יהדות רפורמית

ערך זה עוסק בזרם מודרני ביהדות. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו יהדות רפורמית (פירושונים).

ההיברו יוניון קולג' בירושלים - בית המדרש הראשי של התנועה הרפורמית בישראל

יהדות רפורמית (מכונה גם יהדות מתקדמת, יהדות ליברלית, יהדות פרוגרסיבית) היא זרם יהודי דתי רפורמי הרואה עצמו כזרם דתי מודרני וגמיש יותר מהיהדות האורתודוקסית. בגרמניה, הולנד ובלגיה, צרפת, ארצות מרכז אירופה ובבריטניה מוכר זרם זה בשם "יהדות ליברלית", ואילו בישראל מעדיפים חברי הזרם לכנותו בשם "יהדות מתקדמת". בארצות הברית רווח בעיקר השם "יהדות רפורמית".

הארגון המאגד את קהילות היהדות המתקדמת בעולם נקרא "האיגוד העולמי ליהדות מתקדמת" (World Union for Progressive Judaism), וארגון הקהילות בישראל נקרא "התנועה הרפורמית - יהדות מתקדמת בישראל".

עקרונות

בין עקרונותיה המרכזיים, מונה היהדות המתקדמת את אלו:

• גישה לא פונדמנטליסטית של הבנת עקרי האמונה היהודית, יחד עם אמונה שיהודים צריכים לעצב בעצמם את זהותם היהודית מתוך המסורת אך גם מתוך השקפת עולם מודרנית הדוגלת בשוויון מגדרי ובצדק חברתי.
• אמונה שעצמאותו של הפרט חשובה יותר מהמסורת היהודית, ומהחוקים והמנהגים היהודיים. הפרט בוחר אילו מצוות לקבל כמחייבות, אם בכלל.
• גישה חיובית כלפי התרבות המודרנית.
• אמונה שגם דרכי הלימוד הרבניות המסורתיות וגם דרכים מודרניות יותר של ביקורת המקרא, הן דרכים תקפות בלימוד התנ"ך והספרות הרבנית.

היסטוריה

תחילתה של הרפורמה ביהדות

ערך מורחב – רפורמה ביהדות

היכל התפילה היהודי (Israelitischer Tempel) ברחוב פול (Poolstraße) בעיר החדשה של המבורג, גרמניה, בשנת 1844 (תר״ה)

הרפורמה ביהדות התפתחה באירופה במחצית הראשונה של המאה ה-19, לאחר המהפכה הצרפתית, בתגובה לראשית האמנציפציה וכהמשך להשכלה ולחילון. חלוצי הרפורמה ראו את עצמם כממשיכי המסורת היהודית, שלדעתם הצטיינה תמיד בגמישות ובפתיחות עד להתאבנותה בשלהי ימי הביניים.

הרפורמה היא אחת התוצאות של תנועת ההשכלה היהודית שרוב מיסדיה היו אנשים שומרי מצוות ודתיים, שחשבו ששמירת מצוות הדת אינה מנוגדת לדרישה לאמנציפציה ולהשתלבות בחברה הנוכרית. חלק מממשיכיהם היו קיצוניים ברעיונותיהם וביקשו לבטל את המצוות שלדעתם היו מנוגדות ל"עידן התבונה", כדי שהיהודים יזכו באמנציפציה. אחד מהמשכילים הבולטים בקבוצה זו היה דוד פרידלנדר שסבר שהמצוות המעשיות מפריעות לערכי התבונה, עליהם הושתתה היהדות המקורית לדעתו, והפכו לדבר עיקרי ביהדות רק בגלות.

השקפת עולם זו, חייבה שינוי של סדרי בית הכנסת, והתאמת תפילות ואמונות לרוח הזמן ולמעמדם של היהודים כאזרחי המדינה. על סמך זה, ניסח נתן שאול, בשנת 1792, 14 עיקרי אמונה וטקס, שיתקבלו על דעת האדם המודרני. סדרי בית הכנסת והתפילה "תוקנו" לראשונה בשנת 1796 באמסטרדם. אמירתם של פיוטים וקטעי תפילה שונים‏‏ בוטלה והונהגה דרשה בשפת המדינה. כן הורדו כל התפילות לשיבה לציון, משום שע"פ עקרונות הרפורמים אין צורך ליהודי במולדת. ארצו היא מולדתו. בשנת 1810 פורסם בגרמניה תקנון, שקבע סדרי תפילה חדשים, חייב לשמור על הדרת הקודש בבית הכנסת, וביטל כל מנהג העלול להפר בו את האווירה של כובד ראש. לנגד עיני המתקנים, שבראשם עמד ישראל יעקובסון, עמדה דוגמת הכנסייה הנוצרית (בעיקר הפולחן הפרוטסטנטי), ומניעיהם היו אסתטיים בעיקר.

