חטיבה 188 במלחמת יום הכיפורים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חטיבה 188
Hativa188.PNG
תג היחידה של חטיבה 188
סוג היחידה חטיבה
שייכות חיילית חיל השריון הישראלי
יחידות משנה גדוד 74, גדוד 53, גדוד 39 (לא השתתף בפועל בימים הראשונים)
אמל"ח עיקרי טנק שוט קל
סד"כ 79 טנקים (בשני גדודים)
אבדות 79 הרוגים‏[1]

לחטיבה 188, חטיבת שריון סדירה של צה"ל, נודע תפקיד משמעותי בלחימה בחזית הצפון במלחמת יום הכיפורים, מלחמה בה מילאו כוחות השריון הישראלי תפקיד מרכזי.

במהלך היממה הראשונה ללחימה איבדה החטיבה את הפיקוד הבכיר שלה. כ-80 מחיילי חטיבה 188 נהרגו במלחמת יום הכיפורים ורבים אחרים נפצעו. רוב אבידות החטיבה נגרמו במהלך קרבות הבלימה ברמת הגולן בהם השתתפו כוחות החטיבה בשלבי הפתיחה של המלחמה.

החטיבה ערב המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז מלחמת ששת הימים נוצר צורך לשמור על כוחות שריון סדירים ברמת הגולן ככוח זמין ומיידי לפעולות מול הסורים. המשימה הוטלה על חטיבה 188. ביוני 1973 מונה אל"ם יצחק בן-שוהם למפקד החטיבה. החטיבה כללה בשלב זה שני גדודים סדירים – גדוד 74 בפיקודו של סא"ל יאיר נפשי וגדוד 53 בפיקודו של רס"ן עודד ארז, גדוד נוסף, גדוד 39, היה גדוד מילואים של החטיבה ומפקדו היה סא"ל יואב וספי. כאשר מתייחסים לחטיבה במלחמת יום הכיפורים, מקובל להתייחס רק לשני הגדודים הסדירים, כיוון שגדוד המילואים הגיע מאוחר יותר לשדה הקרב ולא השתתף במערכה לצד הכוחות הסדירים של 188 אלא במסגרת חטיבה אחרת.

טנק שוט קל
  • ציוד - החטיבה הייתה מצוידת בטנקים מסוג שוט קל שהיו טנקים בריטים שהגיעו לצה"ל בראשית שנות ה-60. הטנקים, שהונעו באמצעות מנוע דיזל, היו שיפור של ה"שוט מטאור", טנק שהיה בשימוש מספר חטיבות מילואים והונע במנוע בנזין שנחשב פחות אמין ומסוכן יותר. ערב המלחמה היו ברשות החטיבה, על שני גדודיה, 71 טנקים כשירים.
  • פריסה – בשגרה הייתה החטיבה מחולקת למחלקות טנקים, כאשר לכל מחלקה היה חניון ובו 3 טנקים, פריקאסט (מבנה טרומי), 12 אנשי צוות, חובש ואיש צוות טכני. החניונים היו ממוקמים סמוך לאזורים בהם היה על הפלוגות להתייצב ללחימה. עמדות ההתייצבות, או ה"רמפות", היו משטחי עפר מוגבהים מהם היה ניתן לצפות על כוחות האויב ובמידת הצורך לשלוט באש ולבלום את התקדמותם.
  • כוננות - סמוך ליום הכיפורים הועלתה הכוננות בצה"ל וגם בחטיבה 188, דובר על "יום קרב", מצב בו כוחות סוריים ינסו לעבור את הגבול כדי להשתלט על מוצב או יישוב ישראלי. עקב כך לא הוכנו מצבורי תחמושת גדולים ולא הוכנו צוותי הספקה מעבר לתקן השגרתי. דבר זה התברר כאחת הבעיות היותר חמורות של לוחמי 188 כאשר הבינו את גודל הצרה שנפלה עליהם.

המחדל המודיעיני הביא לכך שבפרוץ הקרבות, עמדו ברמת הגולן לא יותר מ-177 טנקים ישראליים אל מול מאות רבות של טנקים סוריים שעמדו בקו הראשון. הסברה המרכזית הייתה, כי כוחות 188 בתגבורת של חטיבה 7, יספיקו לבלום את השריון הסורי ויתנו לכוחות המילואים זמן להתארגן ולהגיע לרמה כדי לסייע בייצוב הקו ואף לצאת למתקפת נגד.

