סרט מוזיקלי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: חיבור תמוה בין חלקי הערך, חלקים שאינם עוסקים בסרט מוסיקלי אלא בשילוב מוסיקה בסרטים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
פרד אסטר, מכוכבי הסרטים המוזיקליים, בקטע ריקוד מן הסרט "חתונה מלכותית"

סרט מוזיקלי ("מיוזיקל"), הוא ז'אנר של סרטים בהם משולבים שירים המושרים על ידי השחקנים וריקודים אותם רוקדים השחקנים. בדרך כלל השירים משמשים לקידום העלילה, לאפיון או פיתוח הדמויות בסרט או חשיפת העולם התת-מודע של הדמויות.

השימוש במוזיקה בסרטים נולד באופן טבעי, כשם שבתיאטרון נוצרו מחזות-זמר. באופן צפוי ההבדל העיקרי בין הסרטים המוזיקליים לבין מחזות-הזמר הוא עושרה של התפאורה בסרטים לעומת המחזות. סרטים מוזיקליים רבים, כמו אוקלהומה!, צלילי המוזיקה ושיער הועברו ישירות ממחזות-זמר מצליחים. אחרים, כמו מולן רוז' (Moulin Rouge), נכתבו במיוחד לקולנוע, וכמה כמו שיר אשיר בגשם (Singin' in the Rain), עברו מהגרסה הקולנועית המקורית למחזמר מצליח, בשלב מאוחר יותר. ישנם מספר דוגמאות של סרטי קולנוע שאינם מוזיקליים, שלאחר יציאתם לאקרנים זכו לגרסה בימתית מוזיקלית, שבעקבותו צולם הסרט בשנית, הפעם על פי המחזמר הבימתי (למשל: חנות קטנה ומטריפה, שדרות סאנסט).

יחד עם זאת, ישנם סרטים רבים הכוללים בתוכם שירים או ריקודים, אשר אינם נחשבים לסרט מז'אנר המיוזיקל (למשל: שומר הראש, דיק טרייסי, מי הפליל את רוג'ר רביט).

דרכים לשילוב מוזיקה בסרטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף האמור בפיסקה הראשונה, לא כל שילוב של שירים בסרט מעיד על כך שהוא משתייך לז'אנר הסרט המוזיקלי. ישנן דרכים רבות לשילוב מוזיקה בסרטים, ולהלן הדרכים המרכזיות:

  • שיר נושא - שיר שנכתב או עובד מוזיקלית במיוחד לסרט, כאשר ישנה חפיפה בין הנושאים שבהם עוסק השיר לנושאים שבהם עוסק הסרט. לרוב השיר יושמע רק בסוף הסרט, על רקע הכתוביות, ויופק על פיו וידאו-קליפ שיופץ לפני יציאת הסרט לאקרנים, כחלק ממסע יחסי הציבור של הסרט. לדוגמה: השיר "בוא" מהסרט "יוסי וג'אגר". קיומו של שיר נושא איננו תנאי הכרחי או מספק על מנת לשייך סרט לז'אנר המוזיקלי.
  • מוזיקה אקסטרה-דיאגטית (או שיר אקסטרה-דיאגטי) ברקע - הדבקה של מוזיקה או שיר לסצנה לאחר שצולמה ונערכה, מבלי שהסצנה כוללת בתוכה את המקור למוזיקה או לשיר. הדמויות בסצנה אינן שומעות את המוזיקה בעצמם. מוזיקה זו נועדה על מנת ליצור אווירה מתאימה לקראת האירועים שהולכים להתרחש מיד בסרט, לעורר בצופים רגשות שגם המוזיקה הייתה מעוררת בהם, בהתאם לסגנון המוזיקלי. (למשל: השיר "Mr. Lonely" המוכר מהסרט "אסקימו לימון" יעורר בצופים רגשות אמפטיה כלפי הגיבור המאוהב והבודד). גם קיומה של מוזיקה שכזו איננה תנאי הכרחי או מספר על מנת שסרט ייחשב כשייך לז'אנר המוזיקלי.
  • מוזיקה דיאגטית או שיר דיאגטי + ריאליסטי - מוזיקה או שיר הנשמעים הן על ידי הדמויות בסצנה והן על ידי הצופים, כאשר יש הסבר בתוך הסצנה למקור המוזיקה או השיר (למשל: סצינות רבות בסרט "קזבלנקה" מתרחשות במועדון ריקודים, שבו מנגנת תזמורת חיה, אשר הדמויות בסרט שומעות אותה ומתייחסות אליה. בסרט הישראלי "הלהקה" גיבורי הסרט לוקחים חלק בחזרות ובהופעות של להקה זמר). ההתייחסות של הדמויות בסרט אל המוזיקה או השיר הינה ריאליסטית, כלומר: הן מתנהגות כפי שהיינו מצפים מבני אנשים במציאות להתנהג. לרוב, סרט הכולל קטעים מוזיקליים בודדים שכאלו (למשל: מי הפליל את רוג'ר רביט, הנזירות בלוז) לא ייחשב כסרט מוזיקלי, אולם אם הסרט יישלב קטעים מוזיקליים רבים שכאלו לאורך כל עלילת הסרט, כך שתהיה הקבלה בין השירים לבין התקדמות העלילה, אזי הסרט ייחשב כמוזיקלי (למשל: "קברט" כולל סצינות שירה על במת תיאטרון בלבד, אולם קיימת התאמה ברורה ובולטת בין תוכן השירים המבוצעים לבין התקדמות העלילה).
  • מוזיקה או שיר שאינם ריאליסטיים - קטע של מוזיקה, שיר או ריקוד, המבוצע על ידי דמות אחת או יותר, אשר אינם ריאליסטיים. כלומר: הדמות בסרט מתנהגת בטבעיות כלפי הקטע המוזיקלי, אולם התנהגות זו איננה מציאותית. הדבר בולט במיוחד כאשר מדובר בשילוב של מספר דמויות, המקיימות ביניהן דיאלוג באמצעות שירה. (למשל: התנהגות הדמויות במהלך השיר "אהבת קיץ" מהסרט "גריז" איננה ריאליסטית, על אף שהדמויות בסרט מתייחסים אליה כטבעית). ישנם מקרים בהם ישנו צידוק עלילתי לקטעים המוזיקליים הלא ריאליסטיים (למשל: בסרט "שיקגו" רוב הקטעים המוזיקליים מתרחשים בדמיונה של הגיבורה רוקסי הארט), אולם סרטים שכאלו עדיין יכולים להיחשב כסרטים מוזיקליים. הסרט מדריך הטרמפיסט לגלקסיה, כמו גם רבים מסרטיו של הקומיקאי מייק מאיירס, נפתחים בקטע מוזיקלי, אולם אינם נחשבים סרטים מוזיקליים.

