מיכאי אמינסקו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מיכאי אמינסקו
אמינסקו והאילן המשפחתי שלו על בול של רפובליקה מולדובה
אמינסקו ומקורביו על בולים של רפובליקה מולדובה, שהופקו בשנת ה-150 ללידתו

מִיכַאי אֶמִינֶסְקוּרומנית: Mihai Eminescu), הידוע גם כמִיכַאִיל אֶמינוֹביץ (15 בינואר 1850 ולפי מקורות אחרים 20 בדצמבר 1849[1]15 ביוני 1889), היה מאחרוני המשוררים הרומנטיים, והמשורר הרומני הגדול והידוע ביותר. בין שיריו הידועים ביותר: "כוכב השחר" (Luceafărul), "נותר בי רק געגוע אחד בודד" (Mai am un singur dor), וחמשת ה"איגרות" (Scrisori).

אמינסקו היה פעיל באגודה הספרותית "ז'ונימאה", עיתונאי ועורך בעתון "טימפוּל" (Timpul הזמן), הבטאון הרשמי של המפלגה השמרנית הרומנית ועיתונאי ב"קוריירול דה יאשי" (Curierul de Iași השליח של יאשי). אמינסקו התקבל לאחר מותו (1948) כחבר האקדמיה הרומנית.

שורשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

"מיכאיל" היא צורה ארכאית יותר (ובשימוש גם בשפות סלבונית, אוקראינית ורוסית) של השם "מיכאי" (הצורה הרומנית לשם "מיכאל"). שניהם היו בשימוש בתקופתו של אמינסקו והוא אישית עשה שימוש בשניהם. עם זאת, כיום קוראים לו ברומניה "מיכאי אמינסקו".

אביו היה גאורגה אמינוביץ', במקור מקלינשט (Călineşti), באותה תקופה כפר בחבל בוקובינה שהשתייך לאוסטרו הונגריה. אמינוביץ' חצה את הגבול לנסיכות מולדובה, התיישב בסמוך לעיר בוטושאן, והתחתן עם ראלוקה יורשקו (Raluca Iuraşcu), בתו ויורשתו של סטולניק מולדובני. באזור בו התגוררה המשפחה הייתה נוכחות רוטנית בולטת, ובמשפחת המשורר לעתיד שלטו היטב בשפת הקבוצה האתנית הזאת, עגה של השפה האוקראינית. גם מיכאיל אמינוביץ' - אמינסקו הכיר מילדותו שפה זו, והעריך מאוד את הקלסיקונים של הספרות האוקראינית (מאלורוסית, לפי כינויה אז) אותם קרא במקור בעת שהותו בעיר צ'רנוביץ. עם זאת, בני משפחת אמינוביץ' תמיד החשיבו עצמם רומנים גאים.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנים ראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסל אמינסקו בפארק קופואו ביאשי

אמינסקו נולד ב-15 בינואר 1850, באיפוטשט (Ipoteşti) שבמחוז בוטושאן (Botoşani), נסיכות מולדובה, כילד השביעי מתוך 11 במשפחת הקמינאר גאורגה אמינוביץ'. את ילדותו בילה בבוטושאן ובאיפוטשט בבית הוריו. מ-1858 ועד 1866 למד בבית הספר בצ'רנוביץ וסיים חמישי מבין 82 תלמידים. אחר כך למד שנתיים בגימנסיה Ober Gymnasyum.

העדות הראשונה לכשרונו של אמינסקו ככותב הייתה ב-1866. בינואר של אותה שנה מת המורה לרומנית ארוֹן פוּמנוּל (Aron Pumnul) ותלמידיו הוציאו לזכרו חוברת בשם "דמעות של תלמידי הגימנסיה" ('Lăcrămioarele invăţăceilor gimnaziaşti) ובו הופיע השיר שכותרתו "ליד קברו של ארון פומנול" (La mormântul lui Aron Pumnul) חתום בידי "מ. אמינוביצ'יו". ב-25 בפברואר של אותה שנה הודפס שירו "לוּ היה לי" (De-aş avea) בביטאון הספרותי של יוסיף וולקן, "פמיליה" (Familia משפחה), בפשט. שיר זה היה הראשון בסדרה של שירים של אמינסקו, שהודפסו בקביעות, כשלעתים הודפסו שירים, שתרגם אמינסקו מגרמנית. היה זה יוסיף וולקן שלא אהב את הסיומת הסלבית של שם המשפחה של המשורר הצעיר "איץ'" ובחר עבורו שם עט "רומני" יותר: "מיכאי אמינסקו".

