שולמית אלוני

שולמית אלוני
תאריך לידה	29 בנובמבר 1928
ממשלות	17, 25, 26
כנסות	6, 8 - 13
סיעות	המערך הראשון, רצ, יעד, מרצ
תפקידים בולטים	שרת החינוך והתרבות שרת התקשורת שרת המדע והאומנויות שרה בלי תיק ראש האופוזיציה

שולמית אלוני (נולדה ב-29 בנובמבר 1928) היא פוליטיקאית ישראלית המזוהה עם מחנה השמאל, חברת הכנסת ושרה בממשלות ישראל. החלה את פעילותה במפא"י, הקימה את רצ ולאחר מכן הנהיגה את מרצ. כלת פרס ישראל לשנת תש"ס על תרומה מיוחדת למדינה ולחברה.

קורות חייה

נולדה בתל אביב בשם שולמית אדלר, לאב נגר ולאם תופרת. נצר לשושלת רבנים מצד סביה, יהושע אדלר ומשה פאלושק. בנעוריה הייתה חברה בתנועת הנוער "השומר הצעיר" ובארגון "ההגנה".

שירתה בפלמ"ח במהלך מלחמת השחרור (בין השאר שירתה ברובע היהודי שבעיר העתיקה בירושלים בתקופת המצור).

התחנכה בכפר הנוער בן שמן (אחד ממוריה שם היה ס. יזהר) ובסמינר למורים ע"ש דוד ילין בירושלים. בוגרת הפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית בירושלים. בזמן שלמדה באוניברסיטה עבדה כמורה.

בשנות החמישים פעלה במסגרת "צעירי מפא"י". בשנים 1957-1965 הנחתה בקול ישראל תוכניות רדיו בשם "מחוץ לשעות הקבלה" ו"הנושא בטיפול", ובמסגרתן טיפלה בנושאים של קיפוח אזרחים על רקע נושא זכויות הפרט, נושא שהיה מרכזי אצלה בכל שנות פעילותה הפוליטית. בין השאר חתרה לפתרון בעיות הנובעות מהלכות הנישואים, מבלי לחרוג מההלכה, תוך שהיא מציינת: "למעשה אין בעיה שאין לישבה בדרך זו או אחרת בתחום ההלכה". כמו כן, עסקה בסוגיות של מעמד האישה.

יזמה את הקמת מוסד נציב תלונות הציבור במשרד מבקר המדינה, כדרך נוספת לטיפול בפגיעה של הממסד בזכויות הפרט. בשנת 1966 הקימה את "המועצה הישראלית לצרכנות" ועמדה בראשה עד 1970.

בשנת 1965 נבחרה לכנסת השישית כנציגת המערך. מיד עם היבחרה טיפלה במרץ ובקנאות בנושא זכויות האזרח ונגד כפייה דתית בישראל. היא התקשתה לראות במפא"י את ביתה, בעיקר בגלל עימותיה עם גולדה מאיר. כדי "לבעוט" את גולדה מאיר למעלה מחוץ למפלגה, הציעה אותה אלוני כמועמדת לנשיאות המדינה. לכנסת השביעית לא נבחרה, ובסופו של דבר, על רקע העימות עם גולדה מאיר, פרשה ממפלגת העבודה והקימה את התנועה לזכויות האזרח ולשלום (רצ). התנועה השתתפה בבחירות לכנסת השמינית, שנערכו מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים, וזכתה בשלושה מנדטים.

בממשלתו הראשונה של יצחק רבין, שהוקמה ביוני 1974, כיהנה כשרה בלי תיק, אך התפטרה כעבור ארבעה חודשים במחאה על שיצחק רפאל, שנחשד בקבלת שוחד ב"פרשת תל-גיבורים", מונה לשר עם הצטרפותה של סיעת המפד"ל לקואליציה. בשנים 1975-1976 הייתה מייסדת שותפה ומראשי יעד.

בבחירות לכנסת התשיעית ירד כוחה של רצ, והיא זכתה במנדט אחד בלבד. לאחר בחירות אלה הוקמה קואליציה בראשות הליכוד, ואלוני הייתה מהדוברות החריפות נגד המגמות שהובילה ממשלה זו. אלוני סירבה להצטרף לממשלת האחדות הלאומית של שנת 1984, וכן נשארה עם חמשת המנדטים של רצ מחוץ לממשלה שהוקמה ב-1988. בתקופה זו בלטה במלחמתה בכפייה הדתית לאחר עליית כוחן של המפלגות החרדיות.

