מבצע קינוח

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מבצע קינוח
מוצב החרמון 1973.JPGמוצב החרמון שנת 1973
עימות:

מלחמת יום הכיפורים

תאריך:

21 באוקטובר 1973

קרב לפני:

הניסיון הישראלי הראשון לכיבוש החרמון במלחמת יום הכיפורים

קרב אחרי:

פריצת הדרך לשיא החרמון

מקום:

מוצב החרמון, הר החרמון

תוצאה:

ניצחון ישראלי

הצדדים הלוחמים
Flag of Israel.svg ישראל Flag of Syria.svg סוריה
מפקדים

יקותיאל אדם

אחמד ריפעי אל ג'וג'ו

כוחות

גדוד 51, גדוד 17 והפלס"ר מגולני חטיבת המילואים של הצנחנים 317, בסך הכל כ-1000 חיילים

גדוד 82 עם כ־400 חיילים

אבידות

55 הרוגים, 80 פצועים

?

מבצע קינוח הוא מבצע של צה"ל לכיבוש מוצב החרמון שנערך בין 21 באוקטובר ל22 באוקטובר 1973, ובסיומו הצליחה חטיבת גולני לכבוש מחדש את ההר ובמקביל כבש כוח משולב של צנחנים במילואים וחיל ההנדסה את החרמון הסורי. הקרב נערך לאחר שמוצב החרמון נפל עם פתיחת מלחמת יום הכיפורים לידי הסורים. במהלך המלחמה אירעו מספר קרבות, בניסיון ישראלי לשוב ולהשתלט על ההר.

כוחות ופיקוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפיקוד העליון נמסר ליקותיאל אדם. תחתיו פעלו שתי חטיבות:

  • היחידה ההנדסית הפיקודית של פיקוד צפון וגדוד הצמ"ה

סוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • גדוד 82 (סלימאן חסן)
  • כוח מגדוד הסיור 183 (ריפעי אל-ג'וג'ו)

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

איור של חייל קומנדו סורי, אוקטובר 1973.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הכיבוש הסורי של החרמון

בפתיחת מלחמת יום הכיפורים ב־6 באוקטובר כבש הקומנדו הסורי את מוצב החרמון. לאחר יומיים, ב-8 באוקטובר, ניסה כוח מחטיבת גולני לכבוש בחזרה את החרמון, ההתקפה נכשלה, בסיומה נהרגו 25 לוחמים בהם מפקד גדוד 17 של חטיבת גולני, סא"ל דובי דרור. בין 8 באוקטובר ל־21 באוקטובר לא בוצעו ניסיונות משמעותיים לכבוש מחדש את מוצב החרמון, אך נערכו פשיטות ופעולות ל"ריכוך" העמדה הסורית ופגיעה בכוחות המחזיקים במוצב. במהלך אותה תקופה נערכה פשיטה של כוח מגדוד 51 של חטיבת גולני בפיקודו של המג"ד יהודה (יודק'ה) פלד למבואות החרמון הסורי במטרה לפגוע בחיילים הסוריים ששהו במוצב ובכך לערער את ביטחונם על ידי הטמנת מוקשים ומטעני חבלה. הפשיטה ארכה זמן ארוך מהמתוכנן בשל תוואי העלייה הקשה והכוח לא הגיע ליעד לפני עלות החמה ולכן חזר ללא פגיעה בסורים. בנוסף, הפציצו מטוסי חיל האוויר את אזור המוצב מעת לעת והארטילריה של צה"ל הפגיזה אותו. האש הזו גרמה לפגיעות מעטות בסורים שהיו מחופרים היטב סביב המוצב ולא בתוכו.

הכנות לכיבוש החרמון[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת הקרב לכיבוש החרמון בסוף המלחמה החליט אלוף פיקוד צפון, יצחק חופי, להקים מפקדה מיוחדת לתכנון המבצע וכן לפיקוד והשליטה על הכוחות המבצעים. כמפקד המבצע מונה ראש מטה פיקוד צפון, תא"ל יקותיאל אדם[1]. כמו כן היו חברים בצוות סגן הקחצ"ר, סא"ל אריה צידון (צימל), מפקד סיירת מטכ"ל, סא"ל גיורא זורע, מח"ט גולני, אל"ם אמיר דרורי, מפקד חטיבת המילואים של הצנחנים 317, אל"ם חיים נדל. הוחלט כי חטיבת הצנחנים תכבוש את מוצב החרמון הסורי לאחר שתונחת באמצעות מסוקים ברום החרמון, ואילו על חטיבת גולני הוטלה מלאכת כיבוש מוצב החרמון הישראלי, זאת בהתאם להבטחה שנתן תא"ל אדם לאל"ם דרורי לאחר כישלון ניסיון הכיבוש הקודם[2]. מג"ד 51 הגיש לאישור החטיבה תוכנית לכיבוש מוצב החרמון הישראלי שהתבססה על עלייה ממזרח ומצפון, על פי תוואי הפשיטה לחרמון בצד הסורי שגדוד 51 ביצע לאחר הניסיון הראשון לכיבוש החרמון. אחת המטרות של הפשיטה הייתה תרגול ובדיקת היכולת לבצע את העלייה מצד מזרח ומצד צפון של החרמון. זהו מתלול קשה ביותר שגובהו כ־1,000 מטר מח'אדר ישירות אל מוצב החרמון הישראלי. פיקוד צפון לא אישר את התוכנית והפקודה הייתה לתקוף מכיוון דרום ומערב, הכיוון כלפיו נערכו כוחות הקומנדו הסורים.