ב-1867 הצטרף ללהקת התיאטרון של יורגו קאראג'יאלה (Iorgu Caragiale) כפקיד וכלחשן. שנה אחר כך עבר ללהקתו של מיכאי פסקלי (Mihai Pascaly). שתי הלהקות היו בין להקות התיאטרון הרומניות המובילות בזמנן, בלהקתו של פסקלי הופיעו מאטיי מילו ופאני טארדיני-ולדיצ'סקו (Fanny Tardini-Vlădicescu). בנובמבר של אותה שנה השתקע אמינסקו בבוקרשט ועבד כפקיד וכמעתיק עבור התיאטרון הלאומי. במהלך תקופה זו הוא המשיך לכתוב ולפרסם שירה. הוא שילם את שכר הדירה שלו באמצעות שכר טרחה מתרגום מאות עמודים מספר של היינריך תאודור רטשר ( Heinrich Theodor Rötscher), על אף שהתרגום לא הושלם בסופו של דבר. באותה תקופה הוא החל לכתוב את הרומן "גאונות צחיחה" (Geniu pustiu).

ב-1 באפריל 1869 היה אמינסקו בין המייסדים של החוג לספרות "אוריאנט", שתחומי העניין שלו כללו איסוף של סיפורי אגדות, שירה עממית, ומסמכים הקשורים להיסטוריה הספרותית הרומנית. ב-29 ביוני של אותה שנה קיבלו חברי הקבוצה השונים משימה לבקר במחוזות השונים, האזור שהוקצה לאמינסקו היה מולדובה. בקיץ זה, הוא נתקל באקראי באחיו יורגו, קצין צבא בגן צ'ישמיג'יו, אמינסקו סירב להיענות להפצרותיו של יורגו לחדש את קשריו עם משפחתו.

עוד בקיץ 1869 הוא נטש את להקתו של פסקלי ונסע לצ'רנוביץ וליאשי. הוא חידש את קשריו עם משפחתו ואביו הבטיח לו קצבה קבועה, אם ימשיך את לימודיו בווינה בסתיו. באוקטובר 1869 התחיל את לימודיו בפילוסופיה באוניברסיטת וינה. בין השנים 1872 - 1873 למד באוניברסיטת ברלין תוך כדי לימודיו, קיבל בשנת 1873 משרה בקונסוליה הרומנית בברלין. כתמיד, הוא המשיך לכתוב ולפרסם שירה. כשמת שליטה לשעבר של נסיכות מוּנטניה, החלק של ברומניה בו נמצאת עיר הבירה בוקרשט, הנסיך "בארבוּ דימטריה שטירבי" (Barbu Dimitrie Ştirbey), הדפיס אמינסקו עלון לזכרו בשם La moartea principelui Ştirbey.

בחוג של "ז'ונימאה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאוקטובר 1869 עד 1872 הוא למד בווינה, אמינסקו נחשב כשומע חופשי בולט בפקולטה לפילוסופיה ומשפטים. אמינסקו הושפע מהפילוסוף שופנהאואר ומהמשורר היינריך היינה. הוא היה מעורב בחיים הסטודנטיאליים והתיידד עם הסופר הרומני יואן סלביץ', ולמד להכיר את וינה בעזרת ורוניקה מיקלה (Veronica Micle). הוא החל לתרום לשיחות ספרותיות, ביטאונו של החוג ז'ונימאה. מנהיגי תנועת תרבות זו: פטר פ. קארפ, ואסילה פוגור, תאודור רוסטי, יעקב נגרוצי וטיטו מאיורסקו השפיעו פוליטית ותרבותית על אמינסקו עד סוף חייו.

ב-1870 כתב אמינסקו שלושה מאמרים תחת שם העט וארו (Varro) ב-Federaţiunea ב-פשט בנושא מעמד הרומנים ומיעוטים אחרים באימפריה האוסטרו הונגרית. הוא הצטרף כעיתונאי לעיתון "אלבינה" (Albina) בפשט. מ-1872 ועד 1874 הוא המשיך את לימודיו בברלין.

