אריה דרעי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אריה דרעי
Aryeh Deri.jpg
תאריך לידה 17 בפברואר 1959 (בן 55)
תאריך עלייה 1968
ממשלות 23, 24, 25
כנסות 13 - 14, 19
סיעה ש"ס
תפקידים בולטים

אריה מכלוף דרעי (נולד ב-ט' אדר א', התשי"ט, 17 בפברואר 1959) הוא ממייסדי תנועת ש"ס וחבר הכנסת מטעמה, שר הפנים לשעבר. בשנת 1999 הורשע בלקיחת שוחד, מרמה והפרת אמונים, נידון למאסר של 3 שנים (מתוכן ריצה שנתיים בפועל) והוטל עליו קלון. בסוף 2012, לקראת הבחירות לכנסת התשע עשרה, חזר להנהגת ש"ס, הוצב מטעמה במקום השני, ונבחר לכנסת. במאי 2013 מונה שוב ליו"ר תנועת ש"ס.

הקריירה המוקדמת עד הקמת ש"ס[עריכת קוד מקור | עריכה]

דרעי נולד במקנס שבמרוקו ב-17 בפברואר 1959 לאליהו ואסתר לבית אזוגי. ב-1968 עלה עם הוריו ואחיו לישראל, והתגורר בבת ים. הוא קיבל חינוך חרדי בישיבת פורת יוסף, בישיבת קול יעקב, ובישיבת חברון בירושלים. נישא ב־1981 ליפה כהן. הזוג הצעיר נתמך על ידי בני הזוג איסר ואסתר ורדרבר, ניצולי שואה עריריים מניו יורק, שאימצו את יפה כהן בעת לימודיה בבית היתומות וינגרטן ותמכו בה כספית.

אחיו הגדול ממנו בשנה, הוא הרב יהודה דרעי, הרב הראשי וראב"ד באר שבע, המכהן גם כחבר מועצת הרבנות הראשית לישראל.

עם בגרותו החל להתבלט כעסקן ציבורי, תחילה במישור המוניציפלי, כמזכיר היישוב החרדי מעלה עמוס וחבר המועצה האזורית גוש עציון. ב־1983 הוזמן דרעי להשתלב כאברך ומגיד שיעור בישיבת לב בנים, וכעבור זמן קצר מונה למנהל האדמיניסטרטיבי של הישיבה.

הקמת ש"ס ופעילותו כשר הפנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אריה דרעי נמנה עם מקימיה של תנועת ש"ס ב־1984. במהלך 1985 שימש כעוזר שר הפנים הרב יצחק פרץ, ובסוף אותה שנה מוּנה למזכ"ל תנועת ש"ס. ביוני 1986 התגייס דרעי לשירות מקוצר של 3 חודשים בצה"ל. מיד לאחר שחרורו מצה"ל מונה דרעי למנכ"ל משרד הפנים, והוא בן 27 שנים בלבד. לאחר הבחירות לכנסת השתים עשרה ב־1988, מונה דרעי לשר הפנים בממשלתו של יצחק שמיר, על רקע סירובו של הרב פרץ לקבל את התפקיד בעקבות פסיקת בג"ץ שעל משרד הפנים לרשום גרים רפורמיים כיהודים. דרעי הושבע לתפקידו ב-22 בדצמבר 1988 והיה לשר הצעיר בתולדות מדינת ישראל.

בשנים אלה זכה דרעי לכיסוי עיתונאי נרחב בעיתונות הכללית, ללא תקדים לפוליטיקאי חרדי. לדבריו, סייע בתקופתו כמנכ"ל וכשר להתנחלות ביש"ע: "אין יישוב, אין כפר, אין שכונה שלא הייתי שם ועזרתי בכל תחום שאני יכול".‏[1] בשנת 1988 ביטל את הצנזורה על מחזות.‏[2]

