נורפוק (אי)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
טריטוריית האי נורפוק
Territory of Norfolk Island
Flag of Norfolk Island.svg Norfolk COA.png
דגל סמל
מוטו לאומי: "Inasmuch" ("לכן..." או "היות ש...")
המנון לאומי: אלוהים נצור את המלכה
מיקום טריטוריית האי נורפוק
יבשת אוקיאניה
שפה רשמית אנגלית
עיר בירה קינגסטון
29°02′S 167°57′E / 29.03°S 167.95°E / -29.03; 167.95
העיר הגדולה ביותר ברנט פיין
משטר טריטוריה בריבונות עצמית
ראש המדינה
- מלכה
- מנהלן
מלכה
אליזבת השנייה
אוון וולש
הקמה
חוק האי נורפוק

1979
שטח[1]
- דירוג עולמי
36 קמ"ר 
233 בעולם
אוכלוסייה[2]‏ (הערכה ליולי 2014)
- דירוג עולמי של אוכלוסייה
- צפיפות
- דירוג עולמי של צפיפות
2,210 נפש 
230 בעולם
61.39 נפש לקמ"ר
144 בעולם
מטבע דולר אוסטרלי ‏ (AUD)
אזור זמן UTC +11.5
סיומת אינטרנט .nf
קידומת בינלאומית 672+
מפת האי נורפוק
אראוקריה רמה בנורפוק, עץ מחטני האנדמי לאי, אשר מופיע גם בדגל המושבה

האי נורפוקאנגלית: Norfolk Island) הוא אי באוקיינוס השקט, בין אוסטרליה, ניו זילנד וקלדוניה החדשה. האי הוא אחד מטריטוריות אוסטרליה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גילוי האי[עריכת קוד מקור | עריכה]

יורדי ים פולינזים הגיעו אל האי בחיפוש אחרי אבנים יקרות, עוד הרבה לפני שנתגלה האי על ידי מתיישבים אירופאים. הפולינזים נהגו גם להשתמש באי כמקום מנוחה במסעותיהם הימיים. לא נמצאו באי שרידים של התיישבות קבע פולינזית.

האי נתגלה על ידי רב החובל ג'יימס קוק בשנת 1774 במסעו השני לדרום האוקיינוס השקט על גבי הספינה רזולושן. קוק קרא לאי על שם אשתו של הדוכס התשיעי מנורפוק אדוארד הוורד. קוק נחת באי ביום חמישי, ה-11 באוקטובר 1774, התלהב מעצי האורן הגבוהים באי, ובעקבותיו, הצי הבריטי התלהב מהפוטנציאל המסחרי הגלום בהם לבניית אוניותיו.

מושבת העונשין הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטרת ההתיישבות הראשונה באי הייתה למנוע התיישבות צרפתית בו. כאשר נוסדה מושבת העונשין של ניו סאות' ויילס, נדרש מהצי הבריטי המיישב את המושבה לשלוח לאי קבוצה של 50 אסירים ושבעה סוהרים ולהתיישב באי. הם הגיעו אל האי ב-6 במרץ 1788.

מנהלי מושבת העונשין ראו באי חווה פוטנציאלית אשר תספק לסידני שבאוסטרליה דגנים וירקות, אולם גידולים חקלאיים באי לא הצליחו בשל הרוחות העזות, חולדות ורבי-הרגליים. כמו כן לא היה באי נמל טבעי אשר אפשר העברת מוצרים ומצרכים בכמות מסחרית מהאי אל אוסטרליה ומאוסטרליה אל האי.

בינואר 1789 היה באי ניסיון מרד שנכשל. בשל סכנת רעב בסידני, הועברו לאי בשנת 1790 כמה מאות אסירים. האסירים באי הקימו משפחות, ואף נולדו ילדים באי. חלק מהאסירים העדיפו להישאר באי כמתיישבים עם תום תקופת מאסרם, ובשנת 1792 התגוררו באי מעל 1,000 תושבים.

בשנת 1794, בשל המרחק הרב של האי והקשיים לקיים קשרי תחבורה ימיים עמו, וכן בשל העלויות הגבוהות הוחלט לסגור את מושבת העונשין. החל משנת 1805 הוצאו המתיישבים מן האי. בשנת 1805 עזבו 159 אסירים את האי, ובין נובמבר 1807 וספטמבר 1808 עזבו את האי חמש קבוצות הכוללות יחד 554 אסירים ומתיישבים. בשנת 1807 נותרו באי רק כ-200 מתיישבים, ואלה עזבו את האי טיפין טיפין עד שנת 1814.

