חץ (טיל)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חץ (טיל)
Arrow Missile Exhibition I.JPG
חץ-2 בתצוגה בראשון-לציון
מידע בסיסי
ייעוד נגד טילים בין יבשתיים
ארץ ייצור ישראל (ייצור)
ארצות הברית (דגמי ניסוי)
יצרן התעשייה האווירית לישראל (ייצור)
בואינג (דגמי ניסוי)
עלות יחידה 3,000,000 $
שימוש ראשון הופעל רק במסגרת ניסויים
כניסה לשירות 2000
משתמשים Flag of Israel.svg ישראל
פלטפורמת שיגור 6 מיכלי שיגור לנושאת
שיגור אנכי
גרסאות חץ-1, חץ-2, חץ-3
מאפיינים כלליים
הנעה דלק מוצק, מנוע דו שלבי
משקל רשמית - 2800 קילוגרם
טיל יחיד - 1300 קילוגרם
במיכל אטום - 3500 קילוגרם
ממדים
קוטר שלב ראשון - 800 מילימטר
שלב שני - 500 מילימטר
ראש קרב והנחיה
ראש קרבי פגיעה פיזית, ראש נפץ מתקדם
משקל - 150 קילוגרם
מרעום מנגנון קרבה
טיל חץ-2 במהלך שיגור

חץ היא מערכת נגד טילים בליסטיים, אשר פותחה בישראל בסיוע מימון אמריקני ובשיתוף עם חברת בואינג האמריקנית. המערכת מורכבת ממספר רכיבים: מערכת ניהול ירי - "אתרוג זהב", מרכז בקרת משגרים – "אגוז חום", מכ"ם ייחודי - "אורן ירוק", משגר טילים וטיל. היחידה בצה"ל המפעילה את הטיל נקראת חרב מגן.

פיתוח וניסויים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילתו של הפרויקט כאשר ארצות הברית החליטה לשתף את ישראל בפרויקט "מלחמת הכוכבים", של הנשיא רונלד רייגן. ב־6 במאי 1985 נחתם מזכר הבנה בין ממשלות ארצות הברית וישראל. שנה לאחר מכן נקבעה מערכת טיל נגד טילים בליסטיים כמתאימה לחלק הישראלי בתוכנית, כאשר ארצות הברית משתתפת ב־80 אחוז מעלות הפיתוח של הפרויקט. מהצד הישראלי נוהל פיתוח המערכת בידי מנהלת חומה במפא"ת.

בעקבות מספר ניסויים מוצלחים ב"חץ 1" (ספטמבר 1992, 1993, וקיץ 1994) הוכחה הטכנולוגיה של החץ כמוצלחת. בשנים 1995 עד 2003 בוצעו 10 ניסויים ב"חץ 2", שהוא גרסה של ה"חץ 1" בו שופרו יכולות רבות, ובהם הטווח, הגובה, זמני התגובה והניידות. ב־5 בינואר 2003 נערך ניסוי מטחים, בו שוגרו 4 טילים.

הניסויים היחידים ב"חץ" כנגד טילי סקאד אמיתיים נערכו בארצות הברית ב־29 ביולי 2004. בניסוי הראשון הצליח טיל ה"חץ" ליירט לראשונה טיל סקאד חמוש ששוגר לעברו מלב ים ממרחק של מאות קילומטרים. כל רכיבי המערכת תפקדו בניסוי זה בצורה מלאה, אך בניסוי השני כשל טיל ה"חץ" ביירוט. בניסוי השני, שנערך בקליפורניה בטיל סקאד מדגם מתפצל, הצליח ה"חץ" להבחין בין הראש הקרבי של הטיל לבין גופו. אולם תקלה בשלב היירוט הסופי של הטיל מנעה את הצלחת הניסוי. כישלון זה לא הרתיע את מנהלי הפרויקט, שטענו שמדובר בליקוי קטן ובר תיקון.