בבחירות לכנסת השלוש עשרה רצה בראשות רשימת מרצ שהורכבה מ"רצ", "שינוי" בראשות אמנון רובינשטיין ומפ"ם, וזכתה להישג משמעותי של 12 מנדטים שסייעו לרבין להקים את ממשלתו השנייה, בשנת 1992. היא מונתה לשרת החינוך והתרבות, אך לאחר עימותים עם הדתיים על רקע התבטאותה בנושא האבולוציה נאלצה לפרוש מתפקידה בשנת 1993, והסתפקה בתפקידים בכירים פחות של שרת המדע והאמנויות ושל שרת התקשורת. עם חתימתם של הסכמי אוסלו הביעה אלוני תחושה לפיה ההסכמים הם תפנית חיובית בקנה מידה היסטורי: "אני מרגישה כמו בכ"ט בנובמבר - אז לא ידענו לקראת מה אנו הולכים, אבל ידענו שאנו הולכים לימים גדולים". בחודש מאי 1995, בעת נאום במלון הילטון בניו-יורק, הוכתה השרה אלוני בידי ז'ק אביטל.

במשך הזמן, מעמדה במפלגתה התערער וכאשר הגיע מועד בחירתה מחדש, הציג יוסי שריד את מועמדותו לתפקיד. אלוני העדיפה שלא להתמודד מולו ויוסי שריד הפך להיות יו"ר המפלגה בשנת 1996, והיא פרשה מפעילות מפלגתית.

בשנת 1999 קיבלה אלוני את אות זכויות האדם ע"ש אמיל גרינצוויג.

בשנת 2000 הוענק לה פרס ישראל בקטגוריה של תרומה לחברה, וזאת חרף מחאות הממסד הדתי (כולל עתירה לבג"ץ, שנדחתה). בין נימוקי השופטים לקבלת פרס ישראל נאמר כי הפרס ניתן לה בזכות "מאבקה על כבוד האדם וזכויותיו היסודיות והטבעיות, היותה פה לאזרח, מאבקה למען תיקון עוולות, הנפת דגל השוויון בין העמים והאמונות השונות בישראל והכבוד ההדדי". השופטים הוסיפו כי "רבים מן הנושאים שעליהם נאבקה אלוני בעוז כחלוצה לפני המחנה הפכו במרוצת השנים לנחלת הכלל, וכמה מהם אינם שנויים עוד במחלוקת".

בבחירות לכנסת ה-17 וה-18 הוצבה באופן סמלי במקום ה-120 ברשימת מרצ לכנסת.

משפחתה

בשנת 1952 נישאה לראובן אלוני (מייסד מינהל מקרקעי ישראל וראש המינהל האזרחי במרחב שלמה), והם עברו להתגורר בכפר שמריהו. לזוג נולדו שלושה ילדים: דרור אלוני, ראש מועצת כפר שמריהו, אל"מ במילואים ולשעבר מנהל הגימנסיה העברית הרצליה; פרופ' נמרוד אלוני, פילוסוף של החינוך בסמינר הקיבוצים; ובמאי הקולנוע אודי אלוני. ראובן אלוני נפטר בשנת 1988.

אידאולוגיה

אלוני מדגישה בתפיסתה ובפעולותיה לאורך השנים מספר מרכיבים עיקריים:

• זכויות אדם - אלוני הדגישה כי אסור לרוב לפגוע במיעוט. היא פעלה למען החלשים בחברה, מובטלים, עניים ו"כל מי שהרגיש נפגע על ידי פעילות הממשלה". לדעתה, זכויות האדם לא נעצרות בקו הירוק, ועל כן נאבקה למען זכויות של פלסטינים רבים שנפגעו לדעתה על ידי השלטון הישראלי.

• תפיסה כלכלית סוציאל-דמוקרטית - לדעתה, מדינת ישראל צריכה לחזור להיות מדינת רווחה ולגלות סולידריות כלפי מעוטי היכולת.

• מאבק בכפייה הדתית - אלוני דרשה להוציא מן הרבנות את האחריות הבלעדית למעמד האישי ונאבקה נגד החקיקה הדתית ונגד הקצאת כספים עודפים (לטענתה) לחרדים. בין היתר חיתנה זוגות פסולי חיתון בנישואים אזרחיים.

• שיפור מעמד האשה - חקיקת חוקים למניעת אפליית נשים ולחיזוק מעמדן.