החטיבה במלחמת יום הכיפורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

6 באוקטובר - בלימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חמש דקות לפני השעה שתיים בצהריים, החלה להינתך אש ארטילריה סורית עזה לכול אורך החזית, כוחות השריון ששהו בחניונים המחלקתיים פנו לעלות על הכלים ולמהר לעמדות שיועדו להם. שני גדודי החטיבה היו פזורים לכול אורך הגבול, מחולקים לגזרות של פלוגות וחלקי פלוגות כאשר ביניהם מפוזרים הכוחות של חטיבה 7. הגדודים חולקו אף הם לכמה כוחות, כאשר חלק מגדוד 53 היה בדרום הרמה וחלקו בצפונה וכך גם לגבי גדוד 74.

ההתקפה הסורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם ההפגזה הארטילרית ותקיפות האוויר הסוריות על הרמה, התעוררו שלוש הדיוויזיות הממוכנות הסוריות והחלו לעשות את דרכן אל עבר הקו הסגול (קו הפרדת הכוחות בין ישראל וסוריה לאחר מלחמת ששת הימים). הכוחות הסוריים היו בנויים כך שבכול דיוויזיה יש חטיבת שריון, חטיבה ממוכנת ושתי חטיבות חי"ר שלכול אחת מהן יש גם גדוד שריון. בנוסף היו לסורים שתי חטיבות שריון עצמאיות (47 ו-51) אשר גם הן השתתפו במאמץ ההבקעה הראשוני. כוחות נוספים של שתי דיוויזיות משוריינות (1 ו-3) הושארו כעתודה מאחור.

המח"ט בן-שוהם, שמונה למפקד הגזרה כיוון שאלוף הפיקוד יצחק חופי נאלץ לטוס למטכ"ל בתל אביב לישיבה דחופה, נשאר בבונקר הפיקוד בנפח כאשר הוא מקבל ידיעות מכוחותיו על העוצמה הסורית המתקרבת.

גזרה דרומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עקב הכוננות המוגברת בפיקוד, חולקה רמת הגולן ערב יום הכיפורים לשתי גזרות, האחת, הדרומית החלה מאזור מוצב 116 שהיה מוצב החי"ר הדרומי ביותר (אשר לוחמיו, יחד עם לוחמי החי"ר בתל א-סאקי, שמרו על האזור הדרומי ביותר בו יכלו לחדור כוחות שריון סורים כיוון שדרומה משם נחל הרוקד היווה מכשול טבעי שלא איפשר מעבר שריון), ונגמרה בתל חזקה במרכז הרמה. השנייה, הצפונית, החלה מתל חזקה ונגמרה במורדות החרמון באזור מוצב 104, הצפוני ביותר פרט לחרמון.

אנדרטה לחיילי גדוד סופה שנפלו במלחמה. האנדרטה ממוקמת באזור הקרבות במדרונות גבעת אורחה והג'וחדר.

תפיסת המודיעין טרם המלחמה גרסה, כי הכוחות הסוריים יעדיפו לפרוץ בגזרה הצפונית באזור העיר הסורית הנטושה קוניטרה, זאת למרות שפריצה בחלק הדרומי הייתה אמורה להיות קלה יותר. המחשבה שקוניטרה היא היעד המועדף עבור הסורים נבעה מהסיבה, שהפיתחה (מקום בו אין מכשולים טבעיים עבור הטנקים כמו הרים או ואדיות) במרכז הרמה הייתה קרובה יותר למחנה נפח ובסופו של דבר לחציית נהר הירדן. בעקבות תפיסת המודיעין הנ"ל הוחלט כי מרבית הכוחות (3 גדודים של חטיבה 7 ורוב גדוד 74 של חטיבה 188) יימצאו בגזרה הצפונית, כאשר כוח של שני גדודים בלבד ישמור על הדרומית. מהר מאוד נראה היה כי הסימנים בשטח מעידים על כך שהמודיעין היה מוטעה וכי המאמץ העיקרי מסתמן בדרום בפיתחת חושנייה. בפיקוד המשיכו שעות רבות להמתין להתפרצות של המתקפה הראשית במרכז הרמה כמעט בלי לשים לב שהאחיזה בגזרה הדרומית מתחילה לקרוס.