בית הכנסת הרפורמי הראשון שהתקיים לאורך זמן הוא ה"היכל" (tempel) בהמבורג, שנפתח בשנת 1819 והקמתו נחשבת לראשיתה של התנועה הרפורמית. רוב התפילות בו נאמרו בגרמנית והתפילה לוותה בשירת מקהלה ובנגינת עוגב (שהופעל על ידי גוי). היהדות החרדית התנגדה נחרצות לרעיון ההיכל. ריב ההיכל הינו מושג מפורסם המבטא את פיצוץ המאבק בין הקהילות החרדיות לרפורמיות באירופה.

בשלב השני של הרפורמה מנהיגי הרפורמים ביקשו לערוך שינויים במצוות כדי להתאים אותן לרוח הזמן, אחד המנהיגים הבולטים של הרפורמה בתקופה זו היה אברהם גייגר, שהיה מבקר מקרא שהאמין בתורת ההתפתחות של הגל וחשב שהיהדות הינה גוף המשתנה עם הזמן. על פי תפיסה זו הוא ביקש לבטל מצוות רבות ביהדות, שנראו לו כשרידים שעבר זמנם. גייגר אף ביקר את מצוות הנחת התפילין וברית המילה, למרות שלא ביטל אותן בפועל. לדעתו, יש לשמור בעיקר על "רוח היהדות" שהיא המוסר והמונותיאיזם. קיצוני יותר מגייגר היה שמואל הולדהיים, רב הקהילה הרפורמית בברלין, שהעביר את יום המנוחה משבת ליום ראשון והנהיג תפילה בלי טלית וכיסוי ראש. לדעתו של הולדהיים, כל תוקפה של ההלכה היה כאשר שירתה את האדם היהודי, ואילו עתה תוקפה בטל, ויש לערוך שינויים על מנת לקרב בין היהודים לשכניהם הנוצרים.

הרבנים הרפורמים קיימו שלושה כנסים בשנים 1844-1846 כדי לגבש עמדה אחידה בקשר לתיקונים בדת. באחת מאסיפות אלו פרש מהתנועה הרפורמית זכריה פרנקל, מנהיג הרפורמים המתונים יותר, שהתנגד לקיצוניות של התיקונים הרפורמים וטען שיש לערוך תיקונים רק אם נמצאה להם הצדקה בספרות התורנית ואם הם קיבלו את הסכמת הקהילה. פרנקל יסד זרם חדש, שבארצות הברית הפך להיות הזרם הקונסרבטיבי.

בסופו של דבר הזרם הרפורמי המרכזי מבית מדרשו של אברהם גייגר הפך להיות הזרם המוביל בתנועה הרפורמית בגרמניה. הרפורמים בגרמניה המעיטו בחשיבות המצוות המעשיות וראו את עיקר הדת בהדגשת ערכי התבונה והמוסר, שנעשית בעיקר בתפילה השבועית אותה הם ביקשו להפוך לטקס רב רושם, שיגרום למשתתפים התרוממות רוח. הם ביטלו את יחודו הלאומי של עם ישראל, וראו את יעודו של עם ישראל בהפצת ערכי התבונה והמוסר האוניברסליים בעולם, לפיכך, פיזורו של עם ישראל בין העמים בגלות היה חיובי בעיניהם. בסופו של דבר, בעקבות מאבק עיקש של היהדות החרדית התנועה הרפורמית היגרה בסוף המאה התשעה עשרה לארצות הברית, ושם היא אכן פעילה בעיקר עד היום.

היהדות הרפורמית בארצות הברית

בית הכנסת הרפורמי הראשון בארצות הברית נוסד בצ'ארלסטון ב-1824^{[דרוש מקור]}, כשמנהיגים רפורמים החלו להגר לארצות הברית מגרמניה. הרפורמה קיבלה תיגבור עם ההגירה היהודית מגרמניה לאחר מהפכת 1848.

ב-1873 ייסד הרב יצחק מאיר וייז את "איחוד הקהילות העבריות האמריקניות" ("Union of American Hebrew Congregations"), ארגון הגג של הקהילות הרפורמיות בארצות הברית, אשר נקרא מאז 2003 בשם האיחוד ליהדות רפורמית ("Union for Reform Judaism").

ב-1875 נוסד על ידיי וייז ההיברו יוניון קולג', הסמינר המרכזי להכשרת רבנים, חזנים, מחנכים ועובדים קהילתיים בתנועת היהדות הרפורמית.

ב-1885 התכנסו רבנים רפורמים בועידת פיטסבורג וניסחו לראשונה את מצעה של התנועה ליהדות מתקדמת.

