ישראל שחק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ישראל שחק

ישראל שחק (28 באפריל 1933 ורשה, פולין - 2 ביולי 2001 ירושלים, ישראל) היה כימאי ישראלי, שהתפרסם כאיש השמאל הרדיקלי, פעיל אנטי-ציוני ופעיל לזכויות אדם. כיהן כפרופסור לכימיה באוניברסיטה העברית בירושלים. בין השנים 1990-1970 היה נשיא "הליגה הישראלית לזכויות אדם" עד לסגירתה.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בשם ישראל הימלשטאוב, בוורשה, פולין, הבן הצעיר למשפחה יהודית משכילה, דתית וציונית. לאחר הכיבוש הגרמני של פולין, הועברה משפחתו לגטו ורשה. אחיו נמלט והצליח להצטרף לחיל האוויר הבריטי. אמו שילמה למשפחה פולנית ענייה שתחביא אותו, אך כשכספה אזל הוא הוחזר אליה. בשנת 1943 ברח יחד עם חבר מהאומשלגפלאץ בגטו ורשה, אבל מאוחר יותר נעצר על ידי הנאצים ונשלח יחד עם הוריו למחנה הריכוז פוניאטובה באזור לובלין, שם נספה אביו. בהמשך הצליח לברוח מהמחנה יחד עם אמו ולחזור לוורשה. אחרי שנעצרו שוב הם נשלחו למחנה הריכוז ברגן-בלזן. לאחר שחרור המחנה ב-1945 עלה שחק לארץ ישראל שם ביקש להיקלט בקיבוץ אך סורב כי היה "רזה מדי". מגיל 12 נדרש לפרנס את אמו שמצב בריאותה לא אפשר לה לעבוד. אחרי שלמד בפנימיה דתית בכפר חסידים עבר עם אמו לתל אביב.

לאחר התיכון שירת בצה"ל ביחידת מובחרת ואחר כך למד לתואר דוקטור לכימיה אורגנית באוניברסיטה העברית בירושלים, אותו קיבל ב-1962‏[1]. שם היה, בין השאר, תלמידו של ארנסט דוד ברגמן. לאחר מכן שימש עוזר ראש הוועדה לאנרגיה אטומית ויועץ למפעלים ביטחוניים. ב-1961 עזב את ישראל ללימודי פוסט-דוקטורט באוניברסיטת סטנפורד. שב שנתיים אחר כך והפך למרצה וחוקר כימיה באוניברסיטה העברית‏[2] עד יציאתו לגמלאות ב-1990. היה מרצה פופולרי, והשקיע זמן ומאמץ רב בחיפוש אחרי מרפא למחלת הסרטן.

לאחר מלחמת ששת הימים הפך ביקורתי כלפי הציונות ומדינת ישראל. הוא יצא נגד מדיניות ישראל כלפי הפלסטינים ותמך בהקמת מדינה פלסטינית. הוא כתב מאמרים רבים ומספר ספרים שהציגו את עמדותיו על החברה הישראלית והיהדות. כתביו על היהדות עוררו מחלוקות וויכוחים רבים. לזמן מסוים היה חבר ב"חד"ש".

שחק לא נישא מעולם. בשנותיו האחרונות התגורר בשכונת רחביה בירושלים. בשנת 2001 נפטר בעקבות סיבוכי סוכרת, ונקבר בהר המנוחות בירושלים.

בהספד עליו כתב כריסטופר היטצ'נס:

ביתו ברחוב ברטנורא בירושלים היה לספרייה של מידע אודות זכויות אדם של המדוכאים. משפחות אסירים, עורכי וכותבי חיבורים מצונזרים, קורבנות גירוש והחרמה - אף אחד מעולם לא סורב גישה לבית. פגשתי פעילי זכויות אדם פלסטינים חשובים החיים היום ובצעירותם כשהיו סטודנטים קיבלו מקלט אצל ישראל שהיה פרופסור לכימיה באוניברסיטה העברית; ממנו הם למדו אף פעם לא להכליל כשזה נוגע ליהודים. הם כיבדו אותו לא רק בעקבות עמידתו האיתנה נגד אפליה אלא גם בגלל שהוא מעולם לא התנשא עליהם. הוא תיעב לאומיות ודת ולא הסתיר את סלידתו מחבורתו המתגבשת של ערפאת. אולם כפי שפעם סיפר לי: 'עכשיו רק אפגש עם דוברים פלסטינים כשאנחנו מחוץ לארץ. יש לי ביקורת חריפה כלפיהם אך אינני מסוגל לבטאה כשהם חיים תחת כיבוש ואני מורשה "לבקר" אותם כאזרח בעלת זכויות יתר'. נקודה קטנה לכאורה זו של אתיקה, מכילה את כמעט כל הממד שחסר בשיח העכשווי: האלמנט של כבוד בסיסי והכרה הדדית כנה.