ב-21 באוקטובר יצא לדרכו "מבצע קינוח" לכיבוש החרמון. יום קודם נשלח כוח מסיירת מטכ"ל בפיקוד יוני נתניהו וסגנו עוזי דיין שהתמקם במצפה שלגים וביצע תצפית מוקדמת על אזור מוצב החרמון. כוח התצפית לא זיהה דבר ודיווח על תנועה מועטה כי הסורים נשארו מחופרים ולא זזו מהעמדות שלהם. יחד עם זאת זיהו הלוחמים כי מוצב החרמון עצמו ריק מאדם וכי הם יכולים לכבשו, אולם למרות הפצרות חוזרות ונשנות, התעקשו בפיקוד הצפון להשאיר את כיבושו לגולני. עוזי דיין כתב על כך ש: "מישהו העיר בפרפראזה על 'העיניים של המדינה' שאפשר היה לחסוך דם אם היינו מצליחים ש'האוזניים של הפיקוד' יקשיבו לנו". במשך הקרב שימשו ככוח אבטחה וחסימה, הרגו ושבו עשרות מחיילי האויב [3].

כיבוש מוצב החרמון הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום המבצע נערכה בצהריים קבוצת הפקודות האחרונה בפיקוד צפון[4]. הפקודה כללה אמנם את סדר הכוחות והמשימות אולם הייתה חסרה במתן תמונת מודיעין טובה על היערכות הכוח הסורי שהגן על ההר[5]. מאוחר יותר כאשר תידרך מג"ד 51 את חייליו למשימה אמר להם כי אין ברשותו מידע על כוחו וגודלו של האויב ביעד[6]. מפקד החטיבה, אמיר דרורי, שב מקבוצת הפקודות אחר ההצהריים ולא הספיק לתחקר את כוחות החטיבה כראוי[7], ועל כן עודד את חייליו והסביר את החשיבות של הקרב על מוצב החרמון בכך שהוא כמו "העיניים של המדינה". לאחר הקרב רואיין בני מסס מגדוד 51 והוא השתמש במשפט "העיניים של המדינה" בקשר לכיבוש המוצב והביטוי הזה דבק בו ובמוצב החרמון מאז.

המבצע לכיבוש החרמון החל אחר הצהרים, בהנחתת כוח צנחנים מחטיבה 317 במוצב החרמון הסורי. הכוח כבש את המוצבים הסוריים ותפס את שיא החרמון [8]. המאמץ לכיבוש ההר והמוצב הישראלי היה של חטיבת גולני בפיקודו של אמיר דרורי. הכוחות עלו להר בשלושה ראשים כולל כוח משוריין קטן ומספר טנקים. הכוח העיקרי בקרב היה מגדוד 51, שהגיע רגלית ממסעדה והיה אמור להגיע לגבעה 1614, לעיקול הטנק ולרכס החרמון. כח מגדוד 8, שהורכב מחיילי בסיס האימונים החטיבתי של גולני ופלוגה מגדוד 17 בפיקוד דוד כץ[9] שימש כעתודה, פלוגת הסיור של החטיבה (סיירת גולני) תוכננה להגיע באיגוף ממערב ומצפון לכוון הרכבל העליון. פלוגת הסיור לחמה בקרב קשה ברכבל התחתון וברכבל העליון, המ"פ שמריהו ויניק נהרג ברכבל העליון והכוח של הסיירת לא הצליח להתקדם[10]. העלייה ברגל של גדוד 51 הייתה בשני ראשים והחלה לקראת חשכה. הכוחות התאחדו לפני תחילת הקרב. זרקורי ענק הוצבו ביער אודם והאירו את שמי הלילה החשוכים. הקרב החל בסביבות השעה שתיים בלילה.

חיילי הצבא הסורי התחפרו בשוחות אישיות ובין הסלעים סביב למוצב החרמון, לא בתוכו, לא לצדי הדרכים כמו ב-8 באוקטובר ולא בתעלות, ושברו באש מדויקת את התקפות חיילי צה"ל. לאחר כיבוש החרמון על ידי הסורים, נטלו לוחמי הקומנדו הסורי את מקלעי המא"ג שנותרו בשטח המוצב. במהלך הקרב פתחו הסורים במכת אש חזקה על הכוח שלחם במעלה ההר והסבו לכוח נפגעים רבים ויצרו מבוכה ובלבול בקרב לוחמי גולני שלא הבינו כיצד נורית עליהם אש ממקלעים שברשות צה"ל[11].