כוחות חטיבה 188 שהתייצבו ברמפות החלו לצלוף ולפגוע בכוחות הקדמיים של הסורים ככל שהלכו והתקרבו אליהם, טנקי גישור ודחפורים שנועדו לגשר על תעלת הנ"ט נפגעו ראשונים אך אחרים החליפו את מקומם. טור השריון הסורי נראה ללוחמים המעטים של חטיבה 188 אינסופי וכי על כל טנק שנפגע באו אחרים במקומו. הלחימה עם השריון והחי"ר הסורי נמשכה ובסיוע כוחות מגדוד 82 של חטיבה 7, פגעו הכוחות בטנקים רבים אך הסורים לא הרפו את לחצם. לקראת שעות הערב החלו כוחות חטיבה 188 להיהדף אחורנית תוך ספיגת אבדות ושריון סורי החל לחצות את הקו ממוצב 116 צפונה לעבר הכפר הצ'רקסי ההרוס חושנייה.

הלחימה בשעות החושך (שירד כבר בסביבות 18:00) לא הייתה ידידותית לכוחות החטיבה, כיוון שפרט לאמצעי ראיית לילה מיושנים ופאסיביים (לא ניידים אלא קבועים) בטנק, לא הייתה לחיילים שום אפשרות לזהות את הסורים המתקדמים ולכן היעילות של לחימת הלילה של טנקי 188 הייתה פחותה משמעותית מיכולתם ביום. בנוסף לטנקים הסורים היו אמצעי ראיית לילה, דבר שנתן להם יתרון משמעותי. עודד ארז, מג"ד 53, נמצא מפרוץ האש לצד חייליו שנלחמו על חייהם בדרום הרמה, שוב ושוב התחנן לארטילריה ולתקיפות אוויריות אך נשאר לבדו, אומרים לו להחזיק מעמד. לקראת שבע בערב לאחר דיווחים מרובים בקשר על הדיפת כוחות צה"ל ועל החדירה הסורית, יצא המח"ט בן שוהם מנפח על טנק המג"ד כדי לאתר את כוחותיו, להפיח בהם מוטיבציה ולסייע כמה שניתן בעצירת השריון הסורי. בסביבות 21:30 עלה לרמה כוח נוסף של שני טנקים אשר מפקדו, צביקה גרינגולד, (שהגיע למחנה נפח כבר ב-18:00) המתין בקוצר רוח להיכנס לקרב.

המטלה שהוטלה על צביקה הייתה לפטרל על ציר הנפט, לבדוק את רמת החדירה הסורית לגזרה, ולהשמיד כל כוח סורי שנקלע לדרכו. "כוח צביקה" הוכיח עצמו כיעיל מאוד והצליח לבלום את התקדמותו של חוד חטיבת השריון הסורית 51. צביקה המשיך בלחימה כל הלילה כאשר במהלכו החליף טנק לאחר שנפגע ומאוחר יותר החליף עוד אחד לאחר שנקלע למארב יחד עם כוח מילואים (פלוגה מגדוד 266 של חטיבה 179 בפיקוד סא"ל עוזי מור) שבו נפגעו 7 טנקים. עם ירידת הערב ופריצת השריון הסורי בדרום רמת הגולן, הבין המג"ד ארז כי אין אפשרות לעצור את הסורים שבידם אמצעי ראיית לילה. הטנקים של חטיבה 188 נשארו בעמדותיהם כל הלילה, ממתינים למפגש מקרי עם טנקי טירן של הסורים. ובעיקר מנסים לנוח לקראת יום הקרב של מחר.

גזרה צפונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדרטה לחיילי גדוד סער שנפלו במלחמה. האנדרטה ממוקמת באזור הקרבות במדרונות שבין הר ורדה לבין הר כרמים

המצב בגזרה הצפונית היה שונה לחלוטין מאשר בדרום, כוחות 188 בפיקוד סא"ל יאיר נפשי, מג"ד 74 בצפון, עמדו איתן כנגד ההתקפות החוזרות ונשנות של הסורים בגזרתם ויחד עם גדודי חטיבה 7 סיכלו כל ניסיון חדירה שנעשה מצידם.