מ-1874 ועד 1877 עבד אמינסקו כמנהל של הספרייה המרכזית ביאשי, כמורה מחליף, כמפקח על בתי הספר במחוזות של יאשי וואסלוי (Vaslui) וכעורך העיתון "קוריירול דה יאשי" (Curierul de Iaşi השליח של יאשי). הוא המשיך לפרסם ב"שיחות ספרותיות". הוא התייד עם הימן טיקטין שנחשב למייסד חקר השפה הרומנית המודרנית וגם עם יון קראנגה (Ion Creangă), מספר עממי, אותו שכנע להיות סופר וצירף אותו למועדון הספרות ז'ונימאה. ב-1877 הוא השתקע בבוקרשט ועד 1883 היה העורך הראשון ואחר כך (1880) העורך הראשי של העיתון "טימפול" (Timpul הזמן), ביטאונה של המפלגה השמרנית. בתקופה זו הוא כתב את מרבית שיריו הידועים: "איגרות", "כוכב השחר" ועוד. עם זאת, עבודתו המאומצת הזיקה לבריאותו.

קבר אמינסקו בבית הקברות "בלו" בבוקרשט

ביוני 1883 חלה אנושות ואושפז בבית החולים של ד"ר שוטו. בדצמבר 1883 הופיע ספרו Poezii ובו מבחר משיריו בלווי הקדמה מאת טיטו מאיורסקו (Titu Maiorescu).

בשנת 1888 יזם יעקב נגרוצי חוק שיעניק לאמינסקו גמלת קיום. החוק עבר בפרלמנט וגם בסנאט ואושר זמן לא רב לפני מותו‏[2].

שנים של חולי[עריכת קוד מקור | עריכה]

סביב מחלתו של המשורר יש מחלוקות הנובעות בין השאר מהחשש שלא לפגוע בכבודו ובזכרו.

לאחרונה יש המשערים כי בשנותיו האחרונות סבל אמינסקו מהפרעה דו-קוטבית (פסיכוזה של מאניה דפרסיה). ב-1883 בהיותו ברומניה אובחן כחולה בעגבת וג'ורג'ה קאלינסקו כתב בביוגרפיה של המשורר כי היה חולה במחלה מגיל 20. עם זאת, נטען כי אבחון נוסף שנעשה בווינה גם כן ב-1883 מזכיר את הדיכאון שסבל ממנו אך לא את העגבת. ב-1884 הוא חזר לרומניה ונראה בריא באופן כללי. החל ב-1886 החל לקבל מעט זריקות של כספית שבאותה התקופה היה הטיפול השגרתי בעגבת.

את השנתיים האחרונות לחייו עשה אמינסקו בבית חולים לחולי רוח. אמינסקו מת בבית החולים ב-15 ביוני 1889 לאחר שהוכה בראשו באבן על ידי חולה נפש אחר‏[3]. אמינסקו נקבר בבוקרשט בבית הקברות בלוּ (Bellu).

מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניקולאה יורגה, ההיסטוריון הרומני המפורסם, מחשיב את אמינסקו כאבי השפה הרומנית המודרנית. ברומניה נחשב אמינסקו, פה אחד, כנציג הגדול ביותר של השירה הרומנית. שירתו מקיפה מגוון נושאים גדול, מטבע ואהבה ועד להיסטוריה ולפרשנות חברתית, וחידשה את פני השפה הרומנית. שירתו המאוחרת מזכירה בערגה את שנותיו כצעיר חסר דאגות, לעומת אכזבתו מן המציאוּת בהווה. יצירתו של אמינסקו תורגמה למעל 60 שפות (כולל עברית).