ממשלת האחדות הלאומית סבלה מראשיתה מאי יציבות, ומנסיונות של מפלגת העבודה להפרד ולחבור עם גורמים נוספים, ולהקים ממשלה "צרה" בראשותה. דרעי היה שותף פעיל בנסיונות אלו. ידידותו האישית עם חיים רמון, מחברי הכנסת הצעירים והמובילים במפלגת העבודה באותה התקופה, הובילה למגעים שבסיומם הוסכם על הפלת הממשלה, והקמת ממשלת עבודה-חרדים במקומה. הסכמה זו קיבלה את ביטויה בהצבעת אי אמון ב-15 במרץ 1990, שהפילה את ממשלת האחדות, ובה נעדרו חמישה חברי כנסת של ש"ס. מהלך זה ידוע בכינוי "התרגיל המסריח". לאחר שהרב שך הפעיל את כל כובד משקלו למנוע את שיתוף הפעולה עם השמאל, נסוגה ש"ס מכוונתה לחבור למפלגת העבודה ושמעון פרס, יו"ר מפלגת העבודה, לא הצליח להקים קואליציה. בסופו של דבר הקים יו"ר הליכוד, יצחק שמיר, ממשלת ליכוד-ימין-חרדים, שגם בה כיהן דרעי כשר הפנים.

עם ניצחון מפלגת העבודה בראשות יצחק רבין בבחירות בשנת 1992, הצטרפה ש"ס לממשלת ישראל העשרים וחמש, ודרעי המשיך לכהן כשר הפנים, ולראשונה החל לכהן כחבר כנסת.

אישומים בפלילים[עריכת קוד מקור | עריכה]

התגבשות החשדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המשבר הקואליציוני ב־1990 החלו להתפרסם ידיעות על מעורבותו של דרעי בפלילים, בעיקר בכתבה שפרסם העיתונאי החוקר מרדכי גילת בעיתון "ידיעות אחרונות". פרסומים אלו הביאו לכך שב-1 ביוני 1990 הוגשו כנגד דרעי תלונות במשטרה, וב-10 ביוני 1990 פשטה המשטרה על משרד הפנים שבראשות דרעי, ותפסה שם מסמכים הדרושים לחקירה.

ב-23 בדצמבר 1990 הגיש דרעי תביעת דיבה נגד העיתונאים מרדכי גילת ומלי קמפנר והעיתון "ידיעות אחרונות", בגין כתבה שפרסמו ב-15 ביוני 1990. במהלך המשפט הוזמן דרעי להעיד מטעם הנתבעים אולם הוא ביקש להימנע מעדות. מאחר שבקשתו נדחתה בידי השופט קלינג, הודיעו פרקליטיו שדרעי מבקש להפסיק את משפט הדיבה. השופט קיבל את הבקשה וחייב את דרעי לשלם לנתבעים הוצאות משפט בסך 75,000 אלף ש"ח + מע"מ.‏[3]

במהלך חקירתו במשטרה ניצל דרעי במשך זמן רב (בין השנים 1990 ל־1993) את זכות השתיקה, ובכך הביא עליו ביקורת ציבורית רבה. במהלך חקירתו המשיך לכהן כשר הפנים, בתחילה בממשלתו של יצחק שמיר, ולאחר מכן בממשלת יצחק רבין שבאה בעקבות הבחירות לכנסת השלוש עשרה בשנת 1992. החשדות התגבשו לשני תיקים פליליים, שכונו "התיק הציבורי" ו"התיק האישי".

התיק האישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעניין "התיק האישי" נחשד דרעי כי קיבל שוחד בסך כולל של 150,000 דולר מאנשי ישיבת 'לב בנים', בין השנים 1984 ל־1990. על פי עד המדינה בתיק, הכספים שולמו בעקבות בקשות מפורשות של דרעי, כאשר הנהלת הישיבה אישרה את העברת הכספים לשם קידום טובות הנאה לישיבה מגורמי שלטון בעתיד. נטען שכספי השוחד הופקדו לחשבונות הבנק של דרעי ושל רעייתו, וכן שימשו לקניית דירות בירושלים ולמימון נסיעות לחו"ל. יחד עמו הועמדו לדין נותני השוחד על פי כתב האישום - אנשי ישיבת לב בנים: יום טוב רובין (גזבר הישיבה), הרב אריה ויינברג (ראש הישיבה) ומשה ויינברג (בנו של הרב אריה ויינברג).

