקטוראלי, הדיח הרב עובדיה יוסף את אריה דרעי מראשות תנועת ש"ס, כחלק מההסכמות במשא ומתן הקואליציוני עם ישראל אחת בראשות אהוד ברק, ומינה במקומו ליו"ר ש"ס את אלי ישי.

מאסר

בחודש ספטמבר 2000 החל דרעי בריצוי עונשו בכלא "מעשיהו". עם כניסתו לכלא ליווה אותו קהל של אלפים, שאף הקים בשערי הכלא ישיבה בשם "שאגת אריה". במהלך תקופת ישיבתו בכלא קיבלה הכנסת חוק לפיו ניתן יהיה לשחרר מן הכלא אסירים שיוכיחו התנהגות טובה לאחר חצי מתקופת מאסרם, במקום שני שליש, כנהוג עד אז. היו שטענו שהחוק נועד להביא לשחרור מוקדם של דרעי, ועל כן כונה "חוק דרעי". טענות אלו היו בין הסיבות שהביאו לביטול החוק לאחר תקופה קצרה. דרעי הכחיש כל קשר לחוק וטען שהליכי חקיקתו החלו לפני שהורשע ונועדו לצמצם את הצפיפות בבתי הכלא. הוא גם לא נהנה משחרור מוקדם בזכות החוק אלא שוחרר, לאחר כמעט שנתיים בכלא, ב-15 ביולי 2002 .

בכניסתו לכלא נערכה עצרת המונים בהשתתפות רבבות, שם אריה דרעי ביקש סליחה ומחילה מהרב שך כיוון שמבחינה מיסטית תלה אריה דרעי את עונשו בקפידה של הרב על כניסתו לממשלת יצחק רבין ב־1992, בניגוד לדעתו של הרב שך. ביום בו נכנס לכלא מעשיהו לריצוי העונש, הגיעו לשיאן הפגנות המחאה ההמוניות של תומכי ש"ס, ההכרזות על חפותו של דרעי והקריאות למהפכה ספרדית בישראל.

לאחר שחרורו

דרעי מעולם לא קיבל את הרשעתו בתיק זה, והמשיך במאמצים לקבל זיכוי אף לאחר ריצוי עונשו. עיקר טענתו הייתה כי הרשעתו נסמכת על עדותו של עד המדינה יעקב שמואלביץ', שהפרקליטות הסתירה מבית המשפט מסמכים הנוגעים להרשעותיו הקודמות בשווייץ. בית המשפט העליון שדן בסוגיה זו במאי 2003 קבע כי גם ללא עדות שמואלביץ' עומדת ההרשעה על כנה, ולכן דחה את בקשתו של דרעי לדיון נוסף בעניינו.

בין המפרסמים מאמרי ביקורת נוקבים אודות הפרשה, שטענו כי בעניינו של דרעי היה מדובר ברדיפה פוליטית, היה חברו האישי של דרעי - אמנון דנקנר, עורך העיתון "מעריב".

משפט התיק הציבורי

לאחר שיחרורו מהכלא נוהל באופן מהיר "התיק הציבורי" בבית משפט השלום בירושלים. ב-24 בספטמבר 2003 זוכה דרעי מארבעה מתוך חמשת האישומים שהוגשו כנגדו, והורשע בעבירה אחת של הפרת אמונים, בכך שהעביר 400,000 ש"ח לעמותה בשם "קול יהודה" שבראשה עמד אחיו, הרב יהודה דרעי‏‏‏‏. בגין עבירה זו נדון דרעי לשלושה חודשי מאסר על תנאי ולקנס של 10,000 ש"ח‏‏‏‏‏.

אריה דרעי השתתף בתוכנית "מועצת החכמים" ששודרה בערוץ 10.

הנסיונות לחזור לפוליטיקה

ב-2008 ביקש דרעי להתמודד על ראשות עיריית ירושלים. לשם כך פנה ליושב ראש ועדת הבחירות המרכזית וביקש ממנו לאשר כי משך הקלון שנקבע לו בגין המאסר הוא 6 שנים, כפי שהיה החוק בעת שריצה דרעי את מאסרו ובאופן שיאפשר לו להתמודד בבחירות. יושב ראש הוועדה דחה את בקשתו. דרעי פנה לבית המשפט המחוזי בירושלים וזה פסק שמשך הקלון הוא 7 שנים, בהתאם לחוק התקף, ובכך נמנעה מדרעי האפשרות להתמודד בבחירות אלו‏‏.

ביוני 2011 הכריז דרעי בוועידת הנשיא כי הוא מקים תנועה חדשה בשם 'תיקון': "אני בדרך חזרה לחיים הפוליטיים בבחירות הבאות. ארוץ בראש תנועה חדשה". עם זאת, ציין דרעי כי "זו לא תהיה מפלגה סקטוריאלית כמו ש"ס". לדבריו, "מה שהתאים בשנת 84' לא רלוונטי עכשיו".

לקריאה נוספת

• יואל ניר, אריה דרעי - העלייה, המשבר, הכאב, הוצאת ידיעות אחרונות, 1999.
• מרדכי גילת, קללת דרעי, הוצאת כנרת זמורה ביתן 2012

קישורים חיצוניים

• אריה דרעי, באתר הכנסת .
• אבירמה גולן, אריה דרעי: אני מנהיג אזרחי, באתר הארץ, 29.9.2008.
• יאיר אטינגר, אריה דרעי כבר מתכנן את הקאמבק הפוליטי שלו, באתר הארץ, 30/04/09.
• אריה דרעי, ב"וידאופדיה" - אנציקלופדיית הווידאו של חדשות 2 באינטרנט.
• חגי סגל, מקור ראשון, ‏דרעי: אמרתי לרב שאוסלו יהיה טעות, הגר"ע אמר להימנע, באתר כיכר השבת, 17 באפריל 2011.
• כשדודו פגש את אריה - נסיעה לאומן.