ניסוי נוסף של טיל ה"חץ" נערך ב־2 בדצמבר 2005. ה"חץ" שוגר בשעה 10:30 בבוקר ויירט את טיל המטרה "אנקור שחור" אל מול חופי בסיס פלמחים. הניסוי הוכתר בהצלחה ובדק את יכולות המערכת אל מול איומים הדומים לאיום האיראני. הניסוי בוצע בגרסת המערכת החדשה של החץ, "בלוק 3", המשפרת משמעותית את מעטפת הביצועים של הטיל ומאפשרת לו התמודדות טובה יותר אל מול מטחים צפופים של טילים.

ב-11 בפברואר 2007 בוצע ניסוי מוצלח נוסף במערכת[1]. מטרות הניסוי היו בחינת הביצועים המשופרים שהוקנו למערכת הכוללים הרחבת מעטפת היירוט. בניסוי זה נבחנה המערכת בתצורה מבצעית משולבת בהשתתפות שתי סוללות מרוחקות גאוגרפית תוך בחינת הפקת הלקחים מהעבר. הטיל המיירט, מסדרת הייצור המשותפת לתעשייה האווירית וחברת בואינג, שוגר בתנאי חשיכה, בתרחיש דמוי מבצעי, לגובה הרב ביותר עד כה. כל מרכיבי מערכת הנשק פעלו בתצורתם המבצעית.

ב-26 במרץ 2007 בוצע ניסוי מוצלח נוסף של הטיל, שבו נבדקו מערכות הטיסה בלבד, ולא הופעלו מערכות אחרות (כגון מכ"ם או טיל מטרה) לאחר ששופרו חלק ממערכות הטיל. [2]

ב-16 באפריל 2008 בוצע ניסוי סימולציה מוצלח בגירסת בלוק 4 של טיל מסוג "חץ 2", לאחר ששוגר לעברו טיל מטרה מתקדם מסוג "אנקור כחול", טיל המדמה את הטיל "שיהאב 3", ממטוס F15. בניסוי לקח חלק בפעם הראשונה גם המכ"ם המיועד למערכת החץ 3, "אורן אדיר", שאמור להחליף את "אורן ירוק" ויודע לזהות מטרות רבות בו-זמנית ממרחק של כמעט 1,000 קילומטרים, מרחק כפול מזה של "אורן ירוק".

ב-7 באפריל 2009 בוצע ניסוי מוצלח בטיל "חץ 2" בלוק 4 בשטחי הים התיכון, בו יורט טיל מתקדם מסוג "אנקור כחול", ששוגר ממטוס F15 של חיל האוויר הישראלי ממרחק של קרוב ל-1,000 קילומטרים. בניסוי לקחו גם חלק המכ"ם הישראלי "אורן אדיר" והמכ"ם האמריקאי החדיש, FBX-T - AN/TPY-2, שהוצב בנגב בסוף 2008.

ב-22 בפברואר 2011 יירט טיל "חץ 2" משופר טיל מטרה בליסטי שנורה לעברו, בניסוי שנערך בארצות הברית. [3]

ב-10 בפברואר 2012 בוצע ניסוי מוצלח נוסף בטיל "חץ 2" בלוק 4, בו נבחן לראשונה שימוש במכ"ם "אורן אדיר" כחלק ממערכת הנשק.‏[4]

ב-3 בספטמבר 2013 נערך ניסוי שבו נורו שני טילי "אנקור" ממרכז הים התיכון למזרחו.‏[5]

ב-2009 החלה ישראל בפיתוח "חץ 3", טיל נגד טילים מעבר לאטמוספירה שנועד ליירט טילים בליסטיים בגובה רב. ב-25 בפברואר 2013 נעשה ניסוי שיגור מוצלח של חץ 3.