דרעי טען להגנתו כי הכספים אכן הופקדו על ידי רובין, אך מקורם למעשה ממשפחת ורדרבר, שתמכו כספית בבני הזוג דרעי, והעבירו אליהם כספים דרך שמואל ויינברג (בן נוסף של הרב אריה וינברג) ורובין. נסיונות שונים של שמואל ויינברג להחתים את אסתר ורדרבר על תצהירים שיאשרו שהעבירה לדרעי סכומי כסף משמעותיים דרך ויינברג, נתקלו בסירוב על ידי ורדרבר. משטרת ישראל ניסתה לחקור את ורדרבר בפרשה, אך נסיונותיה סוכלו על ידי ויינברג.

אישומים נוספים בתיק כללו האשמה לפיה דרעי היה בין מקימי עמותה בשם "המרכז לשיקום אסירים משוחררים ירושלים" (מש"א) שהוקמה על ידי אנשי ישיבת לב בנים, ונטען כלפיה שהייתה למעשה גוף פיקטיבי שהוקם על מנת להשיג תקצוב לישיבת לב בנים. בנוסף הואשם דרעי בכך שסייע להעברת תקציבים ממשלתיים לעמותה: העמותה תוקצבה ב־587,000 ש"ח מכספי משרד הדתות (כספים ייחודיים) וב־200,000 ש"ח מכספי עיריית ירושלים (מתוך תקצוב מיוחד שהתקבל ממשרד הפנים, תקצוב שאושר אישית על ידי דרעי, שהיה אז מנכ"ל המשרד). רובם המוחלט של הכספים שהתקבלו לעמותה הועברו תוך זמן קצר ללב בנים. לטענת עד המדינה, תכלית הקמתה העיקרית של מש"א הייתה השגת תקציבים לשם כיסוי החובות של לב בנים, כאשר נעשה נסיון ליצור מצג שווא לפיו מש"א היא גוף נפרד מלב בנים. מנגד, טענו הנאשמים כי מש"א הייתה גוף אמיתי שאכן פעל, וכי הכספים שהועברו ללב בנים ניתנו תמורת שירותים שהתקבלו מלב בנים, אף כי הודו שהכספים הועברו באמצעות רישום כוזב.

התיק הציבורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעניין "התיק הציבורי" נחשד דרעי שהעביר כספים ממשרד הפנים לגופים חרדיים שהקימה ש"ס, תוך ניגוד עניינים, הפרת נהלים, ועקיפת שיקול דעתן של הרשויות המקומיות. דרעי טען כי בהעברת הכספים מילא חובתו כאיש ציבור, וכי הציבור הספרדי החרדי היה מופלה במשך שנים רבות, ובמעשיו הייתה אפליה מתקנת. החשדות התבססו במידה רבה על ממצאי מבקרת המדינה, מרים בן פורת, שבדקה את פעילויות דרעי במשרד הפנים.

כתב אישום ומשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-20 ביוני 1993 הוגש כנגד דרעי כתב אישום ב"תיק האישי", שכלל אישום ב־2 עבירות שוחד, 3 עבירות מרמה והפרת אמונים, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ורישום כוזב במסמכי תאגיד. הפרקליטות החליטה להשהות את החקירה בעניין "התיק הציבורי", עד להכרעה בתיק האישי. גם לאחר הגשת כתב האישום שימש דרעי בתפקיד שר הפנים, עד שבג"ץ, שדן בעתירה שהגישה התנועה לאיכות השלטון, קבע, ב-8 בספטמבר 1993, שדרעי אינו יכול להמשיך ולכהן כשר כאשר הוגש נגדו כתב אישום. בעקבות קביעה זו התפטר דרעי מתפקיד שר הפנים, ויתר על חסינותו, וזו הוסרה בהליך מזורז ב-26 בספטמבר 1993.