צפון רמת הגולן מאופיין ביותר תלים געשיים וגבעות מאשר בדרום, בשל כך, רוחב הגזרות האפשריות לפריצה היה קטן יותר וניתן היה לבנות מערך בלימה טוב יותר כנגד הסורים, כפי שנעשה בפועל. כיוון שההערכות המודיעיניות דיברו על צפון הרמה כגזרת פריצה מועדפת לסורים, רוכז בצפון כוח גדול (כמאה טנקים). כאשר מתייחסים לשתי הנקודות הללו, של שטח שולט טוב יותר וכמות כוחות מגנים גדולה יותר ניתן להבין למה נדמה היה כאילו ברמת הגולן התנהלו שתי מערכות, האחת בצפון, בה צה"ל חזק, משמיד ושומר על הקו והאחת בדרום בה צה"ל חלש.

מג"ד 74 נפשי, שהיה בקשר עם כוחותיו שהיו פרוסים גם בדרום הרמה, היה חסר אונים מול הדיווחים בקשר, על הנפגעים הרבים, המחסור בתחמושת והתקדמות הסורים שהועברו אליו כל העת מהדרום. למרות שלחץ השריון הסורי היה חלש יותר בצפון, הארטילריה הייתה מדויקת, גם בצפון נאלצו הכוחות לדלג מעמדה לעמדה כדי להישמר מהארטילריה שטווחה ביעילות רבה על עמדותיהם.

7 באוקטובר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלילה שבין 6 ל-7 באוקטובר כמעט שלא התנהלה לחימה, כוחות צה"ל עיוורי הלילה ניסו להסתתר והכוחות הסורים רצו להתקדם מערבה בשקט ואחר כך לחכות לבוקר כדי להתעמת עם צה"ל.

גזרה דרומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדרטה לזכר סמח"ט 188 סא"ל דוד ישראלי וסגן יואב ברקאי. ממוקמת ברמת הגולן, על ציר הנפט, מזרחית לנפח

עם שחר ניעורה מכונת הקרב הסורית בדרום והמשיכה ללחוץ לעבר מרכז הרמה - מחנה נפח. חטיבה 188 כבר לא הייתה לבדה ואליה החלו להצטרף בהדרגה כוחות מילואים מחטיבות 179 ו-679. לאחר אור ראשון והתייעצות עם מטה הפיקוד עלה עודד ארז עם 15 הטנקים שנותרו לצה"ל בגזרה לתל פארס, שנשאר עמדה צה"לית מכותרת בשטח בשליטה סורית. התל היה עמדה שולטת מערבית למוצב 114 בדיוק במרכז בין שני צירי החדירה הסורים.