ב-1889 נוסד איגוד הרבנים המתקדמים ולאחר גידול מהיר הגיע מספר חבריו ערב מלחמת העולם הראשונה לכ-200.‏

בסוף המאה ה-19 ייצגה התנועה ליהדות מתקדמת רק 40,000 נפש מתוך ציבור של יותר ממיליון יהודים אמריקאים.

ב-1999 פורסם כי התנועה הרפורמית היא הזרם בעלת מספר החברים הרב ביותר בקרב יהודי ארצות הברית.

ב- 2006 התנועה הרפורמית בארצות הברית טענה כי היא מונה 1.5 מיליון חברים.

התנועה הבינלאומית

בשני העשורים שקדמו למלחמת העולם הראשונה הייתה התעוררות בתנועות הרפורמיות של מרכז ומערב אירופה. בהנהגת הרמן כהן, מקס וינר וליאו בק נבנו קהילות רפורמיות ליברליות בבריטניה, צרפת וגרמניה. הליברלים הגרמנים הזמינו את עמיתיהם מצרפת, בריטניה וארצות הברית לכינוס בסתיו 1914, כדי להתחיל ביצירת תנועה בינלאומית. המלחמה טרפה את התוכניות ורק ב-1926 הצליחו הליברלים הבריטים לכנס ועידה בלונדון ולהתחיל בהקמת ארגון בינלאומי. בכנס זה נידון עניין השם, באיזה שם יקרא הארגון ולאחר דיון מעמיק בשמות השונים" "רפורמי", "ליברלי" ובמשמעותם המשתנה לפי שפה ואזור, סוכם על "האיגוד העולמי ליהדות מתקדמת" (World Union for Progressive Judaism). כעבור שנתיים, ב-1928, נערכה בברלין הועידה הראשונה של האיגוד העולמי ליהדות מתקדמת.

היהדות הרפורמית כיום

מרכז התנועה הרפורמית נמצא כיום בארצות הברית שם הם מונים קרוב ל-40% מיהדות ארצות הברית, והם הזרם הגדול ביותר שם. מעמדם שם חזק ומבוסס ולהם השפעה ניכרת על חיי הקהילה היהודית. השואה, הקמת מדינת ישראל והתבססותה, חוללו מפנה בגישת הרפורמים לציונות. בשנת 1972 הצטרפו הרפורמים לקונגרס היהודי העולמי ובשנת 1975 להסתדרות הציונית העולמית.

היהדות הרפורמית והציונות

בראשית דרכה הייתה היהדות המתקדמת מתנגדת חריפה לציונות. מייסדי התנועה בגרמניה כינו עצמם "גרמנים בני דת משה" והשתדלו להרחיק כל סממן לאומי מעל הדת. שמואל הולדהיים (1806-1860), ראש הקהילה הרפורמית בברלין, פעל להשמטה גורפת של המונחים "ירושלים", "ציון" ו"ארץ ישראל" מסידור התפילה הרפורמי. בוועידת בונסוויק (1844) וועידת פרנקפורט (1845) נאמר כי "התקווה לשיבה לאומית סותרת את רגשותינו כלפי המולדת (גרמניה)" וכי "הרצון לחזור לפלשתינה על מנת ליצור את האימפריה הפוליטית שלהם, מיותר". יש לציין כי גם בקרב היהדות האורתודוקסית המודרנית בגרמניה הייתה מגמה מתבוללת מבחינה לאומית ואנטיציונית תחת אותו הכינוי עצמי של "גרמנים בני דת משה".

בארצות הברית לא היה המצב שונה. בוועידת פיטסבורג (1885) נקבע כי "איננו מחשיבים עוד את עצמנו כאומה אלא כקהילה דתית, ולכן אין אנו מצפים לשיבה לפלשתינה, לא לעבודת הקרבנות של בני אהרן, ולא לחזרתה של אף אחת מההלכות הקשורות למדינה היהודית...".

המחלוקת בין התנועה הרפורמית לתנועה הציונית עסקה לא רק במוטיב הלאומי, אלא גם במוטיב הדתי-חילוני. כך יצא איגוד הרבנים הרפורמיים בשנת 1917 בהצהרה שקבעה, מבלי להזכיר את הציונות במפורש, שיש להוקיע "כל פירוש בלתי דתי או אנטי דתי שניתן ליהדות ולשליחות ישראל בעולם".

כך נתפסו הציונות והרפורמה, מסופה של המאה ה-19 ועד מחציתה של המאה ה-20, כדרכים מנוגדות זו לזו המתחרות ביניהן על כיבוש ליבו של הקהל היהודי. מחד הוקיעה התנועה הרפורמית (למעט רבנים בודדים אשר יצאו מן הכלל) את הציונות ואת דרכה הלאומית-חילונית, ומאידך גינו המנהיגים הציוניים את התנועה הרפורמית ה"מתבוללת".