כאשר רבו הנפגעים במשך הלילה ירד הסמג"ד ציון זיו (זלוף) אל הכביש לסייע בפינוי ועלה חזרה רק כששמע כי המג"ד נפגע. כאשר הקרב הפך להיות צמוד ולא מאורגן, פגזי הסיוע הארטילרי נפלו קרוב לכוחות הישראלים ואפילו ביניהם. הקרב התדרדר לקרב אישי בין חיילי צה"ל לחיילים סוריים ללא יד מכוונת כמעט. מרכז הקרב היה סביב גבעה שסומנה במפות כגבעה מספר 16 עליה ומסביבה התנהל עיקר המאמץ. הגבעה הייתה היעד של פלוגה ג' בגדוד 51. כוחות אחרים אגפו את הגבעה ולחמו בשטח שבינה לבין המוצב. כוח של פלוגה ב' עלה לגבעה 24 שהייתה ללא חיילי אויב, שלא לפי התכנון ונשאר שם במקום לעלות לגבעה 19. כשהבין המ"פ שטעה, חשב שהוא על גבעה 22 ורק בבוקר הבין הקמב"ץ שהכוח על גבעה 24. מאוחר יותר שלח המג"ד את פלוגה א', בפיקוד סרן יהושע ויאטר, לגבעה 17. שם פגשו אנשיה את לוחמי הקומנדו הסורי שהיו ערוכים בעשרים מחפורות דו רובאיות[12]. באותה עת נפצע בגבעה 16 מפקד פלוגה ג', סרן יגאל פסו. כמו כן נפצע מפקד הפלוגה המסייעת, סרן מיקי מוסברג, ופלד, המג"ד, דיווח למח"ט כי הקרב הפך למורכב ומתנהל באיטיות[13]

משהתרבו הנפגעים וההרוגים בקרב כוחות לוחמי החטיבה, ומשנפצעו מפקד החטיבה אל"ם אמיר דרורי[14] ומפקד גדוד 51, סא"ל יהודה (יודק'ה) פלד[15], לקח קצין האג"ם החטיבתי, רס"ן יואב גולן[16], יוצא סיירת שקד, את הפיקוד על כוחות החטיבה. למרות התנאים הקשים ותחושת הכאוס ששררה במהלך הקרב דבק גולן במשימה וביקש כוחות סיוע כדי להשלים את המהלך החטיבתי[17]. לאחר שוידא כי אין עוד לוחמים בגבעה 17, שטח המפתח עליו התבצרו לוחמי הקומנדו הסורי, הפעיל גולן ארטילריה כבדה על הגבעה ועל מוצב החרמון, מהלך, שבנוסף לקרב העיקש שניהלו לוחמי גולני בפיקוד קצין המבצעים החטיבתי, יועד זליבנסקי, בגבעה 16, הכריע את הכוחות הסורים ואת הקרב[18].

השעות האחרונות של הלחימה בגבעה 16[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשעה 5:00 בבוקר הודיע יודק'ה פלד (מג"ד 51) לאמיר דרורי (מח"ט גולני) בקשר החטיבתי כי הוא נמצא לבד בגבעה 16 ואין לו שום מסגרת: "הצרה שפה אין לי אף אחד... אני כאן לבד פה כנראה...אין לי כאן שום מסגרת". למרות זאת, בשלב זה נשארה בראש גבעה 16 באזור מתחם השוחות קבוצה קטנה של לוחמי גולני שלחמו כל הלילה והמשיכו לנהל קרב עיקש והרואי ממרחק של מטרים ספורים כנגד כוחות מצומצמים של צלפים סורים.

באותן דקות חבר למח"ט כוח העתודה מגדוד 17 בפיקודו של דוד כץ.

אחרי רבע שעה (5:15) אמיר דרורי נפצע בעת שהציב רתק מכוח העתודה והעביר את הפיקוד ליודק'ה שנפצע דקות ספורות לאחר מכן גם הוא. בשעה 05:36 יגאל פסו, מ"פ ג' בגדוד 51, שנפצע במהלך הקרב מספר פעמים ביקש בקשר החטיבתי תגבורת: " יש פה כל כך הרבה פצועים שצריך הרבה אנשים פה...".

עם אור ראשון רבו הנפגעים בקרב הלוחמים שעל גבעה 16.

במקביל ללחימה העיקשת, ארטילריה החלה לנחות בעיקר על גבעה 17, על האזור בין גבעות 16 ו-17 ומקצתה על גבעה 16.בשלבים אלו של הקרב הסורים האחרונים שנותרו בשוחות החלו להיהרג, להיפצע ולהימלט בזה אחר זה. הסורים ירו כל הזמן ממעמדות חפורות ומוסוות היטב. לעומתם, לוחמי גולני היו ניידים ותפסו מחסות מאחרי סלעים.

