יעל נובי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Information-silk.svgיעל נובי
יעל נובי זכר
מצב שימור

מצב שימור: פגיע (VU)

נכחד נכחד בטבע סכנת הכחדה חמורה סכנת הכחדה פגיע קרוב לסיכון ללא חששמצב שימור: פגיע
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
מחלקה: יונקים
סדרה: מכפילי פרסה
משפחה: פריים
סוג: יעל
מין: יעל נובי
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Capra nubiana
ראשו וקרניו של יעל זכר באילת
יעלים רועות בחצר בית ספר שדה עין גדי
יעל בשמורת עין גדי
תקריב על ראשו של יעל נובי מעל מכתש רמון

יעל נובי (שם מדעי: Capra nubiana. שם באנגלית: Nubian ibex) הוא מין בסוג יעל. בעבר נחשב כתת-מין של יעל מצוי (או יעל אלפיני) ושמו המדעי היה אז Capra ibex nubiana.

תכונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אורך גוף הזכר 125 ס"מ, אורך הנקבה- 100 ס"מ, אורך הזנב כעשרה ס"מ. משקל הזכר 45-60 ק"ג, משקל הנקבה 23-40 ק"ג. אורך קרניים אצל הזכר הוא עד 130 ס"מ ואצל הנקבה עד 40 ס"מ. היעל ממליט בדרך כלל ולד אחד או שניים. תוחלת חיים של יעל נובי הוא בין 12 ל-17 שנים.

עיקר מזונו של היעל הוא צמחים. היעל חי בעדרים נפרדים של זכרים ונקבות, כאשר כל עדר מגיע עד לכ-20 פרטים. במקרה של סכנה, היעל ישרוק שריקת אזהרה לעדר. ליעל רגליים קצרות ושריריות המותאמות לטיפוס בהרים ובמצוקים. כף הרגל של היעל בנויה מפרסה קשה ובמרכזו כרית רכה שנועדה לעזור ליעל לטפס במישורים תלולים במיוחד. לזכר קרניים ארוכות ומתעגלות לאחור שנועדו לבסס את מעמד היעל בעדרו, ואילו קרני הנקבות קצרות וישרות והן נועדו לתקוף טורפים. בעונת הייחום, בסתיו, נפגשים עדרי שני המינים למטרת הזדווגות. בתקופת הייחום הזכר לובש פרווה חומה, גרבי פרווה כהות, שרירי הצוואר מתעבים והוא נאבק עם זכרים אחרים לצורך שיפור מעמדו בעדר באמצעות הצמדת בסיס הקרניים והדיפת היריב.

תפוצה: היעל בין מלחמה ושלום[עריכת קוד מקור | עריכה]

היעל הנובי היה נפוץ בעיקר במזרח התיכון. בישראל שרדו עם קום המדינה מספר מצומצם של יעלים באזור מדבר יהודה. בעקבות מאמצי שימור שהופנו כלפי האוכלוסייה, החלת משטר צבאי על שבטי הבדואים באופן שמנע ציד של היעלים וכן חיסול כמעט מוחלט של הטורפים הטבעיים באזור, החלה אוכלוסיית היעלים להשתקם והיעלים התפשטו במדבר יהודה ובנגב. בעקבות מלחמת ששת הימים התפשטה אוכלוסיית היעלים צפונה גם לחלקו הצפוני של מדבר יהודה (חלק שהיה נתון עד המלחמה בשלטון ירדן).

בשנים אלה הציגו היעלים ריבוי טבעי מוגבר - ממוצע של 2 ולדות לנקבה בשנה. במקומות בהם הגיעה האוכלוסייה למיצוי כושר הנשיאה הטבעי (אזור נחל ערוגות ונחל דוד) נבלם הגידול הטבעי המואץ וירד ברמתו. בתחילת שנות ה-90 נאמדה אוכלוסיית היעלים בדרום בכ-1,200 פרטים. ההצלחה בשיקום אוכלוסיית היעלים הביאה את רשות הטבע והגנים (אז: רשות שמורות הטבע) להציב את היעל כסמלה.