ככל שהתנועה הציונית התבססה וצברה תמיכה בציבור היהודי, הלכה התנגדותה של הרפורמה לציונות ופחתה. שני גורמים נוספים לשינוי זה היו רדיפת היהודים בגרמניה הנאצית בשנות ה-30, והשינוי בהרכב התנועה בארצות-הברית, עם היותם של המהגרים מגרמניה למיעוט בתוכה.

בוועידת איחוד הקהילות הרפורמיות שנערכה ב-1937 ("ועידת קולומבוס") אימצה התנועה הרפורמית מצע חדש ("מצע קולומבוס") שחולל מפנה של ממש ביחסה של התנועה לציונות. המצע הכיר במרכזיותה של ארץ ישראל עבור השליחות הרוחנית היהודית, וקבע כי ישנה חובה לסייע בבניין ארץ ישראל.

מאז קום מדינת ישראל נבלמה ההתנגדות המפורשת של הרפורמה לציונות, עד כי בשנת 1975 הצטרפה התנועה הרפורמית להסתדרות הציונית העולמית. במסגרת התקרבותה לאתוס הציוני, הקימה התנועה הרפורמית שני קיבוצים בערבה, לוטן ויהל, ויישוב קהילתי בגליל, הר חלוץ. חרף זאת, תמיכתה של היהדות המתקדמת בישראל מתבטאת גם כיום בעיקר בתרומות למוסדות הציוניים ולא בעידוד עלייה לארץ והתיישבות בה. למרות שמטה האיגוד העולמי ליהדות מתקדמת עבר לירושלים, מרכז הכובד של התנועה נותר בארצות הברית.

יהדות רפורמית בישראל

ערך מורחב – התנועה ליהדות מתקדמת בישראל

ניסיונות ראשונים להקמת קהילות רפורמיות נעשו על ידי רבנים עולים מגרמניה בשנות ה-30. ב-1935 הוקמו קהילות בחיפה ובירושלים, וב-1939 הוקם בית הספר "הלל" (היום "ליאו בק"). נסיונות אלה נכשלו, והקהילות הפכו אורתודוקסיות או קונסרבטיביות.

תחילתה של "התנועה ליהדות מתקדמת" עם הקמת קהילת "הראל" בירושלים ב-1958. בשש השנים הבאות הוקמו חמש קהילות נוספות ברחבי הארץ. ב-1965 נערכה ועידה פתוחה לקהל המעוניין בחלופה דתית לאורתודוקסיה, שחיזקה את הקשר בין הקהילות והייתה אבן היסוד להקמת התנועה ליהדות מתקדמת, שנרשמה רשמית בשנת 1971. הרבנים הראשונים היו עולים, אבל בשנת 1974 החל הקמפוס הירושלמי של היברו יוניון קולג' להכשיר תלמידים ישראלים לרבנות, והסטודנט הראשון הוסמך בשנת 1980.

ראו גם

• רפורמה ביהדות
• תנועת ההשכלה היהודית
• נוסחי תפילה לא אורתודוקסיים

לקריאה נוספת

• מאיר אזרי, חושבים יהדות מתקדמת - מסע להכרת היהדות הרפורמית, הוצאת בבל, 2005.
• מיכאל מאיר, בין מסורת לקדמה – תולדות תנועת הרפורמה ביהדות, הוצאת מרכז שזר, 1989.
• הרפורמים, הוצאת מנוף, 2005.
  • Lucian Zeev Herşcovici, Curentul reformist in viaţa religioasă evreiască din România (1857-1921) - de la fondarea Comunităţii Templului Coral până la alegerea Rabinului dr. I Niemirower ca Prim Rabin al Comunităţii Evreilor din Bucureşti. (לוצ'יאן זאב הרשקוביץ', "הזרם הרפורמיסטי בחיי הדת היהודית ברומניה (1857–1921) – מהקמת קהילת ההיכל הקוראל ועד בחירתו של הרב ד"ר י. נימירובר כרב ראשי של קהילת יהודי בוקרשט")

קישורים חיצוניים

• אתר התנועה ליהדות מתקדמת בישראל
• אתר תנועת הנוער "נוער תל"ם"
• המרכז לפלורליזם יהודי
• האיגוד העולמי ליהדות מתקדמת (אנגלית)
• רפורמה, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
• אורי פז, פרופ' ישעיהו ליבוביץ: "למה הרפורמים לא דתיים", מכתב לגולה, 1957
• אפרים תבורי, היהדות הרפורמית בישראל, הישגים וסיכויים.
• יהושע ביצור, התפללתי תפילה רפורמית, מעריב, 17 באוקטובר 1958