לאחר ההפגזה החלו לעלות לעבר גבעה 16 חיילים ישראליים שהיו במורדות הגבעה. לדברי דוד צרפתי, לוחם מפלוגה ג' בגדוד 51, שלחם בגבעה 16 לאורך הלילה כולו זכור כי חייל שעלה לגבעה מקרב הכוחות החדשים ונשא מכשיר קשר על גבו הגיע מטרים ספורים על יד קבוצה של 5 לוחמים מפלוגה ג' ששכבו בשקט בין גוויות שהיו במקום. הקבוצה כללה גם את: המ"פ סרן יגאל פסו, אוהלי עודד, המ"כ סמל אברהם פרץ ואלישע פרזמה. מול קבוצת הלוחמים הללו נותרו צלפים סורים בודדים. החייל היה בדרכו לכיוון המוצב כאשר נורה מאש צלף סורי[19]. אוהלי עודד זחל לעבר החייל שנפצע במטרה לסייע לו אך נורה מאש הצלפים. חובש שהוזעק למקום ממורדות הגבעה על ידי אלישע פרזמה כדי לטפל בהם, נהרג גם הוא.

בשלב זה, הונחתה בפעם השנייה ארטילריה. אך הפעם היה מדובר בארטילריה כבדה מאוד, הפעם הארטילריה כוונה לעבר מתחם השוחות בגבעה 17, לרבות על הלוחמים הישראליים שהיו שם. המח"ט אמיר דרורי מצביע על כך כי: "אני נפצעתי בשעה 05:00 ופוניתי לאחור, לאחר מכן החלה ההפגזה...היו שעתיים וחצי של הפגזות שבהן לפי דעתי היו רוב הנפגעים."[20]. לאחר שהארטילריה פסקה, סיפר דוד צרפתי בעדותו במחלקה להיסטוריה כי המ"פ יגאל פסו דיבר בקשר בכעס רב על כך שלא הגיעה תגבורת ועל כך שהפגיזו את כוחותינו. לאחר מכן שוחח עם דוד צרפתי וביצע הסתערות לעבר הצלף הסורי.

בנקודה זו החלו להגיע ראשוני הלוחמים מגדוד 17 של גולני למתחם השוחות בגבעה 16 וכוחות נוספים מהצנחנים טיהרו את גבעות הקרב. כמעט ולא נותרו סורים בגבעה ומרביתם החלו להסגיר את עצמם. חלק קטן מהם שהמשיך בלחימה חוסל על ידי לוחמי גדוד 17 שתוגבר בלוחמים נוספים שבהלך הקרב פינו פצועים למדרון אחורי ועל ידי לוחמים מהצנחנים.

לאחר שיגאל פסו נהרג, דקות ספורות לפני הגעת הכוחות מגדוד 17 שהוזכרו לעיל, דוד צרפתי חיסל את הצלף הסורי שפגע ביגאל פסו[21] ובזמן זה נותרו חיים בשיא גבעה 16אלישע פרזמה ואברהם פרץ[22]. סמל אברהם פרץ נמצא בשעה 09:00 פגוע קשה כאשר מכשיר קשר על גבו בדרכו למוצב החרמון הישראלי על ידי הסמג"ד ציון זיו והיה למעשה ההרוג האחרון בקרב על כיבוש מוצב החרמון הישראלי.

סיום הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקצינים הסוריים שידעו כנראה על נפילת המוצב שלהם וראו שחיילי צה"ל לא נסוגים, חששו לחייהם ועזבו בלילה במהלך הקרב את המקום ואת החיילים הסורים שלחמו בעקשנות ובמקצועיות. לקראת בוקר נטשו הסורים את החזית כאשר הבינו כנראה את מצבם. זו הייתה נקודת ההכרעה כיוון שהסורים היו מחופרים היטב ובעמדות שולטות והיה חשש שבאור יום יהיה מצב חיילי צה"ל בהר גרוע מאשר בלילה. קצין האג"ם של החטיבה, יואב גולן, סיפר לימים, שהצליח לבטל הפצצה במטוסים של אזור הקרב שנועדה להשיג הכרעה בכל מחיר. בשמונה בבוקר הוביל גולן את הכוח שהתארגן לתפיסת השטח שלפני המוצב, חבר עם הכוחות המנותקים שלחמו לבדם רוב שעות הלילה, ונכנס בערך בשעה 09:00 לחצר המוצב, שם הונף דגל ישראל על תורן המוצב על ידי קצין המודיעין של גדוד 51, סגן עלי לוין. בשעה 10:35 בבוקר דיווח גולן לפיקוד הצפון כי- "אנחנו למעלה הדגלים שלנו מתנופפים ברוח". בקרב נהרגו 55 חיילי צה"ל וכ-80 נפצעו. המוטיבציה, ההקרבה והנחישות של חיילי צה"ל היו מהגורמים שהכריעו את הקרב.

כיבוש מוצב החרמון הסורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת המבצע כפי המוצגת במוזיאון גולני.

