גירית הדבש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Information-silk.svgגירית הדבש
Honey badger.jpg
מצב שימור

מצב שימור: ללא חשש (LC)

נכחד נכחד בטבע סכנת הכחדה חמורה סכנת הכחדה פגיע קרוב לסיכון ללא חששconservation status: least concern
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
מחלקה: יונקים
סדרה: טורפים
משפחה: סמוריים
סוג: Mellivora
מין: גירית הדבש
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Mellivora capensis
תחום תפוצה
מפת תפוצה

גירית הדבש (שם מדעי: Mellivora capensis) היא טורף ממשפחת הסמוריים. הגירית היא אוכלת-כול. היא נפוצה ברחבי אפריקה, וכן בדרום מערב אסיה ובהודו. היא המין היחיד בסוגה, Mellivora, ואף בתת-משפחת Mellivorinae. אוכלוסיית המין בישראל נמצאת תחת סכנת הכחדה חמורה ומוערכת בכמאה פרטים בלבד נכון לשנת 2008‏[1]; היא מאוימת בין השאר על ידי צייד של מגדלי דבורים החוששים מפגיעה בכוורותיהם.

גירית הדבש ניזונה מחרקים, מכרסמים קטנים, נחשים, לטאות, דבש ופגרים. היא פעילה בלילה, אך לעתים גם בשעות בין הערביים ובשעות הבוקר המוקדמות. הגיריות שוכנות במערות תת-קרקעיות, שבהן ניתן למצוא לטאות ומכרסמי קרקע. מקום חיותן הוא במדבריות ובמרחבים שטוחים. צבען של גיריות הדבש משמש לאזהרת טורפים אחרים. לגירית הדבש יש מספר טכניקות להגן על עצמה, בהן נשיכה, הכאה בעזרת הטפרים והפרשת חומר מצחין. בנוסף עורה מחובר באופן רופף לגופה כך שכשטורף אוחז בה היא יכולה להתנועע ולנשוך אותו בהפתעה גמורה .נחשבת ליצור האמיץ ביותר באפריקה ואפילו אריות לא מעיזים לתקוף אותה. טורפים גדולים יותר היא מצליחה להניס מטרפם. בזכות עמידותה לארס מצליחה גירית הדבש לטרוף נחשים ארסיים שרעלם ממית תוך דקות ספורות יצורים רבים כולל בני-אדם. אורך הגירית עד כ-90 ס"מ. כפי הנראה הגיריות אינן מנהלות קשר מונוגמי עם בני זוגן. לגיריות הדבש טפרים קדמיים גדולים באמצעותם הם פותחים כוורות דבורים וניזונים מהדבש שבפנים.

גירית הדבש מקיימת שיתוף פעולה (מוטואליזם) עם עופות אוכלי-דבש בשם אוביל, במיוחד עם המין אוביל הדבש. האוביל מוביל את גירית הדבש אל קן דבורים, והגירית הורסת אותו ומגרשת את הדבורים בעזרת החומר המצחין שהוזכר לעיל.

לגירית הדבש אויבים טבעיים מעטים, הודות לאופייה התוקפני ועורה העבה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אבי ארבל, היונקים - לקסיקון מפה, מפה, 2008