גם לאחר הגשת כתב האישום כנגדו, וניהול משפטו בבית המשפט המחוזי בירושלים, המשיך דרעי להנהיג את תנועת ש"ס. במהלך המשפט טענו אנשי ש"ס, שהמשפט הוא למעשה התנכלות של אנשי "האליטות הישנות" - פרקליטות המדינה, המשטרה, שופטים, אנשי אקדמיה ואמצעי התקשורת, לנציג "האליטות החדשות", מזרחי צעיר, חרדי, שהתקדם בגיל צעיר לעמדות כוח, ועשה בהן שימוש לטובת המגזר ממנו בא - בהקמת ישיבות, מקוואות, ורשת חינוך לגיל הרך. בבחירות בשנת 1996 זכתה ש"ס בהישג משמעותי וקיבלה עשרה מנדטים.

משפטו של דרעי התנהל בבית המשפט המחוזי בירושלים בפני השופטים יעקב צמח, מרים נאור ומוסיה ארד. המשפט התארך זמן רב (בין 1994 ל־1999), נערכו בו כ־400 ישיבות, והפרוטוקולים התפרסו על כ־50,000 עמודים.

פרשת בר-און חברון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פרשת בר-און חברון

בשנים 1996 ו-1997 ניסה דרעי להשפיע בצורות שונות על מינוי היועץ המשפטי לממשלה. אמנם דרעי לא היה חבר בממשלה, ובש"ס עצמה עלו כוחות חדשים, שהתחרו במנהיגותו, ובהם אלי ישי, אך עדיין היה דרעי "המושך בחוטים" בפוליטיקה של ש"ס[דרוש מקור]

בינואר 1997 התקיימה הצבעה על תוכניתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו להעביר חלקים מהעיר חברון לרשות הפלסטינית, במסגרת הסדר. ש"ס הצביעה בעד ההסדר. ימים ספורים לאחר מכן פירסמה כתבת הערוץ הראשון, איילה חסון, שהצבעת אנשי ש"ס בעד הסכם חברון הייתה חלק מעסקה שבה סוכם כי ליועץ המשפטי לממשלה ימונה רוני בר-און (לימים חבר הכנסת ושר בממשלת ישראל), שנראה לדרעי כיועץ משפטי נוח לעניינו. מינויו של בר-און ליועץ המשפטי אכן התקבל במורת רוח בקהילה המשפטית, והיו רבים שסברו שחסרים לו האישיות והידע המשפטי המתאימים לתפקיד, דבר שהביא להתפטרותו המהירה (למעשה, בר און שימש כיועץ משפטי למשך סוף-שבוע אחד, מיום חמישי שבו מונה ועד יום ראשון שבו התפטר).

בחודש אפריל 1997 פירסמו היועץ המשפטי החדש, אליקים רובינשטיין, ופרקליטת המדינה עדנה ארבל דו"ח על הפרשה. לדבריהם, כנגד רוב המעורבים בפרשה, ובהם בנימין נתניהו ושר המשפטים צחי הנגבי, אין להגיש כתבי אישום מחוסר ראיות, אך כנגד דרעי נמצאו ראיות כי בהתנהגותו דבק רבב פלילי, וכי יש להגיש כנגדו כתב אישום.

בחודש ספטמבר 2003 החליט היועץ המשפטי אליקים רובינשטיין שלא להגיש כתב אישום כנגד דרעי בפרשה זו, בשל הנסיבות שהצטברו מאז, ובהן הרשעתו של דרעי ב"תיק האישי" וב"תיק הציבורי", מאסרו, ופרישתו מהחיים הפוליטיים.

ההרשעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-17 במרץ 1999 הרשיע בית המשפט המחוזי בירושלים את אריה דרעי במרבית אישומי "התיק האישי" - עבירת שוחד אחת, 3 עבירות מרמה והפרת אמונים, וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. דרעי זוכה מעבירת שוחד אחת ומרישום כוזב במסמכי תאגיד. על דרעי נגזרו ארבע שנות מאסר וקנס של 250,000 ש"ח‏‏.‏[4] פסק הדין במשפט השתרע על 917 עמודים.

בפסק הדין כתבו השופטים:

קשה היא תמונת השוחד, שנתגלתה בראיות ותוארה בהכרעת הדין. אין מדובר בכשלון בודד של צעיר שעתה זה נחשף למנעמי השלטון, אלא במי שהתמיד באורח חיים המיוסד על אדני שוחד. לקיחת השוחד השתרעה על פני כל חמש השנים שבהן מילא נאשם 1 תפקידים ממלכתיים. היא פסקה אך בפתיחת חקירת המשטרה. נאשם 1 החל לקבל שוחד בעת היותו עוזר שר הפנים, המשיך בכך בהיותו מנהל כללי של משרד הפנים או מועמד לתפקיד זה, וגם אחרי כן - בתקופת היותו שר הפנים...חמש שנות השוחד עומדות בסימן חפץ נאשם 1 להתעשרות אישית מהירה בדרך של עשיית הון מהכהונות הממלכתיות.

בפסק הדין דחו השופטים לחלוטין את גרסתו של דרעי כי מקור כל הכספים שהופקדו בחשבונו במשפחת ורדרבר, על רקע חוסר הוכחות לטענותיו כמו גם סתירות בין עדויות שונות, ועל כן נותר דרעי ללא הסבר מניח את הדעת באשר למקור חלק משמעותי מהכספים שהופקדו בחשבונו, ועל סמך עדותו של עד המדינה קבעו השופטים כי הכספים שהופקדו היו כספי שוחד.

דרעי זוכה מהאשמה כי היה בין מקימי מש"א (עבירת רישום כוזב במסמכי תאגיד), אך נמצא אשם בכך שאישר את התקצוב למש"א, ועל כן הורשע בעשיית מעשים כתמורה לשוחד. גרסתו של עד המדינה לפיה מש"א הוקמה לשם העברת תקצוב ללב בנים התקבלה בפסק הדין, כנגד גרסת הנאשמים שטענו כי מדובר היה בגוף אמיתי ונפרד.

דרעי ערער על הרשעתו לבית המשפט העליון. ביולי 2000 קיבל בית המשפט העליון את הערעור בחלקו ועונש המאסר הופחת בשנה (לשלוש שנות מאסר)‏‏.‏[5]

ההחלטה התקבלה בזעם בקרב הציבור החרדי-ספרדי. הרב עובדיה יוסף האשים את השופטים במניעים זרים, והצהיר על דרעי כי "הוא זכאי". התסיסה הציבורית נגד גזר הדין ניכרה היטב במערכת הבחירות לכנסת החמש עשרה, ותנועת ש"ס בראשותו של דרעי גרפה הישג חסר תקדים של 17 מנדטים. עם זאת, ולמרות ההישג האלקטוראלי, הדיח הרב עובדיה יוסף את אריה דרעי מראשות תנועת ש"ס, כחלק מההסכמות במשא ומתן הקואליציוני עם ישראל אחת בראשות אהוד ברק, ומינה במקומו ליו"ר ש"ס את אלי ישי.

המאסר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחודש ספטמבר 2000 החל דרעי בריצוי עונשו בכלא "מעשיהו". בכניסתו לכלא נערכה עצרת המונים בהשתתפות רבבות, שם אריה דרעי ביקש סליחה ומחילה מהרב שך כיוון שחפץ לפייסו על הסכסוך והקפידה של הרב בעקבות כניסתו לממשלת יצחק רבין ב־1992, בניגוד לדעתו של הרב שך. ביום בו נכנס לכלא מעשיהו לריצוי העונש, הגיעו לשיאן הפגנות המחאה ההמוניות של תומכי ש"ס, ההכרזות על חפותו של דרעי והקריאות למהפכה ספרדית בישראל. קהל תומכיו הקים בשערי הכלא ישיבה בשם "שאגת אריה".