בין ה-15 בפברואר 1814 וה-6 ביוני 1825 נותר האי ריק מתושבים.

מושבת העונשין השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1824 הורתה ממשלת בריטניה למושל ניו סאות' ויילס, תומאס בריזביין להשתלט על האי נורפוק ולהפוך אותו למושבת עונשים "לסוג הגרוע ביותר של הפושעים". היותו של האי מרוחק מכל מקום יישוב אחר, עובדה אשר בעבר נחשבה כסיבה לא ליישב את האי, הייתה היתרון בהחלטה למקום בו מושבת עונשין לאותם אנשים אשר פשעו בהיותם במושבות העונשין של אוסטרליה.

התנאים במושבת העונשין היו קשים במיוחד, במטרה להעניש "פושעי פשעים מרובים" אלה, ואף החמירו בתקופת המושל הבא ראלף דארלינג אשר הורה שכל הפושעים יושארו בשלשלאות ברזל בזמן עבודתם.

בשל התנאים הקשים ביותר, מרדו האסירים בשנת 1834. לאחר מרד כושל זה, ביקר במקום ויליאם אולאת'ורן, הכומר הראשי של סידני, במטרה לנחם את הפושעים שניסו למרוד ונשפטו למוות. הוא הופתע לראות שהפושעים שנידונו למוות שמחו על כך ואילו אלה שנידונו להישאר במושבת העונשין העדיפו עונש מוות.

ביקור רשמי בשנת 1846 של השופט רוברט פרינגל סטיוארט הביא להוצאת דו"ח רשמי המתאר את התנאים הקשים, איכות המזון הירודה, המגורים הבלתי מספקים, וכן תיאורי ענישה בלתי פוסקת של האסירים הכוללת עינויים והצלפות, וכן התברר שמרבית הסוהרים מושחתים ומשוחדים.

הבישוף רוברט וילסון ביקר באי שלוש פעמים, הראשונה בשנת 1846 ודיווח לבית הלורדים על הזוועות הנעשות באי. בעקבות דיווח זה בוצעו שינויים בניהול האי, ורפורמות בתנאי האסירים. וילסון שב לאי בשנת 1849 לוודא כי הרפורמות המובטחות אכן בוצעו, ובשלישית בשנת 1852, ביקור שהוליד דו"ח נוסף לבית הלורדים.

מעט מן האסירים השאירו תיאורים של חייהם באי, והם מתארים את הסוהרים האכזריים באי.

בשנת 1847 הופסק משלוח האסירים לאי, ובשנת 1855 הועברו האחרונים שבהם לטסמניה.

ההתיישבות השלישית - האי פיטקרן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-6 ביוני 1856, קבוצה נוספת של גולים הגיעה אל העיר. היו אלה הצאצאים של תושבי טהיטי ושרידי המורדים של המרד על הבאונטי, אשר התיישבו באי לאחר שעזבו את פיטקרן. בשנת 1867 נוסד באי מיסיון מלנזי, ובשנת 1882 הוקמה באי כנסייה.

גאוגרפיה ותחבורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האי נורפוק ממוקם בדרום האוקיינוס השקט, מזרחית לאוסטרליה. שטחו של האי 34.6 קמ"ר ואין בו גופי מים. אורך קו החוף של האי - 32 ק"מ, ורוב קו החוף הנו מצוקים, פרט לאזור מפרץ סידני ומפרץ אמילי.

לאי אין נמלים טבעיים ומעבורות מובילות לאי סחורות ואנשים ונוחתות באזור קינגסטון ומפרץ קסקייד. הנקודה הגבוהה באי הוא הר בייטס שגובהו 319 מטרים מעל פני הים, והוא ממוקם בצפון מזרח האי. רוב שטח האי מתאים לחקלאות.

המשאב הטבעי העיקרי של האי הינו דיג ו-25% משטחי האי הם שטחי מרעה.

האזור סביב הר בייטס הינו פארק לאומי. שטחו של הפארק מכסה 10% משטח האי, והוא מיוער ברובו. שני איים המצויים דרומית לאי נורפוק - האי נפיאן והאי פיליפ מהווים חלק מהפארק. רוב הצמחייה של האי פיליפ נאכלה על ידי חזירים וארנבות שהובאו אליו על ידי מתיישבים אירופאים, ועל כן רוב שטחו של האי הוא אדמה חשופה בצבעי חום - אדום. כיום מבוצעות עבודות שיקום באי אשר מטרתם להביא לגידול צמחייה מחודשת בו.