  • תל א-סאקי – זוהי גבעה בחלק הדרומי ביותר של הרמה מעט מצפון לנחל הרוקד שמתחיל ליפול לכיוון הגבול עם ירדן. בבונקר בראש התל שהו בלילה שבין שבת לראשון כמה צוותי טנקים שכליהם נפגעו וכמה חיילים מגדוד 50 של הנח"ל המוצנח שאבטחו את התל עוד לפני המלחמה. בבוקר יום ראשון הגיעו כוחות סורים וכבשו את התל. החיילים הישראלים שברובם היו פצועים נעלו עצמם בבונקר המוצב וחיכו לחילוץ. סמח"ט 188 סא"ל דוד ישראלי הגיע בבוקר וחבר לכוח צביקה. צביקה הפצוע נשם לרווחה שמפקד גבוה יותר בא לסייע לו, אך עדיין לא עזב את המערכה. הכוח, שמנה כבר 14 טנקים, התחיל בהתקדמות מזרחה כדי להתחיל בהדיפת הטנקים הסורים מחטיבה 51.
  • מחנה נפח – בשעה 7:30 ניתנת פקודה לפנות את מחנה נפח, אנשי המפקדה והרפואה של החטיבה ששהו במחנה נמלטו ממנו לפני שיגיעו כוחות סוריים למחנה. שעתיים לאחר הודעת הפינוי חזרו החיילים המפונים למחנה. המח"ט בן-שוהם חבר לכוח הסמח"ט וביחד מנו כוח של 15 טנקים כאשר הם פועלים כל הזמן באזור ציר הנפט ובולמים כוחות סוריים שמנסים להתקדם מערבה.
  • הקרב על נפח – בסביבות השעה 13:00 דווח לכל היחידות בשטח כי כוחות סוריים עולים על גדרות המחנה בנפח. הכוחות שחמקו מעיני כוח המח"ט החלו להיכנס למחנה תוך שהם יורים ומפגיזים מבנים וכלי רכב. כוחות מחטיבה 188, 179 ו-679, פנו לעבר נפח בניסיונות להדוף את הסורים. הקרב שהתפתח סביב השעה 14:00 בצהריים לא היה פשוט, שריון סורי רב נמצא בקרבת המחנה ולמרות פגיעות טובות לא הצליח כוח המח"ט להדוף את הסורים. במהלך ההסתערות על נפח נפגע טנק הסמח"ט ישראלי והוא נהרג. המח"ט בן-שוהם שלא היה מודע לכך המשיך לבדו בהסתערות לעבר המחנה. עשרים דקות אחר כך נפגעו ונהרגו מאש מקלעים (הם עמדו חשופים בצריח) גם איציק בן-שוהם וקצין האג"ם החטיבתי רס"ן בני קצין. הקרב על נפח הסתיים באותה מהירות שהתחיל לאחר השמדת 4 טנקי האויב שחדרו למחנה. אולם חטיבה 188 שאיבדה בפחות מחצי שעה את המח"ט, הסמח"ט וקצין האג"ם, נשארה 24 שעות מפרוץ הקרבות ללא פיקוד בכיר.
  • תל פארס - על התל עדיין היו מרוכזים כל הטנקים שנותרו למג"ד 53. השטח כותר לחלוטין בכוחות סורים, אך תל, שהוא עמדה שלטת, אינו קל לכיבוש ומצד שני קל להגנה. ממקומו צפה הכוח בכלים סורים ופגע בהם אך לא הצליח לעצור את התקדמותם. למרות הכיתור הסורי הודיע הפיקוד לעודד ארז כי הוא רשאי לעזוב את התל לקראת ערב, 15 טנקים (מתוכם 11 של 188 ו-4 של חטיבה 7) התחילו לרדת עם ערב מהתל לכיוון מחנה ירדן. השיירה כונתה בפי הלוחמים שיירת הרפאים. רק כאשר הגיעו למחנה ירדן הבינו הלוחמים המותשים את גודל האסון שנפל עליהם - פיקוד בכיר שנמחק כולו וחברים רבים חללים, פצועים או נעדרים.

גזרה צפונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

7 באוקטובר בגזרה הצפונית דמה מאוד לקודמו, גם ביום הזה נערכו התקפות רבות של שריון סורי וגם ביום הזה כולן נהדפו על ידי הכוחות בפיקוד נפשי וכוחות חטיבה 7.

8 באוקטובר[עריכת קוד מקור | עריכה]

גזרה דרומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כוחות 188 שאבטחו בתחילת המלחמה, רק יומיים קודם לכן, את הגזרה הדרומית ברמת הגולן, כבר לא נמצאו שם. כוחות מאוגדה 146 של משה פלד, שברשותם 160 טנקים עם צוותים רעננים, לקחו את הפיקוד על הגזרה ושחררו את שרידי 188 מאזור זה.

  • תל א-סאקי - 28 החיילים שהיו נצורים בבונקר כבר יומיים, גילו להפתעתם כי אינם מכותרים בכוחות סוריים, כוחות של סיירת השריון של אוגדה 146 הגיעו לבונקר הנצור וחילצו את עשרות הפצועים ששהו בו.

גזרה צפונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כוחותיו של נפשי בגזרה הצפונית המשיכו לצד חטיבתו של אביגדור בן-גל לשמור על הקו מפני התקפות סוריות חדשות. המצב לפיו לסורים אין סיכוי להבקיע בדרום הרמה המתוגבר, הוביל את המודיעין לחשוב כי מהלך סורי מרכזי נוסף עלול להתרחש בגזרת קוניטרה וכי על הכוחות במרחב להיות ערוכים לה.

  • "ליל הבזוקות" - משהבינו הסורים כי כוחות צה"ל שולטים בגזרה הצפונית ואין ביכולתם של כוחות שריון קטנים לחדור את מעגל האבטחה, החלו הם לשלוח חוליות קומנדו מצוידות במטולי רקטות מסוג RPG-7 כדי לפגוע בטנקים באישון הליל. מספר טנקים נפגעו וחיילים נהרגו, אך המתקפת הסורית לא הצליחה להדוף את הכוחות הישראליים.