התפתחות הז'אנר[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרטי "מאחורי הקלעים"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלבי שנות ה-20 של המאה ה-20 החל המעבר מסרטים אילמים לסרטים עם פס-קול. הפופולריות של סרטים גדלה במהירות בתקופת הזוהר של הסרטים האילמים, אבל הרעיון של "תמונות מדברות" נחשב בעיני האולפנים הגדולים בהוליווד להשקעה בעייתית, עד אשר האולפנים של וורנר ברוס לקחו סיכון והפיקו את הסרט זמר הג'אז, בכיכובו של אל ג'ולסון. שירו של ג'ולסון אימא'לה בסרט שינה לנצח את אופיים של הסרטים, והזניק את הוליווד לתקופת הסרטים המדברים. בזמן שהוליווד מתרגלת לקולנוע, הסרטים המוזיקליים היו חלק חשוב מיבול הסרטים של אותה התקופה, יחד עם המערבונים, הדרמות והקומדיות.

בראשיתם, הסרטים המוזיקליים היו סרטי "מאחורי הקלעים" - עלילת הסרט התרחשה באולם חזרות על במת תיאטרון, והדמויות הראשיות של הסרט היו שחקנים העושים חזרות להצגה חדשה, וזו הייתה ההצדקה לשילוב קטעי שירה וריקוד בסרט. הסרטים היו ריאליסטיים (כלומר: הדמויות התנהגו כפי שאנו מצפים מבני אדם אמיתיים להתנהג במציאות) והשירה והמוזיקה בהן הייתה דיאגטית (כלומר: כל מה שהצופה שומע נובע מהתרחשויות שמתרחשות במציאות של הסרט. למשל, אם נשמעת מוזיקה זה רק בגלל שעלילת הסרט כוללת נגנים המנגנים להם).

סרטי באזבי ברקלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – באזבי ברקלי

באזבי ברקלי היה במאי קולנוע וכוריאוגרף, שפעל בהוליווד בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20. הוא המציא סגנון משלו של סרטים מוזיקליים - לא עוד סרטים ריאליסטיים, אלא קטעי שירה וריקודים פנטסטיים. הקטעים המוזיקליים של סרטיו צולמו באולפנים גדולים, בהשתתפות עשרות רקדנים ורקדניות, שהכוריאוגרפיה שלהם דימתה לרוב צורות גאומטריות משתנות המזכירות קליידסקופ. הקטעים המוזיקליים לא הציגו מציאות, אלא פנטזיה.