מבנה המערכת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכת החץ מורכבת מסוללת טילים ובה מספר משגרים, כאשר בכל משגר יש 6 טילים. המערכת מקבלת מידע מהמכ"ם "אורן ירוק", שמאוחר יותר הוחלף בגרסה משופרת "אורן אדיר", המאתר את שיגור טיל האויב ואת מיקומו בשמיים בכל רגע ורגע. על המערכת שולטת מערכת שליטה ובקרה וניהול ירי "אתרוג זהב" שנחשבת לאחת ממערכות השו"ב המתקדמות בעולם. "אתרוג זהב" מסוגלת להתממשק ולהפעיל מערכות הגנה נגד טילים אחרות, דוגמת ה-MIM-104 פטריוט, וכן מקושרת למטה חיל האוויר הישראלי ולמטה פיקוד העורף. מערכת "אתרוג זהב" מקבלת נתונים מהמכ"ם "אורן אדיר" ויכולה לחשב היכן ינחת טיל האויב, ולהפיק התרעה מדויקת לפיקוד העורף כדי להזהיר את האזרחים, וכן להחליט לא ליירט את הטיל אם הוא ייפול בשטח פתוח. מערכת "אתרוג זהב" מפעילה את מערכת "אגוז חום", ששולטת על המשגרים עצמם.

הגרסה הנוכחית של המערכת היא חץ 2 בלוק 4, שלה נוספה היכולת ליירט טילים ורקטות לטווח בינוני.‏[6]

יעילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי דברי אבי טיל החץ, דב רביב, טיל חץ בודד אמור ב-90% מהמקרים להצליח ליירט טיל בליסטי בודד[7]. כדי לשפר את סיכויי היירוט משוגרים שני טילי חץ כנגד טיל בליסטי יחיד, ואם שניהם אינם מצליחים ביירוט, משוגר טיל שלישי. בניסויים האחרונים של המערכת שולבה גם מערכת הפטריוט כשכבת הגנה נמוכה יותר, בתור גיבוי.

הצבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב־29 בנובמבר 1998 התקיים טקס המסירה של טיל ה"חץ" הסדרתי הראשון ממנהל מפעל מל"מ של התעשייה האווירית לידי יחידת "חרב-מגן" במערך הנ"מ בחיל האוויר הישראלי. עד נובמבר 2002, הוצבו שתי סוללות טילים. אחת מהן הוצבה בבסיס חיל האוויר בפלמחים, והשנייה בבסיס חיל האוויר בעין שמר. בשלב זה הכריז חיל האוויר כי ישראל מוגנת מפני איום הטילים. מערך ההגנה האווירית צפוי להציב סוללת "חץ" שלישית במהלך 2012.‏[8]

עלות הפרויקט כולו, מתחילת הפיתוח ועד להצטיידות, מוערכת בכ־2.2 מיליארד דולר. מדינת ישראל נשאה בכ-20% מהעלות, ויתר הכסף הגיע ממימון אמריקאי. מחיר טיל בודד הוא כשלושה מיליון דולר.

הפולמוס סביב הפרויקט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20 שררו חילוקי דעות במערכת הביטחון ומחוצה לה. היו שגרסו כי הפרויקט מיותר, בזבזני ולא יעיל. היו שהסירו את התנגדותם ב־1991, כאשר מלחמת המפרץ הראתה עד כמה מוחשי איום הטילים על ישראל. בין מובילי ההתנגדות לפרויקט היום הם אריה סתיו וד"ר ראובן פדהצור, המטילים ספק באסטרטגיה שמנחה את פיתוח הטיל.