במהלך תקופת ישיבתו בכלא קיבלה הכנסת חוק לפיו ניתן יהיה לשחרר מן הכלא אסירים שיוכיחו התנהגות טובה לאחר חצי מתקופת מאסרם, במקום שני שליש, כנהוג עד אז. היו שטענו שהחוק נועד להביא לשחרור מוקדם של דרעי, ועל כן כונה "חוק דרעי". טענות אלו היו בין הסיבות שהביאו לביטול החוק לאחר תקופה קצרה. דרעי הכחיש כל קשר לחוק וטען שהליכי חקיקתו החלו לפני שהורשע ונועדו לצמצם את הצפיפות בבתי הכלא. הוא גם לא נהנה משחרור מוקדם בזכות החוק אלא שוחרר, לאחר כמעט שנתיים בכלא, ב-15 ביולי 2002.‏[6]

לאחר שחרורו[עריכת קוד מקור | עריכה]

דרעי מעולם לא קיבל את הרשעתו בתיק זה, והמשיך במאמצים לקבל זיכוי אף לאחר ריצוי עונשו. עיקר טענתו הייתה כי הרשעתו נסמכת על עדותו של עד המדינה יעקב שמואלביץ', שהפרקליטות הסתירה מבית המשפט מסמכים הנוגעים להרשעותיו הקודמות בשווייץ (שמואלביץ' היה המנהל האדמיניסטרטיבי של ישיבת לב בנים לאחר עזיבתו של דרעי, בתקופה שבה נטען כי הועברו כספי שוחד מהישיבה לדרעי). בית המשפט העליון שדן בסוגיה זו במאי 2003 קבע כי גם ללא עדות שמואלביץ' עומדת ההרשעה על כנה, ולכן דחה את בקשתו של דרעי לדיון נוסף בעניינו.

בין המפרסמים מאמרי ביקורת נוקבים אודות הפרשה, שטענו כי בעניינו של דרעי היה מדובר ברדיפה פוליטית, היה חברו האישי של דרעי - אמנון דנקנר, עורך העיתון "מעריב".

לאחר שיחרורו מהכלא נוהל באופן מהיר "התיק הציבורי" בבית משפט השלום בירושלים. ב-24 בספטמבר 2003 זוכה דרעי מארבעה מתוך חמשת האישומים שהוגשו כנגדו, והורשע בעבירה אחת של הפרת אמונים, בכך שהעביר 400,000 ש"ח לעמותה בשם "קול יהודה" שבראשה עמד אחיו, הרב יהודה דרעי‏‏‏‏.[7] בגין עבירה זו נדון דרעי לשלושה חודשי מאסר על תנאי ולקנס של 10,000 ש"ח‏‏‏‏‏[8]‏.

בשנת 2003 הקים דרעי חברת ייעוץ. בין לקוחותיו ניתן למנות את אפריקה ישראל, כלל תעשיות, איי די בי חברה לאחזקות ועורך הדין פנחס רובין.

החזרה לפוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2008 ביקש דרעי להתמודד על ראשות עיריית ירושלים. לשם כך פנה ליושב ראש ועדת הבחירות המרכזית וביקש ממנו לאשר כי משך הקלון שנקבע לו בגין המאסר הוא 6 שנים, כפי שהיה החוק בעת שריצה דרעי את מאסרו ובאופן שיאפשר לו להתמודד בבחירות. יושב ראש הוועדה דחה את בקשתו. דרעי פנה לבית המשפט המחוזי בירושלים וזה פסק שמשך הקלון הוא 7 שנים, בהתאם לחוק התקף, ובכך נמנעה מדרעי האפשרות להתמודד בבחירות אלו‏‏.‏[9]

דרעי השתתף בתקופה זו בתוכנית "מועצת החכמים" ששודרה בערוץ 10.

