יערון גדול

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קריאת טבלת מיוןיערון גדול
יערון גדול
יערון גדול
מצב שימור
conservation status: least concernנכחדנכחד בטבעסכנת הכחדה חמורהסכנת הכחדהפגיעקרוב לסיכוןללא חשש
conservation status: least concern
ללא חשש (LC)‏[1]
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
על־מחלקה: בעלי ארבע רגליים
מחלקה: יונקים
סדרה: מכרסמים
תת־סדרה: דמויי עכבר
משפחה: עכבריים
סוג: יערון
מין: יערון גדול
שם מדעי
Apodemus mystacinus
אסטון, 1877
תחום תפוצה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

יערון גדול (שם מדעי: Apodemus mystacinus) הוא מין של מכרסם ממשפחת העכבריים והגדול ביותר במיני הסוג יערון. משקלו נע בין 20 ל-57 גרם. הוא נפוץ בעיקר בחבל הים-תיכוני.  

תיאור חיצוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

יערון גדול הוא מכרסם בינוני.

לעיתים הוא בגוון חום ולעיתים עם אפור. האפרכסות שלו ארוכות וכאשר הוא מתמתח הן יכולות לכסות את העיניים. עיניו גדולות, הזנב ארוך יותר מהגוף, וגב הזנב כהה[2]. אין הבדלי גודל משמעותיים בין הזכר לבין הנקבה. היערון דומה בצורתו לחולדה, אך קטן ממנה, וצבע זנבו שהוא אפור שונה מצבע זנבה של החולדה שהוא ורוד[3]

בכפות רגליו ישנן גבשושיות עור שעוזרות לו לטפס על סלעים, הגבשושיות בולטות בעיקר ברגליו האחוריות. משקלו הוא כ-20–57 גרם.

מקום מחיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היערון הגדול נמצא בחבל הים התיכוני בחורש סבוך ובשרידי חורש העשירים בסלעים.  בנוסף הוא גם שוכן בטרשונים (סלעים חשופים, בעלי חריצים ושקעים) בחרמון בגובה של 1900 מטרים. הוא נמצא גם במדינות אחרות כגון: יוגוסלביה, טורקיה, קווקז, עיראק, סוריה, לבנון וירדן.[2]

התנהגות[עריכת קוד מקור | עריכה]

היערון הגדול פעיל בשעות הלילה. הוא אינו חופר מחילות משלו, אלא נח בקן בסדקי סלעים.[2]

היערון הוא צמחוני, הוא מגוון את תפריטו במזון מן החי כגון חרקים ושבלולים.[4]

היערון הגדול חי בטבע 7–8 חודשים.[4]

אויבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אויביו של היערון הגדול הם: נחשים, דורסי לילה ויונקים טורפים (בעיקר דלק סלעים).[4]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יערון גדול בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יערון גדול באתר הרשימה האדומה של IUCN
  2. ^ 1 2 3 בני שלמון, מדריך היונקים בישראל, כתר, 1993
  3. ^ עזריה אלון, אנציקלופדיה שימושית מאוירת, משרד הביטחון, 1987
  4. ^ 1 2 3 אבי ארבל, לקסיקון מפה- היונקים, מפה, 2008