על חטיבת המילואים של הצנחנים 317 תחת פיקודם של המח"ט, חיים נדל, והמג"דים, אלישע שלם וחזי שלח, הוטלה במבצע קינוח, משימת כיבוש שיא החרמון, מוצב החרמון הסורי ומוצב הפיתולים. עוד בטרם החלו לוחמי גולני את הקרב על מוצב החרמון הישראלי, התכנסו לוחמי החטיבה בשדה התעופה במחניים והתכוננו להטסה בחמישה מסוקי יסעור (ומאוחר יותר הצטרף מסוק נוסף). בשעה 14:00 המריא זוג המסוקים הראשון ובו חפ"ק מג"ד 471, חזי שלח ולוחמי פלוגה ב', בפיקוד עוזי צור, ועימם כוח סמנים מביה"ס לצניחה בפיקוד רס"ן רן בג (קצין אג"ם ב' של החטיבה) שהיה אמון על ארגון נקודות הנחתת המסוקים. כוח קטן, בן תשעה עשר לוחמים, בפיקוד סרן עמנואל בר-ניב, נחת על פסגת החרמון צפה על תנועות אויב וטיווח משם אש ארטילרית.

סבב ההטסות השני כלל גם את מפקד חטיבת הצנחנים 317, אל"ם חיים נדל והחפ"ק שלו. לאחר שהוטסו כל לוחמי גדוד 471 החלו נוחתים לוחמי גדוד 567 בפיקודו של אלישע שלם. בשעה 17:30 הסתיימו ההטסות, אשר הנחיתו 625 מלוחמי החטיבה על החרמון והכוחות החלו לנוע אל משימותיהם. גדוד 471, בפיקוד סא"ל שלח, הוביל את הכוחות כשהוא נע באיגוף ימני לכיוון מוצב הפיתולים. הגדוד נע לאט, כמתוכנן, בשל תנאי השטח הקשים ודלילות האוויר. פלוגה ב', בפיקוד עוזי צור, כבשה את מוצב הפיתולים לאחר קרב קצר תוך שהיא סופגת הרוג אחד, סגן מנחם פינבלט. בסריקת המוצב נמצאו חמישה חיילים סורים הרוגים ונראה היה כי חיילים נוספים ברחו.

בשל חשש מהגעת תגבורות אויב מכיוון הכפר ערנה, הורה שלח לסגנו, יאיר עוגן, לבצע חסימה, באמצעות כוח הנ"ט וההנדסה שהיה איתו, על ציר הכביש ממזרח. הכוח בפיקוד עוגן התמקם על מצוק ששלט על הכביש ופוצץ מטען חומר נפץ שפער בור גדול בכביש והפכו למכשול בפני כוח תגבורת סורי. לקראת השעה 01:30 דיווח עוגן כי מהציר העולה מהכפר ערנה הוא מזהה תנועת כוח תגבורת שנע באופן רכוב לעבר החסימה. כאשר הגיעו ראשוני הרכבים הסורים לקרבת הבור שנפער בכביש, הורה הסמג"ד על פתיחה באש. כוח החסימה ירה אש מנשק קל, פצצות תאורה ממרגמות חמישים ושניים מ"מ ופצצות מרנ"ט. הרכב הסורי שהוביל את השיירה נפגע ולאור פצצות התאורה נראו משאיות וחיילים בורחים. הסורים כלל לא השיבו אש. בסריקות שנערכו מאוחר יותר נמצאו שני חיילים סורים הרוגים.

הגדוד המשיך לנוע לעבר נ.ג. 2360. בדרכם נתקלו בכוח סורי, שהתבצר במה שכונה מוצב הכוכים, שפתח לעברם באש. פלוגה א', בפיקוד שי לין, שנעה בראש הגדוד פתחה באש יעילה והסתערה על הכוח הסורי. בסריקת השטח נמצאו בו כוכים ועמדות מבוצרות ושנים עשר חיילים סורים הרוגים. לפלוגה לא היו נפגעים. בחצות הלילה הגיע הגדוד סמוך ל- נ.ג. 2360. והמג"ד דיווח למח"ט כי הגדוד השלים את משימתו. גדוד 567, בפיקוד אלישע שלם, נע למשימה העיקרית- כיבוש מוצב החרמון הסורי. כשהגיע כוח החוד הגדודי למנחת המסוקים הסורי, נראה המוצב במרחק ארבע מאות מטרים מדרום למנחת. פלוגות הגדוד נערכו לכיבוש היעד בעוד המג"ד הורה לקש"א (קצין קישור ארטילרי) להנחית אש חזקה על המוצב. המג"ד, שלם, הבחין כי לא היה ירי מן המוצב הסורי והעריך שהמוצב נטוש. המוצב נסרק בזהירות ונמצא ריק מאויב. סא"ל שלם פקד על אנשיו להיערך להגנה בעמדות הריקות שבמוצב. זמן קצר לאחר השעה 03:00 דיווח למח"ט שהיעד בידו.