ביוני 2011 הכריז דרעי בוועידת הנשיא כי הוא מקים תנועה חדשה בשם 'תיקון':‏[10] "אני בדרך חזרה לחיים הפוליטיים בבחירות הבאות. ארוץ בראש תנועה חדשה". עם זאת, ציין דרעי כי "זו לא תהיה מפלגה סקטוריאלית כמו ש"ס". לדבריו, "מה שהתאים בשנת 84' לא רלוונטי עכשיו".

באוקטובר 2012, לקראת הבחירות לכנסת התשע עשרה, חזר להנהגת ש"ס, לצדם של אלי ישי ואריאל אטיאס,‏[11] והוא מוקם במקום השני ברשימת מועמדי המפלגה לכנסת. במאי 2013 מונה על ידי הרב עובדיה יוסף ומועצת חכמי התורה של ש"ס לכהן כיו"ר תנועת ש"ס.‏[12] עם היבחרו לכנסת מונה לכהן כחבר בוועדת חוץ וביטחון של הכנסת.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יואל ניר, אריה דרעי - העלייה, המשבר, הכאב, הוצאת ידיעות אחרונות, 1999
  • מרדכי גילת, קללת דרעי, הוצאת כנרת זמורה ביתן 2012

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ חגי סגל, מקור ראשון, ‏דרעי: אמרתי לרב שאוסלו יהיה טעות, הגר"ע אמר להימנע, באתר כיכר השבת, 17 באפריל 2011
  2. ^ מרב יודילוביץ', תבוטל הצנזורה על סרטים, באתר ynet‏, 27 במאי 2009
  3. ^ א (ת"א) 2382/90 אריה דרעי נגד מרדכי גילת, מלי קמפנר וידיעות אחרונות, ניתן ב-3 במרץ 1993
  4. ^ ‏ת"פ (י-ם) 305/93 מדינת ישראל נגד אריה דרעי‏
  5. ^ ע"פ 3575/99 אריה דרעי נגד מדינת ישראל, ניתן ב-12.7.2000‏
  6. ^ ברוך קראדרעי יערער על דחיית שחרורו, באתר הארץ, 18 בינואר 2002
  7. ^ ‏ת"פ (י-ם) 1872/99 מדינת ישראל נגד אריה דרעי
    דרעי זוכה ב-4 מתוך 5 האישומים בתיק הציבורי; הורשע בהפרת אמונים, באתר חדשות מחלקה ראשונה‏
  8. ^ ‏ת"פ (י-ם) 1872/99 מדינת ישראל נגד אריה דרעי, ניתן ב-20.11.2003
  9. ^ ‏עתמ 8774/08 אריה דרעי נגד מנהל הבחירות לעיריית ירושלים, ניתן ב-2.10.2008‏
  10. ^ פורום חרדים און ליין - עמוד ראשי
  11. ^ עקיבא נוביק, אריה דרעי: "חזרתי הביתה, תודה לאלי ישי", באתר ynet‏, 17 באוקטובר 2012
  12. ^ קובי נחשוני, דרעי מונה ליו"ר ש"ס: "נהיה אופוזיציה לוחמת", באתר ynet‏, 3 במאי 2013


שרי הפנים בממשלות ישראל

יצחק גרינבוים | חיים משה שפירא | ישראל רוקח | חיים משה שפירא | ישראל בר-יהודה | חיים משה שפירא | גולדה מאיר | יוסף בורג | שלמה הלל | יוסף בורג | שלמה הלל | יוסף בורג | שמעון פרס | יצחק חיים פרץ | יצחק שמיר | אריה דרעי | יצחק רבין | אריה דרעי | יצחק רבין | עוזי ברעם | דוד ליבאי | אהוד ברק | חיים רמון | אליהו סויסה | נתן שרנסקי | חיים רמון | אלי ישי | אריאל שרון | אלי ישי | אברהם פורז | אופיר פינס-פז | אריאל שרון | רוני בר-און | מאיר שטרית | אלי ישי | גדעון סער