9 באוקטובר - עמק הבכא[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב עמק הבכא

הקרב בגזרה הצפונית בכלל ובעמק הבכא נמשך ללא הפסקה מפרוץ הקרבות ב-6 לחודש עד ה-9 בו. עם זאת נהוג לייחס את הפרק הקשה ביותר במערכה ל-9 באוקטובר, שהיה היום בו הבינו הסורים שנהדפו בדרום הרמה כי לא יוכלו לפרוץ משם, והפעילו את כול כוחם בניסיון לפרוץ בגזרת חטיבה 7.

כוח נפשי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם סיום לחימתה של חטיבה 188 בגזרה הדרומית הכוח הפעיל היחידי שנשאר לחטיבה היו הטנקים בפיקוד סא"ל יאיר נפשי שפעל תחת פיקוד חטיבה 7. עם התייצבות הכוחות הרעננים של אוגדה 146 בדרום, התהפך גלגל המלחמה כאשר הלחץ הסורי עבר לצפון ושכך בדרום. בסביבות השעה 7:00 בבוקר נצפו מסות שריון סוריות אדירות בדרך לעמק שבין קוניטרה לתל חרמונית, מעל 200 טנקים סורים התקדמו לעבר חמישים הטנקים הישראלים שצוותיהם לא ישנו כבר 3 לילות. הקרבות היו קשים מאוד, הטנקים הישראלים צלפו ופגעו בעשרות כלים סוריים, אך הם המשיכו להתקדם - ניכר שהכוחות הסורים אינם מוותרים בעוד שהכוחות הישראלים הופכים דלילים יותר עקב פגיעות ומחסור בתחמושת.

כוח בן-חנן[עריכת קוד מקור | עריכה]

סא"ל יוסי בן-חנן היה מפקד גדוד 53 עד שלושה חודשים לפני המלחמה, כאשר החליף אותו עודד ארז. ביום הכיפורים שהה בן-חנן בחו"ל עם אשתו הטרייה, וכאשר שמע על המתרחש בישראל, מיהר לעלות על הטיסה הראשונה שמצא והגיע לישראל ב-8 באוקטובר.

ביום שלישי, 9 באוקטובר, לאחר נפילתם של המח"ט, הסמח"ט וקצין האג"ם לא נשאר לחטיבה 188 פיקוד בכיר פרט לשני מפקדי הגדודים שלה. בעת הגעתו לחזית מונה בן חנן, שהיה הוותיק ביותר בחטיבה, למח"ט החדש והחל לבנות סביבו את הכוח המשוריין משרידי הכוחות שנותרו.

בסביבות 11:00 בבוקר הגיע בן-חנן עם 13 טנקים מ"שיירת הרפאים" (מג"ד 53 עודד ארז כבר לא היה מסוגל להוביל אותם חזרה לקרב) לסייע לכוחות חטיבה 7 הנכתשים בעמק הבכא, התגבורת העלתה את הכוח ואת המורל בצד הישראלי והצליחה לשבור את ההתקפה הסורית.

הבקעה 22-11 באוקטובר[עריכת קוד מקור | עריכה]

כוחות החטיבה כולם פעלו מ-9 באוקטובר רק בגזרה הצפונית. ביום חמישי, 11 באוקטובר, התחילה ההבקעה אל מעבר לקו הסגול, כאשר כוחות חטיבה 188 (כ-15 טנקים בסה"כ) מובילים בראש. בסביבות תל-שאמס נפגעו 4 מתוך 6 טנקי כוח בן-חנן ורוב הלוחמים נפצעו או נהרגו. המח"ט יוסי בן-חנן שנפצע קשה בקרב חולץ על ידי כוח מסיירת מטכ"ל.

בהמשך הלחימה חלק משרידי חטיבה 188 השתתפו בקרבות כמסופחים ליחידות אחרות, לוחמים בכוחות העיראקים שנשלחו לסייע לסורים ומסייעים לשמור על המובלעת הישראלית כנגד ההתקפות של האויב.

ב-22 באוקטובר נערך המבצע השני והמוצלח יותר לכיבוש החרמון, 6 טנקים של חטיבה 188 השתתפו במבצע כסיוע לטור החי"ר המשוריין שעלה לחרמון.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לפי סיימון דנסטאן (מלחמת יום הכיפורים 1973 (1) רמת הגולן, הוצאת אוספרי, 2003) מספר ההרוגים הינו 112. מצד שני, לפי אבירם ברקאי (על בלימה, ספרית מעריב, 2009) מספר ההרוגים הינו 79.