בדעותיו הפוליטיות היה שמרן ולאומן קיצוני כרוב חבריו לחוג הספרותי. הוא מביע בכתביו שנאה לזרים ובמיוחד ליהודים. לעתים התבטאה שנאה זו גם בשירתו "המחבב את הזרים יאכלו־נא כלבים את ליבו". במאמר על מקורותיו של הארגון הפשיסטי הרומני משמר הברזל מובאים דעותיו של אמינסקו כי רומניה של סוף המאה ה-19 נשלטת על ידי "מוסדות צרפתיים, עסקים יהודים ותעשייה אוסטרית". אמינסקו טען כי הסוציאליזם הוא "צעצוע מופשט מתוצרת זרה", וכי הליברליזם "הפך את רומניה לביצה שלתוכה נשפך הביוב החברתי של המערב והמזרח". אמינסקו הביע את הערגה לימיו של הפאודליזם הרומני שלדבריו הייתה מערכת של "החופש הגדול ביותר, של ביזור, של אוטונומיה קהילתית, ושל עצמאות המעמדות. אנשים לא היו שווים ובשל סיבה זו ממש הם היו חופשיים".

בהיותו מושפע מהאווירה האנטישמית ששררה ברומניה בכלל ובחבל הולדתו בפרט וגם מפילוסיפים אנטישמיים גרמנים כמו אויגן דירינג שאת הרצאותיו שמע בברלין, אמינסקו האשים את יהדות רומניה בבעיותיה של האומה הרומנית. הוא טען שהיהודים, להבדיל ממיעוטים אחרים, אינם מתערים בעם הרומני, לא מדברים את שפתו ולא מתחתנים מחוץ לעדתם. טענותיו היו מופנות כלפי היהודים האשכנזים בעוד שכלפי עדת היהודים הספרדים ברומניה היה לו יחס יותר חיובי וכמה פעמים הביע את הערכתו אליהם‏[4]. כתביו, שהכילו גוון אנטישמי חריף האופייני ללאומנים הרומנים של התקופה, צונזרו במשך שנים ברומניה, אם כי כפי שמספר ד"ר לורנס ויינבאום, מנהל למחקר של מכון הקונגרס היהודי העולמי במאמרו מסע בעקבות עלילת השואה ברומניה כי בתקופת ניקולאה צ'אושסקו הופיעו בגלוי "טקסטים אנטישמיים בתקשורת הרומנית. לתדהמתה של הקהילה היהודית הרומנית המידלדלת, נכללו כתביו האנטישמיים של מיכאי אמינסקו במהדורה מחודשת של כתביו הנבחרים של הסופר הלאומי".

כמשורר לאומי נערץ קרויים כיום על שמו רחובות בערים רבות ברומניה. כמו כן נהוג לחלק ברומניה פרס על שמו לשירה רומנית. צחוק הגורל הוא שהזוכה בפרס מיכאי אמינסקו לשירה רומנית לשנת 1998 היה יהודי - המשורר הישראלי הכותב בשפה הרומנית שאול כרמל.

פסל ורוניקה מיקלה, אהובתו של אמינסקו, בפארק קופואו ביאשי

אמינסקו לא נשא אשה, אך היו לו כמה אהובות, ורוניקה מיקלה (Veronica Micle), אשה נשואה, שהתאבדה חודשיים לאחר מותו, מיטה קרמניץ (Mite Kremnitz), מבנות הלוויה של אליסאבטה, מלכת רומניה וגברת פואנרו-לקה (Poenaru-Lecca). על פרשת האהבים שניהל עם מיטה קרמניץ כתב הסופר אאוג'ן לובינסקו (Eugen Lovinescu) רומן בשם מיטה שהתפרסם בשנת 1934.

במשאל שנערך ביום 21 באוקטובר 2006, על ידי הטלוויזיה הרומנית, לקביעת "גדולי הרומנים בכל הזמנים", מיכאי אמינסקו זכה למקום השלישי עם 50.640 קולות שהיוו 13,92% מכלל הקולות.

יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמינסקו היה משורר רומני מסורתי ששאב את השראתו מהספרות הרומנית שקדמה לו ומרוח השפה המדוברת בפי העם, שהכיר כה טוב במהלך שיטוטיו ברחבי רומניה. למרות שאמינסקו כתב במשקל קדום והזכיר בשירתו את הפניקס ואת ארטמיס זה לא היה מאמץ מודע כלפי הקלסיקה, כפי שעשו המשוררים הרומנתיים. שיריו הבוגרים מצטינים בליריקה. הנוף המועדף עליו הוא היער, אך לא כאידיליאה, אלא כמעבר קוסמי בעולם הכוכבים. הטבע אצלו מואנש, לוחש, גונח, המים בוכים, המעינות רועדים מעל חלוקי הנחל. קסמ החריזה מושג לעתים באמצעות חזרה על מילים וההרמוניה, או ההרמוניה הנפלאה נשארת באוזן גם לאחר שהתוכן כבר נשכח.