עם חתימת הסכמי אוסלו החל מצבם של היעלים להידרדר: עקב הכנסת נשק חם ליהודה והשומרון במספרים גדולים חוסלה כמעט לחלוטין אוכלוסיית היעלים שמעבר לקו הירוק וכן החלה להסתמן, לראשונה מאז קום המדינה, ירידה במספר היעלים באזורי הספר של מדבר יהודה. הציד הנמשך, מעמיד בסימן שאלה את סיכויי הישרדות המין בשטחים שמעבר לקו הירוק‏[1]. בשנות ה-80 הועברו זכר ושתי נקבות לרמת הגולן. בסוף שנות ה-90 נאמדה אוכלוסיית היעלים בגולן בכ-70 - 80 פרטים המאכלסים את קניוני הגולן המרכזי (שמורות גמלא ויהודיה). האומנם היום מספרם של היעלים גדל בצורה פלאית וכיום תפוצתם של היעלים רק בעין גדי נאמדת על יותר מ-200.

לאחר חתימת הסכם השלום עם ממלכת ירדן הועברה לממלכה קבוצת יעלים ושוכנה באזור נחל ארנון (בחופו המזרחי של ים המלח). אוכלוסיות יעלים מצומצמות אותרו בדרום סיני בשנות ה-70 ולאחר מלחמת יום הכיפורים נתגלתה אוכלוסייה שרידית אף באזור ג'בל עתקה באזור שממערב לתעלת סואץ. לא ברור מה מצבו של היעל בשאר מדינות המזרח התיכון. בהיעדר רמה סבירה של שמירת הטבע ועם הגידול באוכלוסייה ובפרט בעושרה ובאמצעים העומדים לרשותה (ברכב ובנשק) נראה כי עתידו של היעל במדינות אלה עגום.

עדות להימצאות היעל בתקופות קדומות ניתן למצוא במספר ציורי קיר ברחבי דרום הלבנט, כגון בהר כרכום.

אזכורים בתנ"ך[עריכת קוד מקור | עריכה]

היעלים מוזכרים בתנ"ך מספר פעמים:

  • וַיִּקַּח שָׁאוּל שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ בָּחוּר מִכָּל יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ לְבַקֵּשׁ אֶת דָּוִד וַאֲנָשָׁיו עַל פְּנֵי צוּרֵי הַיְּעֵלִים (שמואל א', פרק כד, פסוק ב)
  • הָרִים הַגְּבֹהִים לַיְּעֵלִים סְלָעִים מַחְסֶה לַשְׁפַנִּים: (תהלים, פרק קד, פסוק יח)
  • הֲיָדַעְתָּ עֵת לֶדֶת יַעֲלֵי סָלַע חֹלֵל אַיָּלוֹת תִּשְׁמֹר: (איוב, פרק לט, פסוק א)

סביר להניח שהאזכורים בתנ"ך נגעו ליעלים נוביים שכן הם אלו שהיו נפוצים בארץ.

זיהוי ה'אקו' שבמקרא עם היעל[עריכת קוד מקור | עריכה]

זהר עמר וגיא בוכניק מאוניברסיטת בר-אילן, במאמר משותף עם גיא בר-עוז מאוניברסיטת חיפה מציינים כי כל הזיהויים מצביעים על העובדה שה'אקו' המקראי (דברים יד ה) הוא מין עז בר, וקרוב לוודאי שמדובר ביעל. הממצא הארכאזואולוגי של מין זה מתקופת המקרא מועט, שכן תחום תפוצתו מוגבל למצוקים באזורי המדבר (תהילים קד יח), תחום מצומצם יחסית ומרוחק מפעילות בני אדם. המקרא אף רומז לחוסר היכרות מספקת של אורחותיו: 'הידעת עת לדעת יעלי סלע' (איוב לט א).‏[2].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אנשיל פפרפקחי המנהל האזרחי ולוחמי גולני במצוד אחר ציידים פלסטינים בצפון מדבר יהודה, באתר הארץ, 12 בספטמבר 2010
  2. ^ זהר עמר, רם בוכניק וגיא בר-עוז, "זיהוי החיות הטהורות שבמקרא לאור מחקר הארכאו-זואולוגיה", קתדרה 132, תשס"ט, עמ' 54-33