המיוזיקל הקלאסי - פרד אסטר וג'ינג'ר רוג'רס[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרד אסטר וג'ינג'ר רוג'רס, אשר החלו בשנת 1933 לככב כזוג בסרטים מוזיקליים רבים, הפכו עד מהרה לכוכבי הז'אנר בתקופתו הקלאסית. בתקופה זו הסרטים המוזיקליים, כמו רוב סרטי התקופה (השפל הכלכלי בארצות הברית), הציגו חיי זוהר ויוקרה, ועלילתם שילבה כמעט תמיד סיפור אהבה רומנטי בין שני הגיבורים, אשר השתמשו בקטעי השירה והריקוד על מנת להביע את רגשותיהם זה לזו. קטעים אלו היו רפלקסיביים (כלומר: הדמויות התנהגו בצורה שאיננו מצפים שכך ינהגו בני אדם במציאות) עם מוזיקה אקסטרה-דיאגטית (הצופה איננו יודע מה מקור המוזיקה, שהגיבורים בסרט שרים/רוקדים לפיה).

בתקופה זו קומדיות רבות (ומעט דרמות) כללו מספר קטעים מוזיקליים. סרטי האחים מרקס כללו כמה קטעי מוזיקה כמעט בכל סרט, מה שאיפשר לאחים מרקס להפגין את הכישורים המוזיקליים שלהם. אולם סרטים אילו אינם נחשבים כסרטים מוזיקליים.

דעיכת הז'אנר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר השפל הכלכלי הגדול ומלחמת העולם השנייה חדלה הוליווד מליצור סרטים קלאסיים על חיי זוהר. עלילות הסרטים המוזיקליים, בדומה לעלילות הסרטים האחרים, עברו לנושאים מציאותיים ויום-יומיים יותר, והפכו פחות ופחות מתאימים לז'אנר המוזיקלי, הכולל קטעי שירה וריקוד אסקפיסטיים ופנטסטיים.

בתעשיית הסרטים המודרנית לא מקובל לעשות "סרט מוזיקלי" כשלעצמו, אלא להשתמש בהרבה מוזיקת רקע המושרת על ידי להקות רוק או פופ פופולריות בתקווה למכור את פס-הקול למעריצים. ישנם יוצאים מהכלל, נעשו סרטים מצליחים על שחקנים, זמרים או רקדנים כסרטים מוזיקליים מודרניים מצליחים, עם מוזיקה כחלק בלתי נפרד מהעלילה (למשל: תהילה (סרט) - סרט העוקב אחרי תלמידים בבית ספר לאמנויות הבמה, או חופים - סרט בכיכובה של בט מידלר, אשר בין השאר עוקב אחרי קריירת המוזיקה והמשחק של גיבורת הסרט), אולם סרטים אלו אינם נחשבים כחלק מז'אנר הסרט המוזיקלי.

יוצא מהכלל נוסף הם סרטי אנימציה לילדים. סרטים אלו כוללים כמעט תמיד כמה קטעים מוזיקליים, וחלקם, כמו היפה והחיה של וולט דיסני, נעשו להפקות בימתיות מלאות.

אחד הסרטים המוזיקליים היחידים בשנים האחרונות שאינו משתייך לז'אנרים אלה הוא "כולם אומרים אני אוהב אותך" (1996) של וודי אלן. יוצא מן הכלל אחר הוא סרטים של תעשיית הקולנוע בהודו, בוליווד, אשר סרטים רבים המופקים בה הם סרטים מוזיקליים.

עלייתו מחדש של הז'אנר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר כ-20 שנה שבמהלכן נעדר הז'אנר המוזיקלי ממרכז העשייה הקולנועית, למעט בסרטי ילדים, בשנת 2001 יצא הסרט "מולן רוז'", בכיכובם של יואן מקגרגור וניקול קידמן, אשר זכה להצלחה רבה ולפרסים רבים - 8 מועמדויות לאוסקר, מתוכן 2 זכיות. בשנה שלאחר מכן יצא הסרט "שיקגו", בכיכובם של רנה זלווגר, קת'רין זיטה-ג'ונס וריצ'רד גיר, אשר היה מועמד ל-13 פרסי אוסקר, וזכה ב-6 פרסים, ביניהם פרס הסרט הטוב ביותר. ההצלחות הקופתיות של שני סרטים אלו העלו מחדש את קרנו של הז'אנר, והביאו במידת מה לתחייה חדשה של הז'אנר.

סרטים בולטים בז'אנר[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחצית הראשונה של המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנות ה-60[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנות ה-70[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנות ה-80[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנות ה-90[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנות ה-2000[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]