נחמיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
"נחמיה מתבונן בהריסות של חומות ירושלים", ציורו של גוסטב דורה, משנת 1866

נְחֶמְיָה בֶּן-חֲכַלְיָה היה ממנהיגי היהודים בימי שיבת ציון שבתקופת בית שני ומחברי הכנסת הגדולה. פעולותיו מפורטות בספר נחמיה שנכתב ברובו על ידי נחמיה עצמו, בגוף ראשון. שימש כשר המשקים של המלך הפרסי ארתחשסתא הראשון, תפקיד שעבורו נבחר אדם שבו נתן המלך אמון רב ומאוחר יותר אף מינה אותו המלך לתפקיד פחה האחראי על פחוות יהודה. משמעות שמו דומה למילה נחמה; ייתכן שהוענק לו משום שנולד אחרי הצהרת כורש.

על פי המסורת נפטר נחמיה בט' בטבת.

ייחוסו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי הכתוב בספר נחמיה, היה נחמיה מזרע הכהנים[1]. עם זאת, בתלמוד,‏[2] מופיעה הדעה כי נחמיה בן חכליה הוא בעצם זרובבל בן שאלתיאל, ובכך יוצא שהיה מבני שבט יהודה. לדעתו של הרב ישעיה די טראני, נחמיה אכן היה מגזע הכהנים בני אהרן כפי שעולה מן הכתובים.‏[3]

העלייה מפרס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת ג'שט"ז, 445 לפנה"ס, 13 שנה[דרוש מקור] אחרי עליית עזרא הסופר, עלה לארץ בעקבות תיאור מצבה של ירושלים על ידי אחיו חנני כפי שמספר נחמיה בספרו:

"דִּבְרֵי נְחֶמְיָה, בֶּן-חֲכַלְיָה: וַיְהִי בְחֹדֶשׁ-כִּסְלֵו שְׁנַת עֶשְׂרִים, וַאֲנִי הָיִיתִי בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה. וַיָּבֹא חֲנָנִי אֶחָד מֵאַחַי, הוּא וַאֲנָשִׁים--מִיהוּדָה; וָאֶשְׁאָלֵם עַל-הַיְּהוּדִים הַפְּלֵיטָה, אֲשֶׁר-נִשְׁאֲרוּ מִן-הַשֶּׁבִי--וְעַל-יְרוּשָׁלִָם. וַיֹּאמְרוּ, לִי--הַנִּשְׁאָרִים אֲשֶׁר-נִשְׁאֲרוּ מִן-הַשְּׁבִי שָׁם בַּמְּדִינָה, בְּרָעָה גְדֹלָה וּבְחֶרְפָּה; וְחוֹמַת יְרוּשָׁלִַם מְפֹרָצֶת, וּשְׁעָרֶיהָ נִצְּתוּ בָאֵשׁ"".

– ("ספר נחמיה", פרק א' פסוקים א'-ג')

נחמיה ביקש וקיבל ממלך פרס רשות ואישור לעלות באופן זמני לארץ כדי לבנות ולשקם את חומות ירושלים, ולשם כך זה נתן לו היתר לכרות עצים ושלח עמו ליווי צבאי.

מעמדו וסמכויותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נחמיה היה "הפחה של יהודה"- נציג המלך והשליט היחידי על ירושלים וסביבתה. מתוקף תפקידו היה אחראי על גביית מיסי המלך וגבה גם מיסים לצרכיו כפחה. לרשותו הועמד צבא של מלך פרס והוענק לו ככל הנראה רישיון מהמלך לבנות את חומות ירושלים. בנוסף בסמכותו היה להטיל מכסת עבודה על התושבים, ולסלק מבית המקדש כהנים לא ראויים.

פעולותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניית ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר שמעו השומרונים על כוונתו של נחמיה לביצור ירושלים, הם ניסו להעליל עליו שבכוונתו למרוד במלך פרס, בכך קיוו שהשלטון יעצור את מלאכתו של נחמיה, אולם דבר זה לא עלה בידם. מתוקף סמכותו כפחה, נחמיה חילק את העבודה ל-42 קבוצות של משפחות, וכל אחת מהן הייתה אחראית על גזרה משלה. חלק מהקבוצות עבדו מרצון ואף עבדו בהתנדבות מעבר למכסתם וחלק אולצו לעבוד בכפיה. הקבוצה הייתה גם בונה וגם שומרת על אותה גיזרה ובכך הצליח נחמיה שכבר נודע לו מראש, למנוע את כוונתם של אויבי יהודה לערוך התנפלות מאורגנת על העיר ירושלים. כדי להבטיח את ההגנה על העיר ציווה נחמיה על כל הבונים להישאר ללון בעיר ולהשתמש בשופרות מיד בעת הצורך. נחמיה שימש דוגמה אישית בהיותו בכוננות מתמדת כך שגם הוא לא פשט את בגדיו אף לא בשעת השינה.

כאשר ראו השומרונים בראשות סנבלט החורני שהם אינם מצליחים לעצור את הבנייה, ניסו ליזום מלכודת לנחמיה כדי להורגו מחוץ לירושלים, אולם נחמיה על פי המסופר בספרו לא נפל למלכודת זו, למרות שניסו זאת מספר פעמים. בכ"ה באלול, לאחר 52 ימים מעת שהחלה העבודה, הושלמה בניית החומה, במהלכה השתתפו מכל שכבות העם וניתנה פרנסה ושכר לעניים שנטלו חלק במלאכה זו. בסיום הבניה נערכה חגיגת הודיה המונית בליווי מנגנים בה הוקרבו קרבנות לאל.

בניית החומה העניקה לעיר ביטחון ויכולת עמידה מול אויבים וחיזקה את מעמדה של ירושלים כעיר הראשית ביהודה. בנוסף החומה סייעה לשמור על אופיה היהודי של ירושלים. שערי העיר נסגרו בכל ערב ובשבת הוצבו בשערים שומרים שתפקידם היה למנוע מסוחרים נכרים להיכנס. הממונה על השמירה היה חנניה, שהיה אחיו של נחמיה או מקורב לו.

לאחר בניית החומה פעל נחמיה להגדיל את האוכלוסייה היהודית של העיר שהייתה מעטה באותם ימים. נחמיה חייב עשירית מתושבי כל יישוב ביהודה לעלות לירושלים. תושבים אלו להם נוספו רבים שעלו מרצונם לירושלים בעקבות בניית החומות, הגדילו באופן משמעותי את אוכלוסייתה היהודית של ירושלים.

פעילות כלכלית וחברתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך תקופת הבנייה היה עליו להתמודד עם משבר ציבורי עקב המצב הכלכלי הקשה בו העם היה נתון בגלל מסים גבוהים של השלטון הפרסי ושנות בצורת, שפגעו קשות ביבול. נחמיה שמע את תלונות העם וכעס על העשירים שניצלו את המצב לניצול העניים, במיוחד אותם עשירים שעקב תפקידם בבית המקדש היו פטורים מהמיסים הכבדים אותם היו חייבים כל השאר לשלם לשלטון הפרסי. נחמיה כינס את הציבור והוכיח את העשירים, והציע להם להחזיר את האדמות ולבטל את החובות של העניים וכדי לשמש דוגמה הוא היה הראשון לעשות כהצעתו והצהיר כי הוא ומקורביו מוותרים על חובות העניים. נחמיה הוציא מהעשירים הבטחה אולם לא הסתפק בכך ודרש מהם גם שבועה לקיים הבטחתם זו. עזרא גם כפה את העשירים לשחרר עבדים יהודים שנמכרו לעבדות בגלל שלא הצליחו לשלם את חובותיהם.

בגלל המצב הכלכלי הקשה הפסיק העם לתת את מתנות הכהנים והלוים. כתוצאה מכך נאלצו הלויים והכהנים לצאת ולעבוד בשדותיהם. נחמיה דרש לתת את להם את המתנות ובכך חיזק את מעמדת ומנע מהם את הצורך לעזוב את ירושלים. בנוסף דאג נחמיה לפרנסת הלויים ונתן להם תפקידים של שוערים ושומרים בחצר המקדש ותפקיד השומרים על שמירת השבת.