אריה סתיו, עורך ביטאון "נתיב", משווה את הקונספציה של טיל החץ למקרה בו אדם נדרש לפגוע בקליע של האקדוחן שמולו במקום לירות באקדוחן עצמו. לטענתו, החץ איננו יכול לסגור הרמטית את שמי ישראל, אינו מתמודד עם טיל בליסטי עם ראשים מתפצלים (טענה שנראה שהופרכה בניסוי הטיל שנערך ב-7 באפריל 2009 [9]), ובזבזני מאוד מכיוון שעל כל שיגור של טיל סקאד, שהוא זול יחסית, צריך יהיה לשגר שני טילי חץ בעלות של 3 מיליון דולר האחד. סתיו מוסיף שפיתוח החץ הוביל למירוץ חימוש של טילים מצד מדינות ערב. לטענתו, צריך היה לפתח מערכת אקטיבית הפוגעת במשגרי הטילים מיד עם השיגור על הקרקע, ולא לחכות שהטילים הבליסטיים יגיעו לשמי הארץ — פתרון שהיה לדעתו משיג כושר הרתעה גבוה יותר, מסב נזק לאויב במקרה של טילים לא קונבנציונאלים, והיה גם זול יותר. סתיו טוען כי העובדה ששום מדינה בעולם (כולל ארצות הברית) לא רכשה את מערכת החץ, מעידה על הבעייתיות של מערכת זו.

ד"ר ראובן פדהצור משווה את פרויקט החץ לפרויקט הלביא השאפתני שבוטל, וטוען שהוא מסוכן אף מבחינה כלכלית וטכנולוגית, ואף מצביע על ליקוי במערכת קבלת ההחלטות במדינת ישראל.

מה שמערער במעט את טענתו הכלכלית, היא העובדה שבשנת 2002 הודו רכשה מספר אמצעי לחימה ובהם המכ"ם "אורן ירוק", שפותח במסגרת החץ, כך שפרויקט זה גם התחיל להניב פירות כלכליים. ב-31 בינואר 2006 חתמה דרום קוריאה על קניית 36 טילי חץ ו-3 יחידות של המכ"ם.

בנוסף, התבררה לימים נחיצותה של המערכת עם בואו של האיום האיראני וטיל השיהאב 3 המגיע לטווח של 1,300 ק"מ שלימים אף עלול לשאת ראש נפץ גרעיני. בטווחים אלו האפשרות להשמיד את משגרי השיהאב מוגבלת ביותר, מה שמערער את טענתו של אריה סתיו. על הטענה הכלכלית ניתן להשיב כי יש להשוות לא את מחירו של טיל סקאד, אלא את עלות הנזק שעלול לגרום טיל שכזה בפוגעו באזור מאוכלס.

מנהל מפעל מל"מ של התעשייה האווירית לשעבר ואבי טיל החץ, דב רביב, טען שהמתנגדים אינם מבינים את מטרת המערכת. לשיטתו מערכת החץ נועדה למנוע התקפת פתע של טילים גרעיניים על ישראל מצד מדינה עוינת שתשיג נשק גרעיני ולא תעמוד בפיתוי לשגר טיל יחיד או מטח של כמה טילים בודדים לעבר ישראל. זאת, על ידי החזקת שתי סוללות בעלות מספר מוגבל של טילים שמתאים (עד כמה שניתן להעריך) לירוט כמות מקסימלית של טילים שניתן לירות מבלי לחשוף את המערכות לירי. לטענתו, אחרי יירוט מטח הפתע הראשון מסיימת המערכת את תפקידה. טיעון זה בא להתמודד מול הטענה שטיל גרעיני עלול להיות משוגר לאחר שיגורם של כמה עשרות סקאדים (לא גרעיניים), שיביאו ל"בזבוז" כל מאגר טילי החץ.

המצדדים בפרויקט מצביעים — מעבר להשגת ההגנה מפני טילים בליסטיים — על העליונות הטכנולוגית המרשימה של ישראל, שהיא המדינה היחידה בעולם שפיתחה נשק מבצעי מסוג זה. על ההתקדמות הטכנולוגית שהשיגה ישראל בעקבות הפיתוח בטילים, מערכות הנחיה ומכ"מים, ושניתנת ליישום לתחומים נוספים, על המסר המועבר למדינות העוינות לישראל בפיתוח נשק אסטרטגי זה, על מערכת הקשרים שנרקמה עם ארצות הברית ועל כך שמדינות רבות ירצו לקנות מערכות טכנולוגיות בישראל.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]