קצין האג"ם, רן בג, ארגן כוח צנחנים ופינה במסע אלונקות את ההרוג ושני הפצועים שהיו לחטיבה בקרבות הלילה לשטח הנחיתה. עם בוא הבוקר נחת מסוק פינוי בשטח הנחיתה והועמסו עליו הנפגעים. בשל הקשיים בהתקפת חטיבת גולני על מוצב החרמון הישראלי הוחלט כי כוח מן החטיבה יסייע להם. אל"ם נדל שלח למשימה את מג"ד 567 סא"ל אלישע שלם, ועימו שתי פלוגות. הכוח נע באופן איטי ומאובטח בשל השטח הסלעי ועייפות הלוחמים. הכוח נתקל בחיילים סורים נסוגים מזירת הלחימה בחרמון הישראלי לכיוון צפון- מזרח. הצנחנים השיבו אש, הרגו כמה מהם ולקחו כמה בשבי כשהם סופגים פצוע אחד.

בשעה 10:00 הודיע תא"ל יקותיאל אדם לסא"ל שלם כי לוחמי גולני הצליחו במשימתם ועל הכוח לשוב למוצב החרמון הסורי. בתנועה חזרה למוצב שוב נתקלו לוחמי הגדוד בעשרות חיילים סורים נסוגים, פגעו ברבים מהם, חלקם נמלטו ואחרים נלקחו בשבי. רק לאחר מספר שעות הגיע הכוח של סא"ל שלם למוצב החרמון הסורי. בדרך חזרה ספג הכוח הרוג אחד, מרדכי גאון. אבידות החטיבה היו שני הרוגים וחמישה פצועים. אבידות הכוח הסורי מנו עשרות הרוגים ושבעה עשר שבויים[23]. לימים העיד אל"ם במיל' משה גבעתי, אשר חקר הקרב על החרמון, כי מפקד חטיבת גולני במלחמה, אמיר דרורי, הצר על כך שלא המליץ כי יוענק ליועד זליבנסקי, למודי בן-שך ולגולן צל"ש על תפקודם בקרב. גם האלופים יצחק חופי, אלוף פיקוד הצפון במלחמת יום הכיפורים, והאלוף אורי שמחוני, קצין האג"ם הפיקודי, המליצו, משנתגלה כי גולן חולה במחלת הסרטן, כי יוענק לו צל"ש. צה"ל דחה את הבקשה‏[24].

ביקורת שהועלתה במשך השנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • תצלומי אוויר של אזור החרמון והמוצב לא היו בידי כוחות צה"ל הלוחמים בשטח. תצלומי אוויר כאלה מהימים האחרונים לפני הקרב היו בנמצא בידי צה"ל אי שם במפקדות. תצלומים כאלה יכלו לעזור מאוד בתכנון הקרב בשל ידיעת המיקום של האויב.
  • בידי הסורים היה ציוד רב לראיית לילה אבל בידי צה"ל לא היה ציוד כזה. ציוד ראיית הלילה עזר לסורים להיטיב לפגוע בכוחות צה"ל. מפתיע שבלילה חשוך הסתפק הצבא בזרקורים רחוקים להאיר את שמי הלילה.
  • נחיתות מספרית של צה"ל לעומת הכוחות הסורים. צה"ל לא הצליח או לא מצא לנכון לרכז כוח גדול יותר למאמץ של סוף המלחמה, במבצע שנראה לו חשוב מאוד וניתן היה להעריך את הקושי במשימה לאור הכישלון בפעולה הראשונה.
  • לא היה ניצול ההצלחה של צה"ל בתחילת הלילה בתפיסת המוצב הסורי.
  • פגיעה מאש ארטילריה ידידותית של צה"ל. האם היא נבעה מחוסר שליטה או מרצון לכבוש את החרמון בכל מחיר?

מחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלוף משנה (מיל.) משה גבעתי, חוקר ומרצה בנושאי מורשת הקרב של צה"ל, ערך מחקר ממושך בנושא הקרבות על החרמון במסגרת מחלקת היסטוריה של צה"ל. המחקר מסוכם בחמישה כרכים. מטרת המחקר הייתה לבדוק את שהתרחש בחרמון מתחילת מלחמת יום כיפור ב-6 באוקטובר 1973 שעה 14:00 ועד סוף מבצע 'קינוח' ב-22 באוקטובר בשעות אחה"צ. גבעתי כתב באתר לוחמי גדוד 51 במלחמת יום הכיפורים, 1973 כי במחקר נבדקו בעיקר נושאים ברמה מטכ"לית, פיקודית וברמת החטיבה. נבדקו נוהלי הקרב ותוחקרו מפקדים בכירים ופקודות מבצע של גורמים אלה. תוחקרו לוחמים מגדודים שונים כדי להבין את ההתרחשויות בעת נפילת המוצב ובקרב הראשון, שבהם לא הוקלטו רשתות קשר כפי שנעשה בקרב השני.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אביחי בקר, אינדיאנים על גבעה 16 - פלוגה בקרב החרמון, הוצאת משרד הביטחון, 2003.
  • אבנר גליקליך, "ההר", הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי עליית הגג, 2002.
  • אבי בטלהיים (עריכה), לא המילים מדברות על המוות, ספר זיכרון לחללי גדוד הבוקעים הראשון, מלחמת יום הכיפורים, הוצאה לאור עצמית.
  • דני אשר (עורך), הסורים על הגדרות: פיקוד הצפון במלחמת יום הכיפורים, הוצאת 'מערכות', 2008.
  • משה גבעתי, שלוש לידות בספטמבר, תל אביב: הוצאת 'מערכות' וההוצאה לאור של משרד הביטחון, תש"ן- 1990.
  • משה גבעתי, הישרדות בספטמבר - לקחים מבצעיים ממלחמות ישראל, חולון: הוצאת 'רעות', תשע"ג-2013, עמ' 227-161.
  • Abraham Rabinovich, The Yom Kippur War: The Epic Encounter That Transformed the Middle East, 2005. באנגלית, הוצאת שוקן, עמוד 592.
  • אלישיב שמשי, נוע כבר, לכל הרוחות!, הוצאת מודן, 2011, פרק רביעי: לאט וחכם עם הצלחה מהירה, חטיבת צנחנים 317 בכיבוש החרמון הסורי 21-22 באוקטובר 1973, עמודים 67-84.
  • אלישיב שמשי, בהם יותר מכל: על סוד ההצלחה של צה"ל, הוצאת משרד הביטחון, 2005, עמודים 151-153.
  • אלישיב שמשי, איפה אני נמצא לעזאזל, הוצאת משרד הביטחון, 2001, עמודים 57-66.
  • אלישיב שמשי, ולא אשוב עד כלותם, הוצאת משרד הביטחון, 2005, פרק רביעי: משימה בלתי אפשרית, סגן מודי בן ש"ך מ"פ חי"ר בקרב התקפה, עמודים 45-53.
  • אלישיב שמשי, אליהם נשואות העיניים- על מפקדי חטיבות בשדה הקרב, משרד הביטחון- הוצאה לאור, 2006, עמ' 109-139.
  • אילן כפיר, "הקרב על החרמון", הוצאת דביר, 2013.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עדויות מפקדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עדויות חיילים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דני אשר (עורך), הסורים על הגדרות: פיקוד הצפון במלחמת יום הכיפורים, הוצאת 'מערכות', 2008, עמוד 263.
  2. ^ אביחי בקר, אינדיאנים על גבעה 16 - פלוגה בקרב החרמון, הוצאת משרד הביטחון, 2003, עמוד 7, "כבר במהלך הנסיגה פנה המח"ט בקשר אל ראש מטה פיקוד הצפון, תא"ל יקותיאל אדם, 'קותי': 'שמור לי את החרמון לפעם הבאה. הצורך לגול את החרפה הפך לעיקר הדברים".
  3. ^ ‏עוזי דיין, "למדנו את הלקח תחת אש קטלנית", ישראל היום‏, 2010\09\17
  4. ^ אביחי בקר, אינדיאנים על גבעה 16 - פלוגה בקרב החרמון, הוצאת משרד הביטחון, 2003, עמוד 50, "בשבת בצהריים יצא המח"ט אמיר דרורי מחרפא כשהוא מלווה בקצין האג"ם שלו, יואב לוי- יוצא שקד, ובקמ"ן החטיבתי יורם קתאלי, אל המפקדה הקדמית של פיקוד הצפון בצפת".
  5. ^ אביחי בקר, אינדיאנים על גבעה 16 - פלוגה בקרב החרמון, הוצאת משרד הביטחון, 2003, עמוד 50, "לוי, קצין האג"ם, יצא מתוסכל למדי מקבוצת הפקודות. תמונת המודיעין כפי שהוצגה לו הייתה מעורפלת, הנעלם רב היה בה מן הגלוי".