למרות שורשיו בפולקלור הרומני יש על אמינסקו השפעה של השירה הלירית הגרמנית והדבר מורגש ב"כוכב השחר" שמזכיר את הפואמה Teilung der Welt של פרידריך שילר וגם את Hyperion של פרידריך הלדרלין. הפסימיות המובאת ב"איגרות" שואבת את השראתה מיצירתו של שופנהאואר "העולם כרצון והצגה".

שירתו של אמינסקו היא שירה טבעית הנובעת ממנו ללא מאמץ נראה לעין, כמו פכפוך מעיינות צלולים, כמו זמרת ציפורים באווירה קסומה של ערבים שקטים. אמינסקו דיבר שירה והשירה דיברה דרכו.

אמינסקו בתקופת המשטר הקומוניסטי ואחריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמינסקו הציג דילמה למשטר הקומוניסטי, גדולתו הייתה ידועה מדי ואי אפשר היה להשכיח אותו, אך דעותיו היו לצנינים בעיניהם. הפתרון שמצאו התבטא בהעלמת חלק מיצירותיו וצינזור חלקים מתוך יצירות שלא ניתן היה להסתיר. בנוסף לכך המציאו לו הקומוניסטים ביוגרפיה חדשה שתיארה נער עני, רועה חזירים, בעל כישרון מן הטבע. היעלמות הקומוניזם מרומניה איפשרה החזרת הביוגרפיה האמיתית של אמינסקו.

עוד בתקופתו של ניקולאה צ'אושסקו ניתן היתר לקורנליו ודים טודור לפרסם קטעים של אמינסקו, שצונזרו לפני כן, שהכילו התבטאויות נגד היהודים - הפרסום גונה בחריפות על ידי הרב הראשי של רומניה, הרב משה רוזן, שתבע, ללא הצלחה, הוצאת הכרכים מהמחזור‏[5]. אחרי נפילת המשטר הקומוניסטי החלו שוב לעלות תאוריות קונספירציה בנוגע למותו, תאוריות שהאשימו את רופאו היהודי ברצח בשליחות החוגים היהודים‏[6].

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שטר כסף רומני בשווי אלף לאי הנושא את תמונת אמינסקו
מכתש אמינסקו (קרוי על שם המשורר) על כוכב חמה

משיריו הידועים ביותר:

  • דוינה (Doina; דוינה הוא שם של סגנון בזמר הרומני)
  • האגם (Lacul)
  • לוציפר או כוכב השחר (Luceafărul) – שימוש במוטיבים מהפולקלור הרומני לתאור בדידות הנפש.
  • פרח כחול (Floare albastră)
  • שאיפה (Dorinţa)
  • ערב על הגבעה (Sara pe deal)
  • או, הישארי (O, rămîi)
  • חקיינים (Epigonii)
  • איגרות (Scrisori)
  • ואם (Şi dacă)
  • אודה (במשקל עתיק)‏ ((Odă (în metru antic)
  • נותר בי געגוע אחד בודד (Mai am un singur dor)
סיפורת
  • פט פרומוס יליד הדמעות (Făt-Frumos din lacrimi)
  • גאונות צחיחה (Geniu pustiu) – רומן על רקע המהפכה בטרנסילבניה ב-1848.
  • דיוניסוס האומלל (Sărmanul Dionis)
  • קיסריה (Cezara)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שירים בתרגום מרומנית של יהושע טן-פי מו"ל: ירושלים אחיאסף, (תשי"ד).
  • מבחר שירים בתרגום מרומנית של אהובה בת חנה הופיע בשנת 1990 במחברות לספרות. בספר מובא התרגום מול הנוסח ברומנית.
  • אלכסנדרו פירו, "היסטוריה של הספרות הרומנית מראשיתה ועד היום", הוצאת UNIVERS, בוקרשט, 1981.
  • מיכאי אמינסקו, "Chestiunea evreiască" (השאלה היהודית), הוצאת VESTALA, בוקרשט, 2008.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]