הוצאת הספרים "הוצאת ידידי פרופסור ישראל שחק" מיוחדת לפרסומים למשנתו בנושא דת ומדינה.

עמדות ועבודות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שחק סיפר כי עמדותיו הוקצנו לראשונה בעקבות מלחמת סיני והתחושה כי נבגד על ידי דוד בן-גוריון שדחף לכבוש את חצי האי סיני, ולאחר מכן בעקבות חוויותיו בארצות הברית.

פעיל נגד כפייה דתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-60 החל להיות מעורב בליגה ישראלית נגד כפייה דתית. בפברואר 1966 עורר דיון ציבורי סביב פסק הלכה שניתן לו לטענתו, שאסר על רופא יהודי לחלל שבת כדי להציל גוי‏[3]. הרבנות בירושלים הגיבה שמעולם לא נתנה פסק הלכה כזה‏[4] ואף הועלו ספקות לגבי טענותיו של שחק שהיה ידוע כפעיל הליגה נגד כפייה דתית‏[5][6]. בעקבות הפרסום דווח על מקרה בחיפה בו רוקח סירב לתת תרופות ליהודי דתי בשבת בנימוק ש"גם הדתיים לא נותנים לרפא כושי בשבת"‏[7]. היו שדרשו לצנזר פרסום טענותיו של שחק בגלל שהן גורמות נזק למדינה‏[8]. בהמשך שנת 1966 פרסם ספר בשם "למען יהדות של אמת וצדק" בו אסף ציטוטים רבים מארון הספרים היהודי המעידים על יחס עוין של היהדות לגויים‏[9].

פעיל למען הפלסטינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מלחמת ששת הימים התנער מקשריו עם הליגה בטענה שהם חבורה של "ליברלים מזויפים" שלחמו נגד כפייה דתית בחברה הישראלית אך לא פעלו על פי אותם עקרונות להילחם ביחס של המדינה לפלסטינים. שחק הצטרף לליגה הישראלית לזכויות אדם ונבחר לעמוד בראשה ב-1970. בשנת 1968 ניהל ועד נגד הריסת בתים של ערבים פלסטינים, וב-1970 הקים את הוועד נגד מעצר מנהלי.

החל לפרסם תרגומים של העיתונות הישראלית לאנגלית, בתוספות הערות שלו, בטענה שפעילים מערביים זקוקים למידע טוב יותר על המצב בישראל וכי המהדורות האנגליות של העיתונים מעוותות במתכוון לצורכי דעת הקהל המערבית. מנהג זה, לצד מכתבים למערכת שהרבה לכתוב‏[10], היו סימן ההיכר שלו במשך שנים רבות. במשך שנות השבעים-שמונים של המאה ה-20 דבריו היו מצוטטים תכופות בתעמולה הערבית והפלסטינית נגד ישראל והציונות, בכתבי עת, לוחות שנה וכו', על יד דברי הרב הרפורמי אלמר ברגר ופעילים יהודים אנטי-ציונים אחרים‏[11][12].

שחק הפך לפעיל נודע בחוגים בינלאומיים, השתתף בכתיבת מאמרים והרצאות יחד עם האינטלקטואל האמריקני פרופ' נועם חומסקי וזכה לשבחים מפי אנשי הגות ואקדמיה אחרים ובהם ז'אן פול סארטר, כריסטופר היטצ'נס ואדוארד סעיד. לדעת שחק הציונות הייתה כניעה בפני האנטישמיות, כי בדיוק כמוה היא סברה שהיהודים לעולם יהיו זרים בכל מקום וטוב יותר אם יחיו מבודדים משאר העולם.

ב-1994 פרסם את ספרו "היסטוריה יהודית, יהדות: משקלן של שלושת אלפים שנה". ב-1997 פרסם את "סודות גלויים: מדיניות הגרעין של ישראל" וב-1999 את "פונדמנטליזם בישראל" יחד עם נורטו מזוינסקי. בהקדמה לספרו האחרון הכותבים הסבירו כי "אנו מודעים לכך כי בביקורתנו כלפי הפונדמנטליזם היהודי אנו מבקרים חלק של העבר אותו אנו אוהבים. אנו מקווים כי כל חברה אנושית תחל בביקורת העבר שלה לפני ביקורת אחרים".

בשנותיו האחרונות הביע שחק דאגה רבה לגבי סכנת הפונדמנטליזם המוסלמי בשביל החברה הערבית. בכתביו ובראיונות שחק גינה היבטים קסנופוביים או גזעניים הקשורים לתאולוגיה היהודית והמוסלמית.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]