פעילותו הדתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

נחמיה המשיך את פעולתו של עזרא בהשלטת חוקי היהדות ונקט בגישה של כפיה והטלת מרות. בין פעולותיו סגר בשבת את שערי ירושלים בפני סוחרים נוכרים ואף איים לפגוע בסוחרים נוכרים שילונו בשבת סמוך לעיר ויסחרו שם עם יהודים. נחמיה נלחם בנישואי תערובת והיכה ומרט את שערות אלו שנשאו נוכריות וגם קילל אותם. להגברת המאבק בנישואי תערובת ולחיזוק קדושת בית המקדש, נחמיה סילק מתפקידם כהנים שנשאו נוכריות ומינה במקומם כהנים כשרים.

לאחר 12 שנים בארץ קיים נחמיה את הבטחתו וחזר לפרס כדי להמשיך לשרת את המלך, אולם בעקבות הרעה במצב הדתי והחברתי בארץ, שב לירושלים בשנית. הזמן המדויק אינו ידוע בוודאות אולם יש חוקרים שמעריכים אותו בשנת 431 לפנה"ס.

עם שובו פעל בתקיפות רבה: סילק את טוביה העמוני שפלש לבית המקדש, החזיר את הלוויים לעבודתם במקדש, עצר את המסחר בעיר בשבת ופעל נגד נישואי התערובת שהתקיימו בעת היעדרו, ובכלל זה גירש את נכדו של הכוהן הגדול בשל נישואין אלה. לכל אורך הדרך נחמיה שימש דוגמה אישית והיה ראשון לבצע בעצמו כל דבר שדרש מאחרים.

בהמשך ערך את טקס ה"אֲמָנָה" - טקס של חידוש הברית בין העם לאלוהיו, באסיפת עם מיוחדת התחייב העם בחתימה ובשבועה על האמנה שכללה התחייבות של העם לשמור את מצוות התורה, לא לשאת נשים נוכריות, לא לחלל את השבת, לשמור על חוקי השמיטה (שמיטת קרקע ושמיטת כספים) ולדאוג לעבודה הסדירה בבית המקדש באמצעות תרומת שליש השקל בשנה והבאת "קורבן עצים". לפי חלק מהמפרשים, באמנה קבלו על עצמם היהודים גם את שמירת התורה שבעל פה. חלק מהמפרשים מדמים את מעמד חתימת האמנה למעמד מתן תורה. משמעות האמנה הייתה הבהרה שכל יהודי משתתף בעבודת הקב"ה (בניגוד לתפיסת חלק מהעמים שרק עובדי המקדש משתתפים בה) וחיזוק "הגישה הבדלנית" (שדגלה בשמירה על טוהר העם היהודי "זרע קודש", וראתה בנישואי תערובת גם חטא חמור שעונשו גלות וגם סכנת התבוללות דתית ולאומית).

מתנגדיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לסנבלט החורני שהיה גדול אויביו של נחמיה, נוספו עוד ראשי פחוות שכנות שחשו מאוימים מהתחזקות יהודה, בהם טוביה העמוני מעבר הירדן וגשם הערבי מלך קידר ששכנה מצרים ועד גבולה הדרומי של יהודה. להם הצטרפו חלק מאצולת יהודה שראו את עצמם מאוימים ממינויו של נחמיה ל"פחה" שפגע במעמדת ושלטונם, עשירים שנפגעו מפעולותיו החברתיות של נחמיה שפגעו בעושרם ובכוחם הכלכלי, וחלק מנכבדי העם שהתנגדו לפעולותיו הדתיות של נחמיה שפגעו בשאיפתם להתערב עם עמי הסביבה. בין מתנגדיו של נחמיה מוזכרת גם נועדיה הנביאה בנחמיה , ו', י"ד .

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מנחם שטרן, בין הכרזת כורש להצהרת בלפור - שיבת ציון הקדומה והמחודשת, תשס"ו-2006.
  • משה צבי סגל, הערך: נחמיה, האנציקלופדיה המקראית, כרך ה, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, תשכ"ח - 1968, עמ' 819.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פרק י', פסוקים א'-ט'.
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ל"ח, עמוד א'
  3. ^ פירוש תוספות הרי"ד לספר נחמיה, הוצאת ראובן מאסס, ירושלים תשל"ח. וראה מאמר הרב ש. דומב, ביטאון מוריה קובץ קמד עמוד נ-נד