• חתירה להסכם שלום עם הפלסטינים על בסיס פשרה טריטוריאלית והקמת מדינה פלסטינית - אלוני נאבקה למען הקמת מדינה פלסטינית עוד בשנים שמושג זה היה מוקצה מחמת מיאוס בקרב הציבור הרחב.

מחלוקות אליהן נקשר שמה

• שולמית אלוני מציגה את דעותיה בחריפות ואף השוותה פוליטיקאים ישראלים לנאצים, וספגה תגובות חריפות ממבקריה.
• לטענתה, כאשר ביקשה לגונן על הקהילה הלהט"בית, הטיח בה ראש הממשלה, מנחם בגין, "את מגינה על הבהמות?"‏‏.
• התנגדותה לפעילות המפלגות החרדיות, ובפרט מפלגת ש"ס, גרמו בין השאר להתבטאויות חריפות נגדה ברחוב הדתי, כגון דברי הרב עובדיה יוסף ש"צריך לעשות משתה ביום שתמות". במהלך כהונת ממשלת ישראל העשרים וחמש, אחת מהתבטאויותיה הביאה לדרישה של החרדים להדחתה מתפקיד שרת החינוך, דרישה שנענתה.
• לאחר שפרשה מתפקידיה הנבחרים החריפה אלוני את התבטאויותיה בעניין הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בעקבות אינתיפאדת אל אקצה התבטאה אלוני בראיונות לכלי תקשורת ישראליים וזרים ובכתיבת מאמרי פובליציסטיקה. בין התבטאויותיה: "רק בישראל יכול רוצח להגיע לדרגה של שר ביטחון", "ישראל מבצעת פשעי מלחמה", "אנחנו (ישראל) תמיד משתמשים באנטישמיות כתירוץ", "על שרון לעמוד לדין" ו"ישראל... הפכה למשטר אפרטהייד, למעשה, וזה מתבטא באפליה בתקציבים לשירותים ולפיתוח. ישראל היא מדינה אתנוקרטית ולא דמוקרטית". אלוני התנגדה בצורה חריפה למבצע עופרת יצוקה וטענה כי "הפכנו את עזה למחנה מעצר ענק שבו מיליון וחצי איש. אין יוצא ואין בא. מי שנמצא במחנה מעצר זכותו להגיב"‏‏. אלוני הרחיבה את ביקורתה לכלל הציבור הישראלי וטענה כי "אנחנו פשוט עם נבזה. מה שאנחנו עושים בשטחים גרוע מכל הפוגרומים שעשו ליהודים".

ספריה

• אזרח ומדינתו - יסודות בתורת האזרחות, 1958 - ספר ללימוד אזרחות בבתי הספר התיכוניים שיצא לאור במהדורות רבות.
• זכויות הילד בחוקי מדינת ישראל, 1964
• נשים כבני אדם, 1976
• ההסדר - ממדינת חוק למדינת הלכה, 1970
• לא יכולה אחרת - ביוגרפיה פוליטית, 1997
• דמוקרטיה באזיקים, עם עובד, תל אביב 2008

פרסמה מאמרים רבים בעיתונים ובכתבי עת בישראל ובעולם.

ראו גם

• נשים בממשלות ישראל

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: שולמית אלוני

• שולמית אלוני, באתר הכנסת
• על שולמית אלוני, באתר הסוכנות היהודית
• שולמית אלוני, באתר פרס ישראל
• נעמי חזן, שולמית אלוני, ב-Jewish Women Encyclopedia (באנגלית)
• רועי בהריר, 1426 מילים עם שולמית אלוני, באתר nrg מעריב, 7.11.2002
• שולמית אלוני, מורים יקרים, באתר ynet,‏ 09.10.07
• ריכוז מאמריה של שולמית אלוני באתר ynet
• שירות "הארץ", שולמית אלוני: מופז רוצח ופושע, באתר הארץ - התבטאויות של שולמית אלוני לעיתון "כל אל-ערב"
• חגי קראוס, ראיון עם שולמית אלוני, גלובס, 03/12/2009
• התוכנית נפגשים עם קבלה - שולמית אלוני מתוך ערוץ הקבלה
• ירמי עמיר, לביאה שואגת, מגזין אחר, 18/06/2010

על יצירתה:

• רחל אורן, זכויות הילד במדינת ישראל, דבר, 23 ביוני 1964
• יאיר שלג, המושלים והכיפה, באתר הארץ, 8.10.2008
• שולמית אלוני ועמית גורביץ', תגובה ליאיר שלג, באתר הארץ, 20.10.2008

הערות שוליים

הקודם: -

יושבת ראש מרצ

הבא: יוסי שריד