באי אין נמלים ומסילות ברזל, כי אם שדה תעופה אחד שאורך מסלולו 1950 מטרים. כמו כן באי 80 ק"מ של דרכים סלולות.

שלטון וממשל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראש מדינת האי נורפוק עומדת המלכה אליזבת השנייה. ניהול האי בפועל מתבצע על ידי הממשלה האוסטרלית באמצעות מנהלן הממונה על ידיה, האחראי ליחסי החוץ של האי.

באי מועצה מחוקקת הנבחרת מדי שלוש שנים. במועצה תשעה מושבים. ארבעה מבין חברי המועצה מהווים מועצה מבצעת, אשר משמשת גוף מייעץ למנהלן. ראש המועצה הנוכחי הינו ג'פרי רוברט גארדנר. חברי המועצה נבחרים על בסיס אישי ולא כחלק ממפלגות פוליטיות.

כדי להפוך לתושב האי נדרשת תקופת "חונכות" של אחד התושבים של האי.

בירת האי הרשמית היא קינגסטון.

עיקר כלכלת האי מתבססת על התיירות. ממשלת האי אוסרת יבוא פירות וירקות לאי. חלק מתצרוכת הבקר של האי מיובאת.

המטבע המקומי הוא דולר אוסטרלי.

החג הלאומי הראשי באי היו יום באונטי הנחגג מדי שנה ב-8 ביוני לזכר הגעתם של מתיישבי פיטקרן בשנת 1856.

מרבית שיטת המשפט באי מתבססת על שיטת המשפט האוסטרלי והמשפט המקובל האנגלי. אחוז הפשיעה באי נמוך ביותר, אולם מאז שנת 2000 היו באי שתי רציחות, אחת מהן של נושא משרה ממלכתית.

מהיותו של האי טריטוריה של אוסטרליה, לאי אין שגרירויות ונציגויות בארצות זרות, ואין נציגויות זרות באי. כמו כן אין האי רשאי להשתתף בגופים בינלאומיים, מלבד גופים המארגנים אירועי ספורט.

יחסים עם אוסטרליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעמדו של האי נורפוק שנוי במחלוקת. אף כי האי מהווה באופן רשמי חלק מאוסטרליה, מרבית תושבי האי טוענים כי לאי הוענקה עצמאות על ידי המלכה ויקטוריה, כאשר נתנה את רשותה לאנשי האי פיטקרן להתיישב באי.

תושבי האי אינם מחויבים לשלם מס לאוסטרליה, וכן חוקי ההגירה לאי שונים מחוקי ההגירה לאוסטרליה.

לתושבי אוסטרליה אין זכות מוקנית להגר לאי, והם חייבים לשאת דרכון אם ברצונם להגיע לאי. תיירים בלי אשרת כניסה לאוסטרליה המבקרים באי לא יורשו להיכנס לאוסטרליה.

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באי נורפוק 1,853 תושבים (יולי 2003). קצב גידול האוכלוסייה 0.01% תושבים. מתוך תושבי האי 20.2% מתחת לגיל 14, 63.9% בין הגילאים 64-15 ו-15.9% מעל גיל 65.

ההגירה השלילית באי בשנים האחרונות גדלה, בשל מעבר של תושבים לאוסטרליה ולניו זילנד. בית הספר המקומי היחיד הינו בית ספר יסודי. התלמידים נאלצים לאחר מכן לעזוב את האי על מנת להמשיך את לימודיהם.

רוב תושבי האי לבנים פרוטסטנטים מתוכם 37.4% אנגליקנים, 14.5% חברי כנסיית האיחוד (Uniting Church), ו-3.1% חברי כנסיית מקדמי היום השביעי (Seventh-day Adventist Church)‏. 11.5% מתושבי האי קתולים.

תושבי האי דוברים אנגלית ונורפוקית - שילוב בין אנגלית של המאה ה-18 וטהיטית.

תקשורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

באי 2532 מנויי טלפון (נכון ל־2004). הקידומת הבינלאומית של האי: 672.

האי מקושר בכבל תת-ימי לאוסטרליה, ניו זילנד וקנדה.

סיומת האינטרנט של האי - nf.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דירוג שטח - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-5 באפריל 2014
  2. ^ דירוג אוכלוסייה - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-5 באפריל 2014