  6. ^ אביחי בקר, אינדיאנים על גבעה 16 - פלוגה בקרב החרמון, הוצאת משרד הביטחון, 2003, עמוד 6, "לאחר שהמג"ד סא"ל יודק'ה פלד שוחח עם ההולכים לקרב וסיפר כי 'אין מודיעין כך שאני לא יודע איפה בדיוק נפגוש את הסורים'."
  7. ^ אביחי בקר, אינדיאנים על גבעה 16 - פלוגה בקרב החרמון, הוצאת משרד הביטחון, 2003, עמוד 6.
  8. ^ ‏פליקש פריש, "יש נשר בשמיים", nrg מעריב‏, 15/1/2007
  9. ^ דני אשר (עורך), הסורים על הגדרות: פיקוד הצפון במלחמת יום הכיפורים, הוצאת 'מערכות', 2008, עמוד 283.
  10. ^ דני אשר (עורך), הסורים על הגדרות: פיקוד הצפון במלחמת יום הכיפורים, הוצאת 'מערכות', 2008, עמודים 280-282.
  11. ^ אביחי בקר, שלום לידיד, הארץ, ‏ 05.09.1997, כפי שהועלה באתר פרש: "הסורים התחכחמו לצה"ל, הוציאו את הכדורים הנותבים מהשרשרות וכשגולני עלו בפעם השנייה אל ההר הם נתקלו במכת אש אדירה מסוללת המאגים השבויים. עבר זמן יקר עד שהכוח שטיפס למעלה קלט מה נוחת עליו ומאין. זה נשמע כמו מאג אבל לא נראה כזה, מה שהגביר עוד יותר את המבוכה".
  12. ^ אביחי בקר, אינדיאנים על גבעה 16 - פלוגה בקרב החרמון, הוצאת משרד הביטחון, 2003, עמוד 62.
  13. ^ אביחי בקר, אינדיאנים על גבעה 16 - פלוגה בקרב החרמון, הוצאת משרד הביטחון, 2003, עמוד 63, "'עשרים כאן אחד', מג"ד 51 למח"ט, 'שלוש נפצע הולך קשה'."
  14. ^ ‏עמית נבון, "גולני היה חייב לכבוש את החרמון", באתר nrg מעריב, 2 באוקטובר 2003, "יואב, קצין האג"ם החטיבתי שהיה חדש בחטיבה והיה חדש בצפון, קיבל את הפיקוד. בחור על הכיפאק.".
  15. ^ אביחי בקר, "הקרב שלא נגמר", ידיעות אחרונות מוסף "7 ימים"‏, ‏ 15.07.2005, יהודה פלד: "בכל ספרי התורה של הצבאות נאמר שאם שליש מהיחידה נפגע היא לא כשירה להמשך לחימה. אתם הוכחתם את ההפך".
  16. ^ אביחי בקר, "הקרב שלא נגמר", ידיעות אחרונות מוסף "7 ימים"‏, ‏ 15.07.2005, יואב גולן: "אני אמנם גדלתי בסיירת שקד, לא בגולני, ויצא לי להשתתף בפעולות נועזות, אבל מה שקרה בחרמון לא דומה לשום סיטואציה".
  17. ^ אבי צור, גיבור בעל כורחו, ראיון עם יואב גולן קצין האג"ם של חטיבת גולני שפיקד על השלמת כיבוש החרמון, מתוך ביטאון "הלוחם" של ארגון נכי צה"ל גיליון 196 דצמבר 2005, כפי שפורסם באתר "פרש", "זה לא חלף לי בראש ולו לרגע אחד. אפילו לא פסיק של מחשבה כזו. היה לי ברור בכל שנייה ושנייה במהלך הקרב הזה שאנחנו כובשים את החרמון. תבין, בתודעה שלי לא הייתה בכלל אפשרות אחרת".
  18. ^ אביחי בקר, אינדיאנים על גבעה 16 - פלוגה בקרב החרמון, הוצאת משרד הביטחון, 2003, עמוד 65, "'אנחנו נאלצים לסגת מהגבעה, יש פצועים', דיווח חייל אלמוני מפלוגה א' לקצין האג"ם. 'קחו אותם ודלגו לאחור', הורה לו לוי, ולאחר שווידא שאין יותר חיילים על גבעה 17 הפעיל ארטילריה לעברה. זה היה המהלך שהכריע סופית את הסורים".
  19. ^ אביחי בקר, "אינדיאנים על גבעה 16- פלוגה בקרב החרמון", הוצאת משרד הביטחון, עמוד 66.
  20. ^ אלישיב שמשי, אליהם נשואות העיניים- על מפקדי חטיבות בשדה הקרב, משרד הביטחון- ההוצאה לאור, 2006, בעמ' 135.
  21. ^ אביחי בקר, "אינדיאנים על גבעה 16- פלוגה בקרב החרמון", הוצאת משרד הביטחון, 2003, עמ' 68: "הוא המתין בסבלנות, העין על הכוונת, כשהדמות התרוממה מולו לא רק מחסנית מלאה הוא רוקן... את הנקמה הפרטית שלו הוא הוציא לפועל".
  22. ^ אביחי בקר, "אינדיאנים על גבעה 16- פלוגה בקרב החרמון", הוצאת משרד הביטחון, 2003, עמ' 68: "'בוא נסתלק, אני יורד, בוא איתי', הציע לפרץ קודם שקם, 'לא, יש פה עוד אחד שאני מוכרח להוריד', דחה פרץ את היד המושטת ובזאת חרץ את גורלו. צרפתי החל גולש מטה, כדי שלא יפגע באש כוח העתודה שראה את אנשיה מטפסים רעננים..."
  23. ^ רס"ן זלמן ורס"ן דן, ‏צנחנים בעורף החרמון, מערכות 289-290, אוקטובר 1983, עמ' 77-78
  24. ^ אורי דרומיפיקד על הכיבוש מחדש של החרמון, באתר הארץ, 22.10.2007